Skip to content

ממותה-מנטלי

יולי 15, 2010

באופן פרדוקסלי, נוסטלגיה היא אחת ממחוללות הקדמה בתרבות המערב. לא מעט יצירות חדשות ומהפכניות ביותר שנוצרו במאות השנים האחרונות נולדו מגעגוע לעידן שחלף וביקורת על תרבות ההווה, בשילוב יחודי של שמרנות ורדיקאליות המבכרות את העולם הישן והמסורתי באמצעות שפה מודרנית וכלים חדשים. תערוכתו של טמיר ליכטנברג "חנות מפעל" המוצגת בגלריה רוזנפלד, מהווה נדבך נוסף במסורת הנוסטלגית-חדשנית הזו, והיא עושה זאת בסגנון המבריק, נונשלנטי אך מתחבט, המאפיין את עבודותיו של אחד האמנים הצעירים המקוריים ביותר שפועלים פה.

טמיר ליכטנברג - ההזמנה לתערוכה חנות מפעל – טמיר ליכטנברג. ההזמנה לתערוכה


בחללה הלבן והיפה של גלריה רוזנפלד הקים ליכטנברג חנות לאמנות, מה שנשמע מעט משונה משום שגלריה היא, בסופו של דבר, חנות אמנות. אולם מה שמייחד את החנות שהקים ליכטנברג הוא העובדה שהיא באמת נראית כמו חנות, או לפחות כפי שחנות נראתה עד לפני לא הרבה שנים, כשמכולות עוד לא נעלמו לטובת סניפי רשתות מזון וגלריות עוד לא החלו להתחפש למוזיאונים ולהציג יצירות בחללים לבנים וריקים. החנות בנויה מלוחות עץ ישנים, חלונות, דלתות וחומרי בניין שונים שנמצאו ברחובות. היא מלאה במדפים, כונניות ומסמרים על הקירות, והיצירות מוצגות בה כסחורה המגובבת בצפיפות ובסדר אקראי. מחירי העבודות, שחלקן חדשות ואחרות נעשו עוד בילדותו של האמן, נעים בין 50 ל-5000 ש"ח, ובין השאר ניתן לרכוש במקום רישומים לפי משקל (10 ש"ח לגרם). בשעות הפתיחה שוהה ליכטנברג בגלריה ויוצר עבודות חדשות המשלימות את החורים שמותירות העבודות שנרכשו.

בביקורת על "אשכרא" – תערוכת היחיד הראשונה והמינורית שהציג לפני שנה וחצי בבית האמנים בירושלים – כתבתי שליכטנברג מציג דרך עבודה צנועה, יפה ובעלת מרחב נשימה מספיק המאפשר לו לגדול מתוך פסל הממותה (עבודת הגמר המונומנטלית וזוכת השבחים שהציג בתום לימודיו בבצלאל), מבלי לגרום לה להיות גדולה עליו. בתערוכה הנוכחית חוזר ליכטנברג למימדים מונומנטליים (או ממותה-מנטליים), ובדומה לתערוכת הגמר גם הפעם הוא עושה זאת דווקא בחלל שאופיו החזותי נראה על פניו כזר ומרוחק ביותר מעבודתו. אולם הניגוד הזה בין הגלריה הקלינית לחנות המעופשת הוא גם אחד מיסודות העבודה, שלא הייתה יכולה להיות שלמה אלמלא הותיר ליכטנברג במקום מעין פתחי הצצה החושפים את עקבות החלל המקורי. אם חללים לבנים נולדו על מנת להיות שקופים כככל האפשר ביחס ליצירות, בתערוכה זו החלל הלבן-אפור המבצבץ מבעד ל"דלת הכניסה" המאולתרת של המיצב, הדלפק הלבן והגלריסט צקי רוזנפלד היושב מאחוריו, הופכים לחלק מהותי ובלתי נפרד מן העבודה, מאירים את האירוניה שבה וממסגרים, תרתי משמע, את שדה פעולתה.

חנות מפעל - מבט כללי
חנות מפעל – מבט כללי

ליכטנברג מתאר את התערוכה כ"שיר לחנויות הישנות הנעלמות מן הרחובות, לחלונות הראווה הרעבים, לזבנים האוספים סיפורים לא למכירה, לדמי המפתח, לפועלים המשפצים, ללקוחות החדשים, ללקוחות שכבר אינם, לסחורה הפגומה, לסדנאות המיוזעות, לחברות השילוח, לגלריות לאמנות עכשווית". כדאי לשים לב למשפט הזה, ובמיוחד לסופו, שכן הפעילות בגלריה מסחרית מרכזית השוכנת בלב ליבו של מה שהיה פעם איזור תעשיה מוזנח ובימים אלה מבקש, בהצלחה מוגבלת ומיוזעת, להפוך ל"וילג' החדש של תל-אביב" (ככתוב בהודעה לעיתונות שקיבלתי לא מזמן), היא גם מה שמאפשר לתערוכה שלא להישאר מכורבלת בהתרפקות נוסטלגית הגובלת בפטיש עניים. לו הייתה "חנות מפעל" קינה לימי תום ספק מדומיינים ותו לא, הייתה בה מידה של צביעות הנובעת מעצם העובדה שגלריה רוזנפלד, כמו גם גלריה דרום שליכטנברג הוא אחד ממפעיליה, מהוות בעצמן גורם התורם להיעלמותם של עסקים קטנים, חנויות ישנות, לקוחות שכבר אינם ושאר געגועים (ביקורתיים, קהילתיים ומלאי כוונות טובות ככל שלא יהיו, אמנים הם בד"כ הסייענים הראשונים לתהליכים שצידם האחד הוא שיפוץ שכונות, חידוש תשתיות עירוניות והעלאת ערך הנכסים, וצדם השני הוא דחיקתם של תושבים ובעלי עסקים מקומיים לטובת סניפים של ארומה, יאפים בעלי מלתחה מעודכנת וכלבים המציגים את המילה האחרונה בתחום התסרוקות). אולם לא פחות מכפי שהתערוכה מבקשת לדבר על הזבנים והפועלים מן העבר, היא מתייחסת לאפשרויות היצירה והתצוגה של אמנות בהווה, למוסכמות, נהלים וכללי טקס, לשיפוט אמנותי וליכולת להציע ביקורת תרבות הנוגעת בנוסטלגיה, אך אינה נותרת כהתרסה ממוסמסת, בנאלית ולא מתחייבת.

"חנות מפעל" היא הברקה, אולם מה שהופך אותה ליותר מאשר טריק שנחמד לשמוע המלצה עליו בתוכנית של מולי שפירא בגלי צה"ל, הוא הביצוע המצויין המאופיין ברישול מוקפד לעילא, בכושר המצאה, הומור, חמלה ומין קריצה דושאנית אנינה אך נטולת פאתוס. לאור העובדה שמדובר במיצב נשאלת השאלה האם ניתן להתייחס בנפרד לציורים, הרישומים והפסלים הכלולים בו. התשובה טמונה בעבודות. יחודיותם של הציורים והרישומים היא תוצר של תרומתם לתערוכה כמכלול, ולכן חלקם יתקשו לעמוד בזכות עצמם ויאבדו מעוקצם ברגע שיוצאו מן החנות (המוצעת גם היא למכירה במחיר מאתיים אלף ש"ח). לעומתם, האובייקטים הקטנים והפארודיים אוצרים בחובם משהו מאותה יכולת פלסטית מבריקה, מתחבטת אך נונשלנטית, הומוריסטית ורצינית ונוסטלגית וחדשנית בעת ובעונה אחת, המאפיינת את המיצב כולו.

טמיר ליכטנברג – חנות מפעל (עד 31.7.10)
אוצרת: שרי גולן סריג
גלריה רוזנפלד, ת"א

פורסם בערב-רב

From → ביקורת

One Comment
  1. המשפט הזה שהבאת שלו הוא באמת משפט מפתח חשוב. אני מתחבר מאוד ואשתדל ללכת ולראות במו עיניי. הטקסט שלך נהדר כאן בפוסט, והקונספט שלו של התערוכה מוצא חן בעיניי. תודה על זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: