Skip to content

הזהו אמן?

מאי 9, 2010

קיבלתי תגובות רבות למאמר "שירת הפלייליסט", בטוקבקים, במיילים ובע"פ. אנסה להגיב לטענות הכלליות שעולות בעקבות פרסום המאמר ולהמשיך את הדיון שנפתח פה. חלק מהטענות והנימוקים שאעלה גובשו בשיחה עם רונן לאחר ביקור משותף ביריד, כך שחלק מהקרדיט למאמר הזה מגיע גם לו.

1: אם תוקפא ותחומם לאחר מכן במקרוגל, גם המנה הטעימה ביותר, שהוכנה ע"י השף הטוב ביותר באמצעות מוצרי המזון הטריים והאיכותיים ביותר, תקבל טעם של ארוחה קפואה שחוממה במקרוגל. זו המסקנה המרכזית אליה ניתן להגיע בשיטוט ביריד צבע טרי, הכולל בין השאר עבודות יפות מאד שיופיין וייחודיותן נמחקים לגמרי בשל תנאי התצוגה. לו היה מדובר ביריד ותו לא אולי לא הייתי כותב זאת, אך מכיוון שהיריד הופך אט אט לאירוע בה' הידיעה של הסצנה, מתעורר הצורך להאיר את הנקודה. לכך גם כיוונתי שכתבתי במאמר הקודם על אחריותם של האמנים למצב בשל נכונותם לקחת חלק בביזוי יצירתם שלהם. קל ונוח להאשים את ה"ממסד" באשר הוא, לייחס את מירב האחריות לאקדמיות, המוזיאונים, הביאנלות, משרד התרבות ווועדות הפרסים ולהבין לליבם של אמנים הנתפסים כקורבן (כפי שכתבה אורה לב רון בתגובתה), אולם גישה זו מתעלמת הן מן הקורבן הגדול ביותר (אנחנו), והן מן הרשות הנתונה לאמנים שלא לקחת חלק בפסטיבל הזה. על כך עונים לרוב בטיעון שגם לאמנים יש זכות להתפרנס מעבודתם. זו טענה שכאדם המתרוצץ בין שלוש משרות חלקיות אני אמנם יכול להזדהות איתה באופן אישי, אבל מבחינה מקצועית אין לי כל דרך להתמודד עימה. אם בכל התייחסות ביקורתית לאמנות ותרבות נצטרך לקחת בחשבון את אילוציו הפיננסיים של היוצר, זו תהיה סופה של הביקורת. קדישמן צייר עוד כבשה? טוב, פרנסה. שחקן סוג ג' מנחה שעשועון סוג ז? טוב, הוא בדיוק לקח משכנתא. האדריכל רם כרמי מתכנן מבנים שמחרבים את פני הארץ ופוגעים בתושביה? טוב, גם הוא צריך לשלם במכולת. במילים אחרות, הנימוק שלאמן יש זכות להתפרנס אינו אלא חיסול של כל אפשרות לקיים דיון.

2: אילוצי הפרנסה מובילים אותי לשאלתו האישית של ראסטר (הידוע גם בכינויו "בובי" ונוהג להגיב בעילום שם ובהתלהמות בוטה לרבים מהמאמרים בערב-רב), כיצד מתיישבות דעותי עם עבודתי בעיתון ישראל היום. אף שציפיתי לשאלה כזו, אני תוהה האם היא הייתה עולה לו במקום לכתוב "בעיתון הימני והמגעיל" כדברי ראסטר, הייתי כותב בידיעות אחרונות, שבתצהיר שהוגש לאחרונה לבית משפט נטען כי עורכיו טרפדו במשך שנים תחקירים על פרשיות השחיתות של אולמרט, בעיתון הארץ, שמעודד באופן עקבי מדיניות כלכלית שמנציחה ואף מעמיקה פערים כלכליים וחברתיים, או בעיתון העיר, שהעניק בסוף השבוע במה חופשית בת עשרה עמודים חסרי כל ביקורת עיתונאית לסופר החשוד בהטרדות ותקיפות מיניות רבות יצחק לאור. אפרופו עיתונות ימנית ומגעילה, אני מציע לשים לב למשל למה שהתרחש בכתבות הרבות שפורסמו בכלי התקשורת השונים לרגל יריד צבע טרי. בשעה שכלי התקשורת הליברלים בעיני עצמם דה-מרקר וווינט פרסמו כתבות שעסקו בשמות הסלבריטאים שביקרו ביריד ובמה שלבשו, בשעה שמגזין טיים-אאוט פרסם מוסף חנפני ומביך עד כדי כך שברור מדוע איש מכתבי האמנות הקבועים של המגזין לא רצה להשתתף בו, בישראל היום – לא ממש עיתון שמתנגד לקפיטליזם ולתרבות המיינסטרים – הוחלט שאם תהיה התייחסות ליריד היא תיעשה בביקורתיות ומבלי לשתף פעולה עם פסטיבל היחצ"נות שנערך סביבו. מעבר לכך, הכתיבה בעיתון אינה מתיימרת להיות חוד החנית של התיאוריה האמנותית, והיא גם לא אמורה להיות כזו. בשביל זה יש כתבי עת מקצועיים, כנסים אקדמיים ותערוכות. מה שהכתיבה בישראל היום מנסה לעשות הוא לשלב בין דיווח וביקורת בסיסית שאינה נכתבת עבור הקהל המקצועי אלא הקהל הרחב. זה תפקידה של הכתיבה בעיתונות היומית בכלל ובישראל היום בפרט, ובניגוד ליריד צבע טרי היא גם לא מבקשת להיות יותר ממה שהיא או להסוות את עצמה.

ישראל היום הוא אכן עיתון הנוטה לצדה הימני של המפה הפוליטית, ונדמה לי שברור מכתיבתי שדעותי שונות בתכלית. על כך אני יכול לומר ש-א: העובדה ששמאלנים כמוני וכמו יובל בן-עמי, יוסי ביילין ואחרים כותבים בעיתון באופן קבוע עשויה להעיד שהוא אינו "ימני ומגעיל" כפי שראסטר טוען. ב: למעט מקרה אחד בתחילת דרכו של העיתון, מעולם לא נאמר לי כיצד ועל מה לכתוב או לא לכתוב, ומעולם לא התבקשתי להסתיר את דעותי גם כשכתבתי על תערוכות פוליטיות במובהק. רון מיברג כתב לא מזמן ש"בישראל יש ארבעה עיתונים ימנים שאחד מהם מכנה את עצמו ליברלי". מעניין שהיחיד שחוטף אש מבין ארבעת העיתונים הימנים הללו, על מעלותיהם וחסרונותיהם, הוא גם היחיד שמצהיר על עמדותיו בגלוי ולא מסתתר מאחורי מסכה של דיווח עיתונאי ניטראלי.

3: שאלת הכוונה הגלויה מובילה אותי לסעיף הבא, שנוגע במטרות המוצהרות והפחות מוצהרות של יריד צבע טרי. בניגוד למה שעשוי להשתמע מדברי איני מתנגד לירידים באופן גורף, וגם לא לצורך למכור יצירות אמנות. הבעיה מתחילה כשהיריד הופך ממכירה קבוצתית מוגבלת לאבן דרך תרבותית ולתחנה במסלול הכשרתו של אמן, ותהליך המכירה והקנייה הופך לאופן העיקרי שבו אנשים צורכים תרבות, חווים אותה וחושבים עליה. האם יריד צבע טרי הוא האשם המרכזי במצב? לא, הוא רק סימפטום, אולם ככזה הוא גם מחזק, בשיתוף פעולה מלא מצד אמנים, אוצרים ומבקרים, את הכיוון שאליו נעה המערכת כולה. כל אחד מהאמנים המשתתפים יספר שבשבילו היריד הוא רק הזדמנות למכור קצת, אבל כשתקראו את דברי יזמיות ומנהלות היריד במוסף המביך של טיים-אאוט לא תשמעו כמעט אף מילה על מכירות. בטור הפותח את הגליון מופיעה המילה רכישה רק פעם אחת, אי שם בשורה השמינית. יתר הטקסט גדוש בביטויים מליציים כמו "נקודת מפגש בין אמנות איכותית ומאתגרת לקהל סקרן ותאב ידע" ו"הזדמנות לחוות אמנות באופן בלתי אמצעי". את היריד מגדירות המנהלות, שנראה שהגיעו לפרויקט עם המון כוונות טובות, יכולת הפקה ראויה לציון ואפילו לא קמצוץ של מחשבה ביקורתית, כלא פחות מאשר "קרקע פוריה לצמיחת רעיונות חדשניים". התפיסה העצמית המעוותת הזו, שהדיה מחלחלים היטב להלך הרוח הכללי ביחס ליריד, מייצרת שני תהליכים. האחד הוא חיזוק הפוטנציאל הכלכלי של היריד בזכות איצטלה תרבותית לא מוצדקת שמטשטשת את מהותו המסחרית, והשני הוא הפיכתו של היריד להרבה יותר מאירוע מכירה. במכירה מוכרים עבודות, ואילו בצבע טרי – "קרקע פוריה לצמיחת רעיונות חדשניים", כאמור – שרית שפירא ואורי דסאו כותבים ניתוחים מצועפים ומלומדים, עדנה מושנזון אוצרת תערוכת וידיאו, אמנים, אוצרים ומבקרים מוזמנים להרצאות, סדנאות ופעילויות חינוכיות, התקשורת מגלה עניין בסדר גודל שלא גילתה בשום אירוע אמנותי אחר, סלבריטאים ופוליטיקאים מכבדים את המקום בנוכחותם, פרויקט הגלויה הסודית מממן סדנאות אמנות לילדים מעוטי יכולת וקרן לאה ניקל מוכרת ציור כתרומה למימון סדנאות אמנות לילדים חולי סרטן.

4: כמה מן המגיבים לדברי על היריד שאלו מה לעזאזל אני מחפש בו, ותהו מדוע לא יותר פשוט להתעלם מן התופעה ומנבואות הזעם שהיא מעוררת ולהתרכז בחלקים מעניינים יותר של התרבות. אף שמדובר באפשרות קורצת היא נדחית על הסף. אין לי עניין לחיות חיים קונכייתיים ומנותקים. התרבות בה מתקיים יריד צבע טרי היא גם התרבות שלי והאמנים והאוצרים שלוקחים בו חלק הם קולגות. סנגוריו של צבע טרי מדברים על הדמוקרטיזציה היחסית שהוא מאפשר מעצם שינוי יחסי הכח בשדה ויצירת אלטרנטיבה להצגה בגלריות מרכזיות. תשובה חלקית לטיעון הזה הוצגה כבר במאמר הקודם, בו נכתב על היעדר כל הבדלים בין ה"אמנים העצמאיים" ובין אמני הגלריות המציגים בקומה שמעליהם. בניגוד ליוצרי דמוקרטיזציה אחרים דוגמת אתרים כמייספייס, שקראו תגר על מערך הפצת המוזיקה המסורתי ואיפשרו חשיפה למגוון חסר תקדים של יוצרים ויצירות, הגיוון שצבע טרי מבקש להציג אינו אלא מצג שווא, תחנה חדשה הניצבת על מסלול ישן.

5: בספרו החדש "אוי ארצי" כותב יאיר גרבוז, שישב בוועדת הקבלה של היריד, כי "ככל שאנשים יותר אוהבים לשיר, כך הם פחות אוהבים שירה". מהו יריד צבע טרי שגרבוז משמש כאחד מנציגיו אם לא אותה שירה נטולת שירה – צריכת תרבות באמצעות שופינג ומינגלינג. הדס כתבה בתגובה למאמר הקודם שאמנים רוצים להגיע לקונצנזוס. גם אם זה נכון זה מאד עצוב. זה מה שאמנים רוצים – להגיע לקונצנזוס? זה מה שאנחנו רוצים שאמנות תהיה – יאיר לפיד, רמי וריטה, חומוס אחלה, מוזיקה שנעים איתה? זה מה שאמנות מחפשת? זה מה שהיא אמורה לעשות? יריד צבע טרי תורם עוד נדבך ליצירת עולם של אמנות חיוורת, עולם בו כל השירים נשמעים כמו קרן פלס, הטלוויזיה נראית כמו אברי גלעד ולאוכל יש טעם של מאמא עוף. אני לא רוצה לחיות בתרבות כזו. גם גרבוז לא. וגם אתם.

פורסם בערב-רב

עדכון 16.5.10: בסוף סעיף 3, לאחר איזכור מכירת ציורה של לאה ניקל לטובת הקמת סדנאות אמנות לילדים חולי סרטן, הופיעה פסקה שעסקה במפעלים המזהמים שבבעלותו של איש העסקים עידן עופר, בעלה לשעבר של אחת ממייסדות היריד יפעת גוריון. לאחר הפרסום התברר לי כי גוריון הקימה את יריד צבע טרי לאחר גירושיה מעופר. אי לכך הסרתי את ההתייחסות ואני מתנצל על הטעות.

From → ביקורת

4 תגובות
  1. 'שרית שפירא ואורי דסאו כותבים ניתוחים מצועפים ומלומדים'
    בפעם הראשונה שקראתי את מה שאתה כותב
    אמרתי – סופסוף מישהו שאומר דברים ברורים.
    נקודתית אתה יודע – יכולות להיות לי הארות לכאן או לכאן
    וכן
    כמו שאתה מכיר את העבודה שלי אני עוסקת בקו כמעט בלתי נראה בין
    מסחרה ואומנות
    בין יופי שיכול להתפרש כפנטזיה לראיה אחרת
    מחיאות הכפיים של הקהל לאומן הם דבר חשוב בעיני.
    לא התקבלתי לצבע טרי – ניסיתי התאכזבתי שלא ואפילו לא טרחתי ללכת לראות.
    לא מפאת ההעלבות בדיוק מפאת הדברים שכתבת.
    אני בוחרת את פוליטיקת הקידום שלי לפי אני. לא לפי העולם התרבותי.
    אין בי שמץ בושה לומר זאת בגלוי.
    הסיבה שאני מכבדת מעריכה ואוהבת את דבריך
    (גרופית פריחה) היא הבהירות, הביקורתיות הפנימית והחיצונית
    ואמונה רותחת בעשייה שלך ובעמדות שלך.
    על הרבה מהן אני מסכימה – על חלקן אני חלוקה – וגם – אתה מרחיב את הראיה שלי על התרבות המקומית הזאת.
    על שכמותך נאמר
    you can't pull the wool over his eyes
    תודה יונתן. מלב.

  2. מאד מסכימה איתך
    ולכן לא הלכתי השנה

  3. תודה שולמית ומירה, המשך הדיון נערך כאן:
    http://www.erev-rav.com/?p=6476

  4. דבריך דברי טעם אלא שבפועל מסתבר שלעבודות הנמכרות לאנשים עשירים ובעיקר לאלו העשירים מאד יש סיכוי לשרוד את הזמנים, להפוך ליצירות חשובות, להיות באוספים במוזיאונים חשובים ולהיות במוקד הדיון התרבותי. אם כל זה נעשה בחייו של האמן הרי זה משבח כי גם אמן נהנה מכך.

    בסופו של דבר,בתחום האמנות הפלאסטית כספו של האספן קובע את מעמדה של העבודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: