Skip to content

I love Jerusalem & Jerusalem loves Me

מרץ 30, 2010

חמש דקות לאחר תחילת הפגישה עם גיא ברילר, הגיעה משטרה. ישבנו בקרוואן של ברילר, שחנה בחניון סמוך למנחת המסוקים בגבעת רם. מימיננו בית המשפט העליון, משמאלנו גן הוורדים ובצדו השני הכנסת. כנראה שהקרוואן – טנדר פורד מודל 1980 שמשמש כקרון מגורים נייד והוסב לסטודיו אוטרקי הפועל באמצעות מערכות עצמאיות לייצור אנרגיה – עורר את חשדנותם של שומרי המנחת, ואלו הזעיקו ניידת שתבדוק במה מדובר. אחד הדברים המרכזיים שהטרידו במיוחד בסיטואציה, לא היה העובדה שהמשטרה מבקשת לברר מה עושה קרוואן בחניון הסמוך למקומות רגישים, אלא האופן בו נעשתה הבדיקה. השוטרים חנו במרחק מטר אחד בלבד מאיתנו, ובכל זאת, כשפקדו עלינו לצאת מן הרכב בחרו לעשות זאת באמצעות מגאפון.

בשבעת השבועות הקרובים – 49 ימי ספירת העומר – מתעתד ברילר להתגורר בקראוון בגבעת רם. גבעה זו, שנבנתה על חורבות הכפר הפלסטיני שייח' באדר ושימשה תחילה כמפקדת הגדנ"ע (השם רם נולד כראשי תיבות של ריכוז מפקדים), הפכה לאחר מלחמת העצמאות למרכז הממשל של מדינת ישראל. כיום ניצבים על הגבעה משכן הכנסת, משרד ראש הממשלה, משרדי החוץ, האוצר והפנים, בנק ישראל ובית המשפט העליון, לצד קמפוס האוניברסיטה העברית, מוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון המדע ומוזיאון ישראל. בחורשה המפרידה בין המוזיאונים לקריית הממשלה עתיד להיבנות בשנים הקרובות בניין חדש לספריה הלאומית, השוכנת כרגע בתוך קמפוס האוניברסיטה. במילים אחרות, גבעת רם מאגדת את רוב מנגנוני המדינה. החוק, הכלכלה, הדיפלומטיה, הארכיון וגופי החינוך והתרבות, מרוכזים כולם ברדיוס של כמה מאות מטרים, ומתפקדים כמרכז השליטה והבקרה של גוף חי שאיבריו מתפרשים הרחק. בתוך מערכת הבקרה המדינתית מתכוון ברילר להקים מערכת שליטה ובקרה אישית, הכוללת מנגנוני פיקוח ומעקב, מערכות תקשורת, ייצור אנרגיה ושימורה, טיהור מים, טיפול בצרכים גופניים ונפשיים, סטודיו לאמנות, למגורים ולמפגשים. במהלך שהותו במקום יקיים ברילר טקסים שונים הנוגעים רובם בכולם בסימון גבולות, במיפוי ובחינה של אפשרויות התקשורת עם המוסדות השונים המאכלסים את הגבעה, בהצבעה על כשלים, קשיים ומגבלות המאפיינות את החיים במקום, ובהצעות לסדר ולתיקון של הכשלים הללו. מדי יום יפגש האמן עם אנשי אמנות, תרבות וחברה שונים, ויקיים דיאלוגים ופעולות משותפות במרחב עבודתו – גבעת הממשל. כל מעשיו של ברילר במשך 49 ימי שהותו במקום יתועדו במצלמות ומכשירי הקלטה, וישודרו בשידור חי באתר האינטרנט של הפרויקט (www.thebproject.org). באמצעות פעולה משותפת של מכשיר ג'י.פי.אס ומפות המופיעות באתר גוגל, ניתן יהיה גם לעקוב באופן שוטף אחר תנועתו של ברילר ומיקומו על הגבעה בכל זמן נתון.

שמו של הפרויקט, I love Jerusalem & Jerusalem loves Me, מתקשר לעבודתו הידועה של האמן הגרמני יוזף בויס I like America & America likes Me, שהוצגה בשנת 1974 בגלריה רנה בלוך בניו-יורק. בויס הגיע לניו-יורק והוסע באמבולנס משדה התעופה הישר אל חלל הגלריה, שם בילה את שלוש היממות הבאות בחברת קויוט (Coyote – זאב ערבות אמריקאי) ועיתונים כלכליים, כשהוא עטוף בשמיכת לבד וחמוש במטה עץ. עבודתו של בויס זכתה עם השנים למעמד קאנוני, וברילר מצטרף עתה לאמנים כאולג קוליק (I bite America & America bites Me), ואדריאן פאצ'י (אני אוהב את הגלריסטים והגלריסטים אוהבים אותי), שיצרו עבודות מחווה לפרויקט.  עבודתו של ברילר עוסקת בסוגיות שונות מאלו שמעלה עבודתו של בויס, אולם בדומה לה, גם היא מבקשת להצביע על אפשרות שונה, אידיאית והוליסטית, לקיום בעולם. בשיחות מאוחרות על העבודה ציין בויס כי כף רגלו לא דרכה באמריקה, והדבר היחידי שעשה היה לפגוש קיוטו. "האקט במלואו לא היה רק הסתגרות מן המציאות, אלא שלילה מוחלטת של ההווה המקיף אותה", מתאר זאת ברילר. פעולתו של ברילר עצמו מהווה מעין תשליל של בחירתו של בויס, שכן הוא אינו מבקש להסתגר מפני המציאות אלא לצלול לתוכה, להכיל אותה ואף להשתנות עימה. זהו מודל אמנותי-תיאורטי המבקש לכרוך יחדיו את חיי הפרט והכלל, האזרח והמדינה והאמן והחברה, ולקיים מסגרת המייצרת נקודות השקה חדשות בין הגורמים הללו. ברילר מתנחל כאמן בודד בליבו של אורגניזם מדיני, ומבקש לקיים אורח חיים בתוך גופו. אורח חיים שאינו נפרד ונבדל לגמרי, ולמעשה מציע סוג של ריפוי לאורגניזם הגדול, החולה. באמצעות טקסים ופעולות שונות שיקיים במרכז הבקרה של הדמוקרטיה הישראלית, כמו גם באמצעות תגובותיה העתידיות של הסביבה למעשיו, בוחן ברילר את אזרחותו מחדש, ואף חושף את התערערות משמעותו של מושג האזרחות בחברה הישראלית המודרנית.

כאמור, הפרויקט I love Jerusalem & Jerusalem loves Me מתקיים במשך 49 ימי ספירת העומר – זמנו של היבול להבשיל וזמנה של התורה להינתן. פרשנויות שונות מתייחסות לימים אלו כאל תקופה המיועדת לעבודת תיקון העצמי, אולם אין בכך כדי להצביע על קריאה להתנזרות או פרישה מן החברה. היהדות מתייחסת לתיקון העצמי כאל מעשה שצריך להיעשות במסגרת הקהילה. בכך הופך התיקון לתהליך חברתי וחברותי בעיקרו, המסתייג מן ההסתגרות המוחלטת מן המציאות ומבטל הפרדות בין עבודה רוחנית וקהילתית ובין התיקון האישי לחברתי. שוב חוזר פה ההבדל בין הסתגרותו של בויס בגלריה לבין פעולתו של ברילר, הנראית במבט ראשון כפרישות בפני עצמה, אולם היא אינה מבוססת על התנתקות אלא על התקשרות.

"אמן טוב מתפקד כמו שאמאן של המציאות הזאת, וצריך לפעול כגוף מגשר בין האפשרי למצוי", אומר ברילר, "אמנות היא שדה עם תפקיד, המשמעות שלה קשורה לגילוי, להתגלות. משמעות אמיתית של ציור היא לא תג מחיר, אלא הפעולה הטרנספורמטיבית על הצופה". פעולה טרנספורמטיבית זו, שעומדת בבסיסן של מרבית יצירותיו של ברילר (בעבודה "הארון", למשל, בנה גוף המייצר אנרגיה באופן עצמאי ולמעשה מקיים חיים משל עצמו. בעבודה אחרת השתמש במשחקים אופטיים על מנת לייצר היטל בצורת מנורה ולהקרין אותו במקומות שונים), מאפיינת את אורח החיים שהוא מתעתד לקיים במתחם איבריה הפנימיים של מדינת ישראל. הצלחותיו וכשלונותיו של אורח החיים הזה, גבולות יכולתו להתמודד עם תובענותם וטובענותם של הכוחות הפועלים במקום ומידת היענותה או דחייתה של החברה את ההצעות שיוצבו לפתחה, הם כמה מן ההיבטים שיעמדו למבחן בשבועות הקרובים.

From → תערוכות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: