Skip to content

יוזף פריצליזם

נובמבר 26, 2010

על כריכת המהדורה העברית של "חדר" – רב המכר שחיברה הסופרת הבריטית־קנדית ילידת אירלנד אמה דונהיו, מופיעה אזהרה שפורסמה בעיתון "ניוזוויק": "ברגע שתיכנסו לחדר, לא תוכלו לצאת עד העמוד האחרון". זה נכון. "חדר" הוא ספר מותח וקולח ברובו, וניתן לצלוח את 340 עמודיו בקלות. יתר ההבטחות המצוטטות על הכריכה – "ספר בלתי נשכח", "דרך חדשה לגמרי לדבר על אהבה", "ספר שיהיה קלאסיקה מודרנית" – רחוקות מלהגשים את עצמן. נכון, גם ספרים טובים בדר כלל אינם "קלאסיקה מודרנית ובלתי נשכחת", אולם אלו, ברובם, אינם טורחים להציג את עצמם ככאלה.

"חדר" הוא רומן קונספט – תוכנית עלילתית סנסציונית אך פשוטה שנטוותה במהירות, ואז רופדה במחוות "ספרותיות" שיצדיקו את העובדה שאירוע שיכול היה להסתכם בדיווח עיתונאי נפרש על גבי ספר שלם. נכון, בקצת מאמץ ניתן לסכם גם יצירות נחשבות יותר בדיווח בן כמה משפטים (אדיפוס – הרג את אבא ושכב עם אמא. זה לא היה פשוט), אולם פה בדיוק נכנסת לפעולה הספרות, שאמורה ליצור דמויות ועלילות בעלות עומק ונפח שאינם ניתנים להעברה במשפטים ספורים, ובניגוד למחזה הקלאסי שמעורר דילמות מוסריות, כשמקלפים מ"חדר" את עטיפת הדרמה נשארים עם מותחן גימיקי המאופיין במאמץ יתר להתחבבות ומסתכם בפורקן מציצני וחסר פואנטה.

עלילת הסיפור כולה מתוארת על ידי ג'ק – ילד בן 5 שמאז היוולדו שוהה עם אמו בחדר סגור ומבודד. בחמש שנות חייו גיבשו ג'ק ואימו שגרת חיים הכוללת משחקים ותרגילי התעמלות, כשהקשר היחיד של השניים לעולם החיצון (ה"בחוץ", כפי שג'ק קורא לו), הוא מכשיר הטלוויזיה שבחדר וביקוריו של ניק הזקן, המגיע מדי ערב בזמן שג'ק מתחבא בארון, מחדש את מלאי המזון ולבסוף "מחריק את המיטה" עד שהוא בא על סיפוקו ועוזב. ניק הזקן, מתברר במהרה, חטף את אמו של ג'ק כשהיתה בת 19, ובשבע השנים שחלפו הוא מחזיק אותה כלואה בחדר שבחצר ביתו ואונס אותה מדי ערב. ג'ק עצמו אינו יודע שניק הוא אביו הביולוגי, עובדה שמתבררת רק לאחר מבצע בריחה נועז שג'ק מבצע לפי הוראות אמו.
הבריחה והמעבר מן החדר המוכר לעולם שבחוץ מתוארים על ידי ג'ק כלידה מאוחרת המלווה בקשיים עצומים. המגע עם העולם שבחוץ, הכישורים הנדרשים לחיים שגרתיים מחוץ לחדר (בגיל חמש ג'ק יודע קרוא וכתוב, אך אינו מצליח לרדת ולעלות במדרגות), הקושי לעקוב אחר השינויים שחלו בעולם (עבור האם), והגילויים שהוא מזמן (עבור ג'ק), כמו גם רדיפת התקשורת אחרי סיפורם של השניים, מערערים את הקשר הסימביוטי בין ג'ק ואימו ואף מאיימים על שפיות דעתם, עד שבשלב מסויים ג'ק מביע געגועים לחדר ולתחושת הרחם המוגן שסיפק.

לאחר פרסום הרומן סיפרה דונהיו כי פרשת יוזף פריצל האוסטרי, שכלא את בתו במשך 24 שנה, התעלל בה, אנס אותה והוליד עימה שבעה ילדים, היוותה עבורה השראה לכתיבת "חדר". אבל במובנים רבים, מזכירה דמותו הבדיונית של ג'ק דווקא את סיפורו האמיתי של קספר האוזר – אדם שהופיע יום אחד בשנת 1828 בנירנברג שבגרמניה, לאחר ששהה כל חייו במערה מחוץ לעיר מבלי ללמוד לדבר, ללכת ולתקשר עם בני אדם. הדמיון בין הסיפורים מוביל לתהייה בדבר יכולתה של עלילה דומה להוליד במקרים שונים הצלחות גדולות, וכישלונות גדולים לא פחות. הבמאי ורנר הרצוג יצר בשנת 1974 עיבוד קולנועי לסיפורו של קספר האוזר, ונשאלת השאלה מהו הדבר שהופך את סרטו ליצירת מופת, החסר במסחטת השמאלץ של דונהיו.
התשובה, כך נדמה לי, נעוצה בכמה בחירות אמנותיות שמבדילות בין שני המקרים: הרצוג בחר לספר את סיפורו של האוזר כמשקיף מן הצד, ובכך הותיר מרחב מספיק הן לדמותו של האוזר והן לסובבים אותה. דונהיו, לעומתו, בוחרת בנקודת המבט של ג'ק הילד, ועושה זאת באמצעות אימוץ שפה משובשת ורצופת טעויות לשוניות, לצד תהיות והצבת סימני שאלה מעל דברים שלאדם הרגיל יראו מובנים מאליהם. זו בחירה מסוכנת הן משום שהיא כופה על הקורא נקודת מבט הרמטית ומניפולטיבית באופן מוגזם, והן בשל העובדה שקשה לדבר לאורך זמן בקול של ילד ולשמור על אמינות. כך, חרף השיבושים הלשוניים החביבים והחמלה שמעוררים קשייו של ג'ק, בחלק גדול מן הספר נותר הקורא בתחושה שהמספר אינו באמת ילד בן 5 אלא מבוגר המבקש להתחפש לכזה.

אולם ההבדל המרכזי בין "חדר" ו"המסתורין של קספר האוזר" אינו נובע רק מן הסגנון השונה של שתי היצירות אלא גם מן המשלים שהן מספרות. הרצוג, השוזר אחרות וזרות בכל נימי הקיום האנושי, השכיל להפוך את סיפורו של האוזר למשל על שונוּת ועל חוסר היכולת של החברה, המבקשת למיין, לקטלג ולמשמע את התופעות הסובבות אותה, להכיל צורות חיים אחרות. האוזר מגלם את דמות האאוטסיידר, הילד שאינו רואה את בגדי המלך החדשים, השוטה שבשתיקתו ותמימותו הופך בעל כורחו לאיום על החברה. זרותו באה לידי ביטוי בחוסר התאמה מוחלטת לתרבות שסביבו, וככל שהוא לומד לשלוט בשפת העולם, הופכת שונותו בולטת וצורמת יותר. גם דונהיו מבקשת לספר משל על החברה של ימינו, אולם בחירתה לשקוע עד מעל הראש בתיאורי נקודת מבטו של ג'ק, גורמת לכך שמעבר לעובדה הידועה שהתקשורת צהובה ורודפת סנסציות, ומעבר לאמפתיה המתעוררת בקורא כלפי ג'ק התמים והאומלל, הספר אינו מלמד דבר ואף נופל אל אותן מלכודות הסנסציה המציצנית והצהובה שמפניהן הוא (לכאורה) מזהיר.

דונהיו, כך נדמה, צפתה מראש ביקורות המחפשות אחר קריאה אינטליגנטית יותר, ולכן מיגנה את עצמה באמצעות סצינה פרודית המתארת דיון טלוויזיוני בין מומחים, המבקשים לנתח את חוויותיו של ג'ק ביציאה מן החדר בעזרת מושגים ודוגמאות מתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. "החבר'ה האלה בילו יותר מדי זמן באוניברסיטה", אומרת סבתו של ג'ק ומכבה את הטלוויזיה, כמו היתה שליחתה של הסופרת המבקשת להדוף מראש כל טענה נגד החוויה האותנטית־לכאורה שמסופקת לקוראים. כריכת הספר – אותיות בתוך קוביות צבעוניות על רקע קיר אפור – מעוצבת כספק ספר נוער וספק ספר הדרכה. במבט ראשון לא ברור מדוע זכה הספר לעיצוב מכוער כל כך, אולם למעשה ניתן לראות בו אלמנט חתרני המביע ביקורת סמויה על תוכנו של הספר, שגם אם הוא משווק כמותחן פסיכולוגי למבוגרים, מייחס לקוראיו בגרות רגשית ואינטלקטואלית של בני נוער.

חדר / אמה דונהיו; מאנגלית: קטיה בנוביץ'; עליית הגג, 343 עמ'

פורסם בנוסח דומה ב"ישראל היום"

4 תגובות
  1. יוסף פריצל, נזכרתי בו היום כאשר ראיתי ראיון עם ג'ק ניקולסון לאחר מות קובריק.
    ג'ק נראה בדיוק כמו יוסף פריצל.

  2. הרשימה היתה יותר מעניינת מהספר, אבל למה לכתוב על ספר לא טוב?

  3. מירה,
    לפעמים הדיון יותר מעניין ממה שמייצר אותו, ועל ספר לא טוב אפשר לכתוב בדיוק כפי שלפעמים מעניין לכתוב על תערוכה לא טובה. יש כמובן הבדל – תערוכה רואים ואם היא לא מעניינת יוצאים אחרי כמה דקות, ואילו ספר בכל זאת דורש לפחות כמה שעות של מאמץ.
    אז למה באמת לכתוב על ספר לא טוב? לפעמים כי הדיון עצמו חשוב, לפעמים הספר אינו מעניין אבל הוא מעיד על תופעות אחרות שמעניין לדון בהן, ולפעמים, כפי שמסבירה ההערה בסוף הטקסט, זה גם עניין של פרנסה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: