Skip to content

שקיפות זמנית

אוקטובר 22, 2010

רחל קיני ברוזנפלד, אלעד רוזן בבית האמנים וספר חדש על אמנות ופסיכואנליזה

הציור בצבעי מים כמעט ונעלם משדה האמנות המערבית במחצית השנייה של המאה ה-20, וגם כשחזר לקראת סופה, מעטים הפכו אותו לטכניקת עבודה עיקרית. יש לכך כמה סיבות. אחת מהן היא העובדה שצבעי מים מאופיינים בחיים שלוליתיים משל עצמם, תכונה שהופכת אותם לאחד החומרים הקשים ביותר לשליטה והבעה. בעידן של אמנות מהוקצעת מאד, שגם רגעיה העילגים, הילדותיים או המשוחררים לכאורה מאופיינים לרוב בהקפדה יתרה, לא נותר מקום רב לסוג העצמאות הזה.
רחל קיני, שתערוכתה "ההד גר שם מאז" מוצגת בגלריה רוזנפלד בת"א, היא אמנית צעירה שהפכה את הציור בצבעי המים לטכניקת עבודה מרכזית, והיא עושה זאת בוירטואוזיות ובכישרון שמאפשרים לה לשלוט בצבע מבלי למנוע ממנו לקחת שליטה ולהתפרץ בעצמאות כשהדבר נחוץ.

רחל קיני - צבעי מים על נייר, 2010
רחל קיני – צבעי מים על נייר, 2010

רבים מציוריה של קיני מתארים סצנות אלימות, מיניות וקשות. דמויות חסרות זהות מתגודדות בנופים עירוניים חרבים למחצה, עננים בוערים ואוויר צהבהב, שור פצוע נאבק במטאדור, חלילן בבגדי ליצן בין הלהבות ומשתה הדוניסטי על רקע חורבן מתקרב בציור אחר. אפילו המדשאה המתוארת באחד הציורים, או המזרקה בציור אחר, אוצרים בחובם רעילות מתפרצת. הציורים צוירו בדרום ת"א, אולם ההקשר המקומי אינו מחייב – ספרו של הסופר האמריקאי קורמאק מקארת'י "הדרך" עולה על הדעת באותה המידה. בציורים רבים, קיני משתמשת בצבעי המים באופן שכבתי שמעניק לציורים מימד שאינו קיים בציור בד"כ – זמן. השקיפות היחסית של הצבעים מאפשרת לציירת לתאר סצנות שונות זו על גבי זו, מבלי שכל שכבה תמחק את השכבה שקדמה לה. התוצאה היא ציור שאת ההתרחשויות המתוארות בו ניתן לקרוא בשתי דרכים – כאוסף סיפורים המתרחשים במקביל, או כהשתלשלות אירועים על ציר זמן הנפרשת על גבי הנייר כמעין היסטוריה דחוסה המחברת חיי יומיום, מיתולוגיה, דמיון ועתידנות.
"ההד גר שם מאז" היא תערוכת היחיד הראשונה של קיני, שסיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בית ברל לפני שנתיים. למעט מקבץ רישומים חלש זו תערוכה נהדרת, ויהיה מעניין לעקוב אחר התפתחותה של הציירת בהמשך.

בשבחי כתב החרטומים

בדומה לרבים גם אני הרמתי גבה למקרא נימוקי החלטת ועדת פרס מוזס לצייר צעיר לשנת 2010 להעניק את הפרס לאלעד רוזן בזכות "שפת הסימנים החדשה", "הגיאוגרפיה האלטרנטיבית", "כתב החרטומים" ו"המרחב החווייתי וההטרוגני" שבעבודותיו. לאחר ביקור בתערוכת היחיד  היפה של רוזן "האש שלי", שמוצגת עתה בבית האמנים בירושלים במסגרת הזכייה בפרס, אני מוכרח להודות שהזויים כלא ישמעו, התיאורים הללו באמת משקפים את הנעשה בציורים.
רוזן מצייר בצבעים שנסחטו הישר מן השפופרת התעשייתית, בדומה לציירי הפוביזם הצרפתי מראשית המאה ה-20. הוא אינו מערבב צבעים שונים במטרה להגיע לטון הרצוי וה"נכון" ואינו תר אחר גוונים ותת-גוונים, אלא מניח את הצבע על הבד בישירות בוטה המייצרת כתמים ומשטחי צבע אחידים. בחירת הדימויים ישירה, משונה וכמעט אקראית: כתר מלכות, תוכי, ענן מוריד גשם על כיכר לחם על רקע ורוד, שתי דמויות אלמוניות (האחת בוכה והשניה מקיאה, ושתיהן עושות זאת באופן ציורי למדי היוצר היפוך מעניין: במקום שהציור ייצג את הבכי וההקאה, הדמעות והקיא מייצגות את הציור), ומין פוסט-פופ קולאז'י ופריפריאלי שבו, על פניו לפחות, דבר אינו מתחבר לדבר. אולם בעבודותיו של רוזן נראה שהקושי לאתר חיבורים מתבקשים, דבר שעשוי להתפרש כקצר בתקשורת, נובע דווקא מחתירה לראשוניות. הצבעים והדימויים משמשים לצורך עצירה ומעין איפוס מערכות המתגבש בציור מודע לעצמו, הבוחן על כל צעד ושעל את תקפותו, אמינותו וגבולותיו. התוצאה עשויה להיראות סתומה ומלאכותית, אך עד כמה שזה ישמע מוזר זוהי סתימות מלאכותית במובן החיובי.

מן המשפטים האחרונים עשוי להשתמע כאילו רוזן משתייך לשורת הציירים הארוכה שמציירת מתוך אבל על "מותו של הציור" – אחת מקלישאות האמנות של העשורים האחרונים – אולם איפוס המערכות הציורי של רוזן אינו תגובה של חשדנות ואי אמון בכוחו של הציור אלא בדיוק ההיפך: פעולה הנובעת מאמונה במדיום, הכרוכה בהבנה כי יש לנהוג בו באחריות רבה. לכל דימוי יש מטען נלווה, לכל טכניקה יש מסר ולכל מבט על העולם יש נקודות עיוורון. ציוריו של רוזן מבינים כי על מנת להתמודד עם שורת המטענים הזו יש לתור אחר נקודת אפס, ולצמוח משם.

אלעד רוזן - גשםלחם. אקריליק על בד, 2010
אלעד רוזן – גשםלחם. אקריליק על בד, 2010

פשר החלון

פסיכולוגים כבר לא ממש קוראים את פרויד בימינו. רבות מהנחותיו הטיפוליות של אבי הפסיכואנליזה הופרכו או פותחו מאד מאז נוסחו בתחילת המאה שעברה. אולם העובדה שטענותיו ושיטותיו של פרויד הפכו עם השנים פחות שימושיות ככלי טיפולי, לא עמעמה את העניין בהן ולא הקהתה את חודן ככלים לניתוח תרבותי, וכך נדד פרויד ממדף ספרי הפסיכולוגיה אל עבר מדפי הפילוסופיה, ההיסטוריה וביקורת התרבות, והגותו משמשת כיום כמצע לדיונים מרתקים וחוצי דיסיפלינות.
ספרה של רות רונן "אמנות ללא נחת" שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד, משתייך גם הוא לזרם הדיונים הזה. הספר כולל אסופת הרצאות על הקשר בין פסיכואנליזה ואמנות, אולם הוא אינו מספק כלים טיפוליים היכולים לשמש תראפיסטים באמנות, אלא מציג בעיות מרכזיות העולות מיצירות אמנות ומתאר את נסיונותיה של הפסיכואנליזה לדורותיה לנתח ולענות על בעיות אלו. בניגוד לכותבים המשתמשים בהנחות פסיכואליטיקאיות על מנת להעניק ליצירות פרשנויות המעוגנות בהשערות בדבר מיניותם של היוצרים, יחסיהם עם הוריהם וכיו"ב, רונן, פרופסור לפילוסופיה, אינה עוסקת בהקשרים ביוגרפיים נקודתיים אלא בהנחות פילוסופיות ותרבותיות רחבות. סוגיות כיחסו של הדימוי לאל על רקע הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת"; אמנות כזירה של בחינת גבולות מוסריים והרחבתם; אמנות כמנגנון פסיכואנליטי של סריקה, גילוי והסתרה וכתחליף חיצוני של הלא-מודע; האמן כדמות אקסצנטרית; תחושות האיום, החרדה והבעתה העשויות לעלות לנוכח יצירת אמנות, ומקורן של תחושות אלו במנגנונים נפשיים בסיסיים והיחס בין היופי למבט האנושי, הן רק כמה מן השאלות העולות בספר העשיר בדוגמאות מתולדות האמנות, הספרות והפילוסופיה, וכתוב בלשון שאינה מתחנפת לקורא, אך גם אינה מדברת מעל ראשו.

פורסם בערב-רב

2 תגובות
  1. הציור של קיני מאוד יפה.

  2. סלע permalink

    אני בעד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: