Skip to content

אין תערוכות חינם

ספטמבר 4, 2010

1: מכתב סרבני התיאטרון שעלה לכותרות השבוע, החזיר לשיח הציבורי את ההיבט הפוליטי הנלווה לעשיית תרבות, היבט שאינו בא תמיד לידי ביטוי בתכני התרבות עצמה, אולם הוא מעצב את התנאים המאפשרים את קיומה. עצומות נחתמו, הצהרות הוצהרו, איומים הושמעו, והכל תחת אימת "הפוליטי" שלכאורה פולש ומאכל כל חלקה טובה. הפיכת הפוליטי לכינוי גנאי היא תופעה עצובה ומסוכנת. יתכן שהדבר נובע מהעירבוב בין הפוליטי למפלגתי, שצובע את הראשון בצבעי עסקנות, תככנות ואי אמון כללי (באופן פרדוקסלי, המפלגתי הוא אחד האחראים הגדולים למסמוסו של הפוליטי). מכל מקום, מצער לגלות שבמקום לשמוח על בחירתם של חלקים גדולים בציבור, ואנשי תרבות ביניהם, לקחת חלק בדיבור ובמעשה בעיצוב החברה בה הם חיים, הפך הפוליטי מזוהה עם משהו מלוכלך ולא ראוי, ואלו המבקשים לגעת בו מגונים כמי שפועלים משיקולים זרים ו"מזהמים" במעשיהם את התרבות.

לפעמים גם זו מחאה: חואן מירו - כוכב בוקר, 1940. גואש, שמן ופסטל על נייר.
לפעמים גם זו מחאה: חואן מירו – כוכב בוקר, 1940. גואש, שמן ופסטל על נייר.

2: שרת התרבות לימור לבנת איימה שלשום כי לאחר שנאבקה למען כספים למוסדות תרבות, היא לא תהסס לקצץ את תקציבו של מוסד שיערב שיקולים פוליטיים בפעילותו, למשל באמצעות החלטה שלא להופיע מעבר לקו הירוק. איומיה של לבנת אינם מפתיעים (מה כבר אפשר לצפות משרה שתרבות מעניינת אותה כמו מצב התזונה של ילדים פלסטינים, והיא משתמשת בה – כמה אירוני! – כמנוף לחיזוק מעמדה הפוליטי), והם מהווים ביטוי לנוהג של אנשי פוליטיקה וכלכלה להניף מעל ראשי מתנגדיהם את חרב הקיצוץ המלווה לא פעם במשפט "אין ארוחות חינם". מה שמרגיז בסיפור הזה, מלבד ההתנהגות הבזויה אך צפויה של השרה, הוא התיישרותם של מנהלי מוסדות תרבות לימין הצד המאיים במקום להטיח את התשובה "אין ארוחות חינם" בחזרה למקום שממנו באה. במקום לעבור לדום מתוח ולהתנצל ולהבהיר ולהצהיר אמונים, על אנשי התיאטרון היה לומר ללבנת וחבריה שגם לתרבות, לדמוקרטיה ולהתשייכות אל משפחת העמים הנאורים יש מחיר, ואת המחיר הזה הם צריכים לשלם, כי מה לעשות, אין ארוחות חינם. רוצים תרבות? בבקשה, אבל בשביל תרבות צריך (גם) כסף. רוצים דמוקרטיה? בבקשה, אבל בדמוקרטיה יש את העניינים האלה של חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש מחאה וחופש בכלל, ואם אתם רוצים דמוקרטיה תצטרכו לקבל אותם כתנאי בסיסי. רוצים להצטרף אל משפחת העמים הנאורים? בשמחה, אבל בשביל להיות חלק מהמשפחה צריך לסיים את הכיבוש, כי אין תרבות תחת חרב תקציבית, אין דמוקרטיה במשטר מחשבות ואין משפחת העמים במקום שמדכא בני עמים אחרים. ככה זה, אין ארוחות חינם ואין תערוכות חינם, או כמו שראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב להגיד – "תתנו – תקבלו, לא תתנו – לא תקבלו".

3: בכלל התכוונתי לכתוב על כך שהוויכוח על ההופעות באריאל עובר לקהילת האמנות מעל הראש, ולשאול מה היה קורה לו היה הופך רלוונטי גם עבורה, למשל במסגרת הקמת מוזיאון או בית ספר לאמנות באריאל או בכל מקום אחר מעבר לקו הירוק. אני מניח שבדומה לחותמי עצומת אנשי התיאטרון גם אמנים ואוצרים רבים היו מסרבים להציג, לאצור או ללמד בהתנחלויות, גם כי צריך להילחם בכיבוש וגם כי בניגוד לשחקנים, הסירוב הזה לא היה פוגע בהם כל-כך קשה (כשזה מגיע לפעולות שיש להן מחיר, כמו למשל אי השתתפות בביאנלה בינלאומית שמכשירה תוכניות בניית יוקרה בדרום ת"א, הסירוב נעשה פחות נוח ולכן הוא גם פחות נפוץ, בין אם בגלל ש"ככה אנחנו יכולים להתייחס למורכבות שבנושא" ובין אם בשל אילוצי קריירה אחרים). על כל פנים, רציתי לכתוב על אריאל ועל היתרונות והחסרונות שבאיזוטריות של עולם האמנות ביחס לחברה בישראל, אבל אז הגיע סגן ראש עיריית חולון עזרא סיטון וקצת קלקל לי את התוכניות. חימתו של סיטון בוערת בימים האחרונים בשל המיצג "זרעי פרא" של יעל ברתנא, שאמור להיערך הערב במסגרת אירוע "מפגן ויצמן" בכיכר ויצמן בחולון ומתואר ע"י סיטון כ"מציג קו אנטי ישראלי מובהק ופוגע בצורה חמורה בתדמיתה של החברה הישראלית בכלל ובתדמיתה של חולון בפרט". מאחר ולא ראיתי את המיצג המדובר (הוא טרם הוצג בישראל), חיפשתי חומרים ברשת ומצאתי את תיאורו באתר המרכז לאמנות דיגיטלית, שמארגן את האירוע: "קבוצת נוער משחקת במשחק משונה: חלק מחברי הקבוצה משחקים בתפקיד סוכני השלטון – שוטרים או חיילים – המנסים להפריד קבוצה של שחקנים אחרים האוחזים זה בזה ומנסים להישאר ביחד. המשחק מהווה שיחזור או חיקוי של דימויים מוכרים של פינוי התנחלויות או הפגנות בידי רשויות המדינה מול התנגדות של המפונים. הדימויים חדרו לתודעת הציבור בייחוד לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005".

קראתם? עכשיו קראו שוב ותגידו לי מה בתיאור הזה מציג "קו אנטי ישראלי מובהק ופוגע בצורה חמורה בתדמיתה של החברה הישראלית בכלל ובתדמיתה של חולון בפרט", כדברי סיטון. אולם חוץ משאלות כמו הבנת הנקרא, חירות הפרשנות וחופש הביטוי, יש פה דוגמא מצויינת לאופן בו המושג הפוליטי ממוסמס, הופך לכינוי גנאי ומנוכס לטובת דיון עקר ומצומצם במעמד צד אחד בלבד. טענותיו של סגן ראש העיר סותרות את עצמן באופן מביך ממש. במקור היו אמורים להשתתף במיצג מתנדבים בני נוער, אולם העניין בוטל לאחר לחצים כי "בני הנוער", טען סיטון, "לא אמורים להיות כלי שרת בידי אף גורם פוליטי". עוד הוסיף כי "מנכ"לית העירייה עושה שימוש בבני נוער לצרכים המשרתים אג'נדה פוליטית מסוימת", דבר שהוא "כמורה ומחנך בעיר, שמקדם פרויקטים לגיוס לצה"ל ולחיזוק הזהות היהודית והציונית של הילדים בחולון", אינו מוכן לקבל. במילים אחרות אומר סיטון כי בני הנוער, ש"לא אמורים להיות כלי שרת בידי אף גורם פוליטי", מחוייבים לקחת שיעורי התחזקות צבאיים ולאומיים, אך אסור להם להתנדב לקחת חלק במיצג שמעורר שאלות בנוגע לנושאים אלו. אין לי מושג מה מלמד סיטון בבית ספר שבו הוא עובד, אבל אני מאד מקווה שהוא לא מורה לאזרחות, כי מעבר לעובדה שפינוי ישובים הוא סוגייה שיכולה לעניין את אנשי הימין והשמאל, החיילים והאזרחים, הציונים והפוסט, הניאו והרטרו-ציונים באותה המידה, מעבר לסתירה המובנית בדברי מי שמתנגד להשתתפותם (בהתנדבות!) של בני נוער בפעולה בשל היותה פוליטית תוך ביסוס התנגדותו על נימוק פוליטי לגמרי, מעבר לכל זה נמצאת העובדה שקיומם ופעילותם של צדדים שונים במסגרת המערכת הפוליטית הדמוקרטית היא כלל שאמור להופיע באחד העמודים הראשונים של ספר הלימוד באזרחות, ואם המחנך וסגן ראש העיר אינו מבין דבר בסיסי כל-כך, מוטב שכאיש חינוך יפנה לתחומים כמו כימיה או התעמלות, ושכסגן ראש העיר יתרכז בפינוי אשפה.

"פגיעה בתדמיתה של חולון"? - פרט מהמיצג של יעל ברתנא "זרעי פרא"
"פגיעה בתדמיתה של חולון"? – פרט מהמיצג של יעל ברתנא "זרעי פרא"

4: את הטקסט הלא לגמרי סדור הזה אני כותב מברצלונה – ביקור שבוודאי עוד אכתוב עליו בהמשך – ואחרי שבין תערוכה לטאפאס עברתי על כותרות שפספסתי השבוע וחטפתי קריזה, אני מנסה לומר דבר די פשוט: לאמנים, אוצרים, שחקנים, במאים, מחזאים, מנהלי מוסדות תרבות וכיו"ב, יש אחריות. זה לא אומר שהם מוכרחים למחות כל היום נגד הכיבוש, אבל זה כן אומר שאם הם מתנגדים לכיבוש הם לא יכולים לשתף פעולה עימו. ביקרתי אתמול במוזיאון חואן מירו – יליד קטלוניה שהתגורר רוב חייו בברצלונה ובצרפת. בשנות השלושים והארבעים – בזמן מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה שלאחריה – מירו כבר היה אמן מוכר למדי שהתרועע עם פיקאסו, דאלי וקבוצת המשוררים הסוריאליסטים שפגש בפריז. הדי המלחמה מבית ומחוץ השפיעו רבות על מצב רוחו וחדרו גם לעבודותיו, אולם הוא לא צייר גרניקות ולמעט עבודות ספורות גם לא יצר עבודות מחאה מובהקות, אלא פנה לסוריאליזם ומשם להפשטה. התותחים רעמו, הגופות נערמו, העולם נשלט ע"י עריצים וכשהמציאות עלתה על כל דמיון, בחר האמן לברוא מציאות חלופית. כן, לפעמים גם הפניית גב היא מחאה, ואולי זה הדבר המרכזי שאני מבקש לומר פה. הסירוב להציג באריאל הוא מעשה כזה של הפניית גב האומר שלא חייבים להופיע בהצגות על הכיבוש כדי למחות נגדו. אפשר גם לסרב להופיע בסתם הצגות על מערכות יחסים זוגיות, אם הן מוצגות במסגרת הכיבוש. אמנים אינם מדינאים, אינם גנרלים ואינם עובדים סוציאלים, ויש גבול די ברור למידת יכולתם להשפיע על העולם באמצעות אמנותם. אולם לפעמים ניכרת בדרכם הזדמנות לעשות מעשה פוליטי, הצהרתי, לא ממוסמס ושאינו מרדד את האמנות שלהם והופך אותה לססמת קמפיין. אין בטקסט הזה כל קריאה לאמנים או אוצרים להתחיל לעסוק בכיבוש, בעוני, בגזענות או בכל אחד מן הנושאים הבוערים שעל סדר היום. אני לא חושב שאמנים (ואוצרים) צריכים או לא צריכים לעסוק בנושאים מסויימים, ולא מאמין שהרבה אמנות מוצלחת יכולה לצמוח במקום בו אמנים צריכים לעשות אותה. מה שהם כן יכולים וצריכים לעשות זה לקחת אחריות לא רק על יצירתם אלא גם על תנאי היצירה וההצגה שלה. אכפת לכם מניצול ילדי עובדים זרים? אתם לא חייבים לצייר על זה ציור, מספיק שתימנעו מהצטרפות לקמפיין שחוגג על הגב שלהם. אכפת לכם ממה שמעוללת עיריית ת"א בדרום העיר וביפו? זה לא מחייב מיצב וידיאו משוכלל, אפשר פשוט לסרב להשתתף בתערוכה שמכשירה את המעשה.

הטיעון האחרון שעולה בד"כ בתשובה לקריאות כאלה הוא שלאנשי תרבות עדיף להימנע מחרם ולנסות להשתמש ביצירתם על מנת ליצור דיון בשאלות המעסיקות אותם. לפעמים זה באמת עובד (למשל בעבודה "תשעה ימים באב" – מסע שערכו חברי רונן אידלמן וגיא ברילר ועבר בין השאר במקומות כמו דרום הר חברון, גוש עציון ובקעת הירדן, בניסיון לבחון האם ניתן להקים בין הירדן לים מדינת כל אזרחיה), אולם ברוב המקרים מדובר בשכנוע עצמי ולא יותר. רון חולדאי לא שקל בשנית את תוכניות הבנייה בעקבות התערוכה שאצרו עדנה מושנזון, מיכאל קסוס גדליוביץ ומעין שלף. תושבי אריאל לא ישימו פתאום לב לכיבוש היומיומי שנוכחותם מטילה על שכניהם הפלסטינים בזכות הצגה או תערוכה. יתרה מכך, אם הם באמת מעוניינים להשתתף בדיון דמוקרטי, יתכבדו ויערכו אותו בגבולותיה הגיאוגרפיים הרשמיים של הדמוקרטיה הישראלית הרעועה במקום לדרוש מאחרים לשתף פעולה עם מפעל לא חוקי ולא דמוקרטי בשם "הזכות לצרוך תרבות", ורק כדי לומר שמתקיים פה דיון.

פורסם בערב-רב

From → ביקורת

5 תגובות
  1. מסכימה עם כל מילה!

  2. לגביי אמנים ושאר רוחניקים טיפוליים שבאים לשכונות ולפריפריה כך גם עם יעל בר- תנא שילכו לעשות ולהציג את הפרוייקטים שלה בשכונות הילדות שלהם ושם שינסו להשפיע ולעשות עבודת מודעות על הדור הצעיר. בינתיים הם חומסים את המרחב הפריפרייאלי לגחמות האמנות שלהם תוך כדי האשמה סמויה של הילידים בפרימיטיביות, נחשלות וחוסר קדמה מחשבתית.
    אני יודע שקשה לך כנראה להודות אבל אתה מודע היטב לכך ששולה קשת ואני מקיימים את רוב הקריטריונים שאתה מאמץ פה על תקן של מטיף. אגב, הפרוייקט של אידלמן וברילר, למרות כל המאמץ להחלץ מהסטטוס הזה, קרוב יותר ל'מונית הכסף' של הבדרן רוזנבלום ושות'. וגם את זה כתבתי כבר . . . . כתגובה לאיזה סטטוס אחר.

    שנה טובה

  3. הי יורם,
    אני יודע שהבדלנות הקיצונית שאתה דוגל בה שוללת כל אפשרות למפגש תרבותי, אבל עם כל הכבוד, מי שמך לומר לתושבי חולון מה מתאים ולא מתאים להם, עם מי הם צריכים להיפגש ועם מי לא, איזה אמנות הם יכולים לראות ואיזה לא, ומה "חומס את המרחב הציבורי שלהם" (מיצג שנערך במשך ערב אחד, אני מזכיר)? האם לו אותו המיצג בדיוק היה מתוכנן ע"י יעל ביטון ולא יעל ברתנא, גם אז היתה לך בעיה איתו? אם לא זו מחשבה אנטי-תרבותית, שלא לומר גזענית.
    "האשמה סמויה של הילידים בפרימיטיביות, נחשלות וחוסר קדמה מחשבתית"? מי מאשים, מה מאשים, על מה אתה מדבר? מהטקסט שמתאר את המיצג נראה שמדובר על תופעה הרבה יותר רחבה שקיימת אצל נערי גבעות אשכנזים, שמאלנים תל-אביביים בבילעין, חרדים בבר-אילן, אוהדי כדורגל, שובתי רעב ומי לא.

    אני לא אומר שאין שום טעם בדבריך. כפי שאתה יודע אני מסכים עם חלקים גדולים מהם, אולם לפעמים נדמה לי שאתה מסוגל לנהל דיון אחד בלבד ולשיר את אותו השיר פעם אחר פעם, בין אם הוא רלוונטי לעניין ובין אם לאו. אני חושב שאותה הנטייה היא גם זו שגרמה לך לכתוב ש"קשה לי כנראה להודות" בעובדה ששולה ואתה מקיימים בפעילותכם דברים רבים שאני מאמין בהם, "קושי" תמוה למדי לנוכח העובדה שבמשך למעלה משנה אני מפציר באורטל ובך לנסח בכתב את עמדותיכם ואת הביקורת החשובה שיש לכם על עולם האמנות, ולפרסמם בערב-רב.

    אני לא מכיר את מונית הכסף ואת הפולמוס עם רונן וגיא אשאיר לכם. אני בטוח שיהיו להם תשובות ושהוויכוח ביניכם יכול להיות מעניין.

    • הי יונתן, מן הסתם בשלב הזה הייתי מגיב באופן שככל הנראה לא היית יכול להרשות לעצמך לפרסם. לא חלילה כי הייתי כותב בצורה פרובוקטיבית מדי באופן שליברליים בעלי סף ג'נטלמניות ופתיחות גבוהים כשלך (בניגוד למוטי ששון) לא יכולים לעמוד בו (ובאמת תודה על כל הכיבודים מצדך עד כה) אלא כי אני מגלה רגישות לאופי הפלייליסט של הבלוג שלך, ובאמת משתדל להגיב, כאן ובכלל, רק שהדברים מצרימים לי את הניגון האחד ויחיד שמעניין אותי ושאותו אני לא מתכוון לחדול ולהנגין. השאר, מיותר לציין, כמעט וממש לא מעניין. מבחינתי הוא שייך לשיח עקר על צורות, צבעים אורות,נצנצים וחללים . . .ואין לי עניין לקחת בו חלק.

      אגב, שים לב איך האוטומט ההתגוננות שלך פעל מבלי שטרחתי ללחוץ על שום הדוושה אתנית. . . . מי דיבר על ביטון מול ברתנא (בלי מקף בלי מקף).
      למה לגיטימי לעשות סוציאליזציה לאמנים ישראלים שחיים בחו"ל (פריחת מוחות למשל) אבל לא נכון לעשות לעבודה שלהם דיאגנוזה סוציוגאוגרפית כאן?
      כמו שהצעתי לך בתגובה לשאלתך בפורום המאוד מאוד קשוב, עירני, מתקשר ואמפטי בבית האמנים: "אז מה אתה מציע?" עניתי: שלא יבואו! לא! ואין כאן בדלנות ולא בטיח ואף ייתכן מאוד שלא הייתי משגיח ב'ערב' החולוני הזה אלמלא האינסידנט שלו. אגב, באופן טבע, אני מתנגד גם לאיפיון האפיזודי שאתה נוסך בו.
      ואגב נוסף, מה חשבו ברתנא ומרכז השילוח שלה? שמוטי ששון לא ישים לב למורכבות היצירה שלה? נו בחייאת. כתב המגיב הבלתי ממוקף אחריך וצדק :
      "אמנית שמוצאת בעקביות אסטרטגיות חדשניות לחקור את הרעיון המופשט של זהות קולקטיבית, תוך שימוש בתיעוד וגילום מחדש ושילוב בין משחק ורצינות." ממש כמו כולן ברתנא. אהה . .לא ממש. . ייאמר לזכותה שהעבודה שלה טלטלה את המערכת. רדיקאלית אשכרה.
      רגע . . .בעניין מונית הכסף . . אל תוותר כל- כך מהר רק בגלל שאני המלצתי. השבוע שולה ואני ישבנו בקפה הלל. מן המדרכה צעק בחור מחלון מונית שמישהו יציל אותו ויגלה לו מי זכה באירוויזיון האחרון שנערך בישראל. מהון להון אחרי שתי דקות הגיח הסלב- נהג לריפרש ומיד עם יציאתו תפסה אותו שולה ומחתה בפניו על הסיפור עם האתיופיות. אני מיד צילמתי.
      מסתקרן? . . . שלא תגיד שלא שיתפתי אותך בניגונים אחרים שאני יודע לפייט. אתה יודע . . יש עוד ציביליזציות מחוצלעולמהאמנות.

      אגב, מתנצל על אגביות היתר וההתארכות שהיא מעבר, אפילו לציפיות שלי מעצמי, ערב החג.
      וכן, מותק, אם יש משהו ששמעת מפי ספר לחבריך והקפד בציטוט. אל תחכה למאמר שלי בשביל לשים הערות שוליים. שוב, תודה על ההזמנות ותקפוץ שאתה בת"א.
      תתנצל בשמי אצל רן שעשה לי כבוד מר שלא אגיב גם אצלו . . . פשוט אני מופיע בעוד מקומות הערב . .

      שנה טובה ובשמחות גדולות.

  4. רן קסמי אילן permalink

    מר בלומנקרנץ היקר
    קודם כל ברתנא זה ללא מקף. הדבר הבא הוא שיעל ברתנא הוזמנה על ידי המרכז לאמנות דיגיטלית ליטול חלק ב-'מפגן וייצמן', אירוע פתיחת עונת התערוכות של העיר חולון, יחד עם עוד שבעה אמנים – לא חמסה אף אחד לגחמותיה אלא ה ו ז מ נ ה. העיר חולון הוכיחה שוב שתמיכה בתרבות פירושה תהליך בדיקה עצמית וביקורת. אני לא רואה בברתנא רוחניקית טיפולית כי אם אמנית שמוצאת בעקביות אסטרטגיות חדשניות לחקור את הרעיון המופשט של זהות קולקטיבית, תוך שימוש בתיעוד וגילום מחדש ושילוב בין משחק ורצינות.
    אם יש לך משהו עקרוני לכתוב (שהוא לא עליך ושולה קשת), אז תכתוב, אבל חוץ מזה לא נעים לקרוא את דבריך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: