Skip to content

משני עברי השפד"ן

אפריל 5, 2010

"גאולה דרך הביבים" – תערוכה קבוצתית שאצרה גליה יהב במכון השפד"ן בפאתי ראשון לציון – זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב בקדימונים, ראיונות, סקירות וכתבות וידיאו בהיקף חריג ביחס לתערוכות אמנות בישראל. את העניין בתערוכה ניתן לייחס לקסמו התקשורתי של פרויקט המשלב אמנות וטיהור שפכים, אולם לא פחות מכך לעבודתם המסורה של אנשי יחסי הציבור שנשכרו לצורך קידום התערוכה. יחסי ציבור אינם שירות זול. גם פרסום בעיתונות אינו זול, גם נהגי אוטובוסים פרטיים, סדרנים, מלצרים ומוזיקאים המופיעים בערב הפתיחה אינם עובדים בחינם, ואני מרשה לעצמי להניח שכל מי שביצעו עבודה מסוג זה עבור התערוכה אכן קיבלו שכר על עבודתם. מי שלא קיבלו תשלום היו, כמו תמיד, האמנים. לא אלו שמציגים עבודות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה, ובוודאי שלא אלו שמציגים בה עבודות קיימות.

עדי נחשון - אוכלי הנבלות (מתוך התערוכה)

"גאולה דרך הביבים" – תערוכה שנהגתה, הוזמנה ומומנה בניסיון לקדם את תדמיתו ופרסומו של המקום המארח –  אינה שונה מבחינה זו כמעט מכל תערוכה אחרת המוצגת בחללים כבית בנמל, מתחם קסטיאל ואחרים, ומביאנלות  עירוניות למיניהן. אין לי שום דבר נגד מפעל טיהור השפכים של גוש דן, וכל עוד רמתה של התערוכה נשמרת אין גם בעיה עקרונית עם עצם שיתוף הפעולה בין השניים. מה שמפריע לי הוא אופן חלוקת התקציב, והעובדה שחלוקה זו זוכה לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד מבקרת היוצאת כמעט מדי שבוע נגד סדר היום הכלכלי-פוליטי שמכתיב ההון לעולם האמנות ונגד יחסי הכוחות הלא שוויוניים המובנים בצורת עבודה שכזו. בראיון עם אלי ערמון-אזולאי שנערך לרגל פתיחת התערוכה, דיברה יהב על "פרובלמטיזציה של אופני מחשבה המאתגרת את ההתמיינויות המובנות מאליהן", על "תנאי האפשרות הפוליטיים של יצירת אמנות" ועל השאלה "מי חותם על הצ'קים ומי בוכה בחושך". הצהרותיה של יהב בדבר תנאי האפשרות של היצירה, כמו גם קריאותיה השבועיות (המוצדקות) נגד התרפסותם של אמנים ואנשי אמנות בפני ההון והשלטון, עומדות בסימן שאלה לנוכח העובדה שבתערוכה שאצרה בשפד"ן היה כסף לשלם לאוצרת, כסף לשלם על פרסום ויחסי ציבור, כסף להסעות ממרכז תל-אביב, כסף לתאורה, כסף להגברה וגם כסף להופעת מוזיקה. היה כסף ליום עיון בהשתתפות פסיכולוגים ועיתונאים, להעלאת הצגה ולהקרנת סרט, והיה גם כסף לשלם לעשרות נערים ונערות שכיוונו את תנועת הרכבים והולכי הרגל שהגיעו למתחם הגדול במשך חול המועד. בערב פתיחת התערוכה, כך סופר לי, אלכוהול איכותי נשפך כמי קולחין מבר מאובזר ומפואר, ולכל מבקר הוענק שי קטן – זוג ספלים המאפשרים לו לשתות קפה בספל מעוטר בסמלו של מפעל טיהור השפכים. זאת אומרת שחוץ מכל תקציבי ההקמה, התחזוקה והקידום התקשורתי, היה גם כסף לכיבוד ומתנות לאורחים, ובזכות תרומה של בנק הפועלים, גם הכניסה לתערוכה לא עלתה כסף. בקיצור, ב"גאולה דרך הביבים" הושקע הרבה מאד כסף, עשרות אם לא מאות אלפי שקלים, ואפילו אגורה מן הסכום הזה לא הגיעה לאמנים. איך אמרה יהב – יש מי שחותם על הצ'קים, ויש מי שבוכה בחושך.

העיסוק בשאלת התשלום לאמנים בתערוכה כזו עשוי להתפרש (בעיקר ע"י מי שאינו קורבן של השיטה), כקטנוני. זו הנורמה בארץ, אומרים, ומסבירים שעם כל הכבוד לאוצרת כזו או אחרת, היא לא תמציא את הגלגל מחדש. אלא שהגלגל הזה כבר קיים ומתגלגל, ובשביל לראות אותו לא צריך לטוס לאירופה. מספיק להגיע לירושלים, או לפחות להיזכר באחד-עשר אירועי הערת שוליים שהתקיימו בעיר בשנים 2002-2007. בדומה ל"גאולה דרך הביבים", גם אירועי הערת שוליים הוצגו במקומות לא שגרתיים, גם הם נערכו בשיתוף פעולה עם מוסד כזה או אחר, גם בהם השתתפו עשרות אמנים, וגם הם משכו קהל גדול ומגוון. אולם בניגוד לתערוכה הנוכחית, למארגני התערוכות, חברי קבוצת סלה-מנקה לאה מאואס ודיאגו רוטמן (גילוי נאות: אנחנו עובדים יחד), היה גם עיקרון, והעיקרון הזה אמר שאם אין כסף לאמנים, לא יהיה כסף לפרסומאים ויחצ"נים. כל הוצאה שלא נגעה להקמה ולתחזוקה הישירה של התערוכות, נאסרה, ומאואס ורוטמן אפילו מנעו מאחד המוסדות שעימם עבדו לציין את דבר קיומה של התערוכה בפרסום השוטף והרגיל שלו. כך, בלי פרסומות, בלי יחצ"נים, בלי בר אקטיבי ובלי ספלים מעוצבים, נערכו אירועי אמנות שמשכו אלפי אנשים ואף גרמו למוסדות ירושלמים לפנות באופן עצמאי אל השניים, ולהזמין אותם לערוך תערוכות בין כתליהם.

ישועה עם טעם לוואי

אי תשלום לאמנים הוא אמנם נוהג מקומם, אך זו אינה סיבה שלא להתייחס לתערוכה עצמה, שמצליחה לא לדרוך על רוב המוקשים הפוטנציאליים העומדים בדרכן של תערוכות נושא קבוצתיות המוצגות בחללים לא שגרתיים. חרף מספר האמנים הגדול (20) ופיזור העבודות ברחבי המתחם, התערוכה נותרת הדוקה והעבודות אינן נבלעות ע"י בריכות הביוב, המעבדות ומתקני ההתפלה שפועלים בו. כמה מן ההצבות, כמו למשל האנדרטה למזכירה האלמונית של אפרת קדם ופסלי אוכלי הנבלות של עדי נחשון, הם הברקה של ממש. האנדרטה של קדם – פארודיה על מבני הנצחה פאליים טיפוסיים – נבנתה מציוד משרדי ישן והיא מוצגת בסמוך לפסל ספיראלי קבוע ומשונה, ואוכלי הנבלות הדוחים למראה של נחשון מוצבים על שורת עמודי בטון, כאילו היו ראשי מנהיגים ומצביאים יצוקים בברונזה. גם ההצבות השונות בבניין המעבדות מוצלחות למדי, ורק הקרנת סרטם של שחר יהלום וזמיר שץ "קו 26" מתפספסת לגמרי בשעות היום, פשוט כי לא ניתן לראות דבר במסך המותקן על הגג ואינו יכול לאור השמש.

במובנו המקורי, מתייחס המושג גאולה דרך הביבים לסוג של תיקון או ישועה המסוגלת להתרחש רק באמצעות צלילה מוקדמת אל מחוזות הכפירה, החטא והסטייה. היחסים בין התיקון לחטא, כמו גם הפירושים השונים והסותרים לפרקים למושגים גאולה וביבים, שימשו לאורך השנים יוצרים והוגים שעסקו בקו התפר שבין הנורמלי לסוטה ובין המתורבת למלוכלך, ובתהיות בדבר עצם קיומה של אפשרות גאולית הצומחת מן המקומות האפלים הללו. בטקסט הקצר המלווה את התערוכה מזכירה יהב כמה מנציגי המגמה, כמנהיג הדתי יעקב פראנק, המחזאי ז'אן ז'נה והפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה, העוסקים כולם בתהליך הדיאלקטי.
בתרבות המערב, הזיקה בין קטסטרופה שתוצאתה יסורים ומוות לגאולה המבטיחה אושר וחיי נצח מעוררת קסם אפל הקושר את המושגים יחדיו עד שקשה לחשוב עליהם באופן נפרד. "גאולה דרך הביבים" מקיימת יחסים מורכבים עם השילוב הזה. מוצגות בה עבודות שמצביעות על קטסטרופה, ולצידן עבודות המתייחסות באירוניה ובביקורתיות לעצם ההשתקעות המיסטית ולעיתים אף נהנתנית במחשבות על יום הדין ועל הגאולה שממתינה מעברו השני.

כמתבקש מתערוכה הנושאת שם כמו "גאולה דרך הביבים", רבות מן היצירות המוצגות בה מציעות לצופה לחרוג מצורות מחשבה, יצירה והתנהגות מקובלות, לבחון את הסוטה והמלוכלך ולהעמידם כאופציה חלופית לנורמטיבי והמהוגן. אין יותר מדי חדשנות במגמה הזו. סטייה, לכלוך ואמנות הולכים טוב ביחד כבר הרבה שנים, ואין בתערוכה משהו ש"לא יעלה על הדעת" (כל עוד הוא מוצג כעבודת אמנות, כמובן). אולם כתערוכה – כמכלול יצירות המבקש לומר דבר מה בזכות עצמו – "גאולה דרך הביבים" אינה עוסקת רק במצב חברתי או פוליטי כזה או אחר ובמקומם של לכלוך והפרשות בחיי היומיום ובעולם הרוח, אלא גם באמנות עצמה – ביכולתה ובמגבלותיה לשמש כאתר של התנקות, היטהרות וגאולה, בהצעות חלופיות ובכישלונן הצפוי של הצעות אלו. מי שעוסקים בנושא במישרין הם סיגלית לנדאו, זמיר שץ ושי-לי עוזיאל, שעבודות הוידיאו שלהם דנות באופן משעשע, נוקב ומפוכח ביחסם של אמנות ואמנים לעולם הסובב, ביכולתה של היצירה להתקיים מחוץ לבועת תרבות סטרילית וביכולתו (או אי יכולתו) של האמן לבצע פעולה ממשית, בין אם היא נוגעת לענייני טעם וריח ובין אם לבטחון המדינה. גם עבודתו של עוז מלול (שלא פעלה ביום הביקור בתערוכה), המורכבת מזוג כסאות גלגלים הנעים בכוחות עצמם על גבי מסילות מעגליות, יכולה להתפרש כמטאפורה לפעולתה של יצירה בחלל סגור וכהצבעה על חוסר האפשרות שלה להציע גאולה ממשית (זאת בנוסף לפרשנות האקספרסיבית, המתבקשת בעבודה מצמררת שכזו), וכמוה גם עבודותיהם של מתן ישראלי וסיון גרוס.

חרף הנושאים, החומרים והחיבורים המתקיימים בתערוכה, אין צורך להיגרר לרומנטיזציה של קריאת התגר שלה על גבולות הטעם הטוב. רבות מן העבודות המוצגות בה הוצגו בשנים האחרונות גם במחוזות המהוגנים של חיינו, דוגמת מוזיאונים, גלריות ובתי ספר לאמנות. מבחינה זו מזכירה האמנות את מי הקולחין הזורמים ממפעל הטיהור, נקיים מרוב הרעלים אך נושאים עדיין את סימני הביוב המזוהם, לא ראויים לשתייה אך מתאימים להשקייה. במקרה הצורך הם יוכלו להחליק בגרון, אך יותירו בו טעם לוואי.

פורסם בערב רב

From → ביקורת

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. גם-שם » ארכיון » וכסף דווקא יש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: