Skip to content

מפלצתיות בע"מ

דצמבר 10, 2009

במאמרו "על המוחלש באמנות ישראלית חדשה", שפורסם לאחרונה בכתב העת לאמנות "החדש והרע" ובמארב, טוען רועי צ'יקי ארד כי האמנות הישראלית שנוצרה בין אמצע שנות ה-90 לאמצע העשור הנוכחי מאופיינת בדימויים מוחלשים, ה"מתהדרים בעמום, בחיוור: רקב עץ עם מעט תאורה, קווי מתאר של ציפור ללא רקע, פנים סתומות של סמיילי בלי חיוך", כדבריו. "הגזמה פראית", שמוצגת בימים אלו במוזיאון חיפה, נראית כאנטיתזה מוחלטת לדבריו של ארד. התערוכה, שכוללת עבודות של עשרות אמנים, רובם ישראלים ילידי אמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים ומקצתם בינלאומיים, מטפלת במה שמכונה ע"י אוצרת התערוכה ומנהלת המוזיאון תמי כץ-פרימן "הגוף הגרוטסקי באמנות עכשווית". אם ארד אפיין את האמנות הישראלית שנוצרה עד לפני שנים ספורות כ"ציורי ענפים בסגנון מרכז אירופה", הרי שכץ-פרימן מציגה אמנות מן השנים האחרונות כחגיגת דם, גופניות עסיסית עד נוירוטית, ביזאר וטראש – "גוף מוקצן, מעוות ומגוחך, אשר חורג מגבולות עצמו ושחלקיו אינם מצויים בהלימה, ומזוהה לא אחת כמפלצתי" , כדברי כץ-פרימן.

מוזיאון חיפה אינו הראשון לעסוק בנושא. בשלהי שנות התשעים הוצגה בגלריה של אספן האמנות ואיל הפרסום הבריטי צ'ארלס סאצ'י תערוכה בשם "הריאליזם הנוירוטי החדש", שהמשיכה את הקו שהוצג בתערוכה המפורסמת "הסנסציונים" ורבים ממשתתפיה, ביניהם כוכבים בינלאומיים כרון מיואק, ססיל בראון ומרטין מלוני, היו יכולים להשתלב היטב בתערוכה החיפאית (וסביר להניח שגם השפיעו על האמנים הישראלים הצעירים). אולם ככל הידוע לי, הנושא מעולם לא נידון ברצינות בישראל, ובוודאי שלא ברמה מוזיאלית. "הגזמה פראית" מוצגת לא רחוק ממוזיאון המדע בחיפה, שם מוצגת התערוכה "עולמות הגוף", הכוללת גוויות חנוטות המוצגות לראווה בשילוב מדהים של קיטש מעורב ביומרות חינוכיות. בין אם הפעילות המשותפת של שני המוזיאונים נוצרה בסמיכות מקרים ובין אם באופן מתואם, אין ספק שעצם הצגת שתי תערוכות בסדר גודל שכזה מעידה על מידת הרלוונטיות של הנושא.

ציור של גבי נתן
ציור של גבי נתן

המונח גרוטסק נולד מן המילה גרוטו – מערה, בלטינית. מקורו בציורי מערות שהתגלו בתקופת הרנסנס בחפירות ארכיאולוגיות במרתפי אחד מארמונותיו של הקיסר הרומי נירון. הציורים, שכללו מראות פנטסטיים כמינוטאורים וקנטאורים (בני אדם עם ראש חיה וחיות עם ראשי אדם), נימפות ועוד, כונו גרוטסקיים, זוהו עם אפילה, חושניות, כאוס ואימה המהולים במסתורין. מאז נתפס המושג גרוטסקי כמושג פארודי – כהגזמה לצורך הגחכה, ושימש אמנים רבים שביקשו לתאר בביקורתיות את החברה והדמויות הסובבות אותם, מליאונרדו דה-וינצ'י, עבור דרך פרנסיסקו דה-גויה, שתחריט מסדרת "זוועות המלחמה" המפורסמת שיצר מוצג בתערוכה, אוטו דיקס, שדיוקנאות שצייר בתקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה מתארים בחריפות את השבר והריקבון שפשו בחברה הגרמנית באותה תקופה, וכמעט חוזים מראש את תהומות המפלצתיות שאליהם תצלול אומה זו עשר שנים מאוחר יותר, וכלה בג'ף קונס האמריקאי, שפסליו מלעיגים את תרבות הצריכה והמדיה וחוגגים אותה בעת ובעונה אחת.

ב"הגזמה פראית" מחולק הגרוטסקי לשניים. חלקה הראשון של התערוכה כולל עבודות פארודיות, קומיות ומגוחכות במתכוון, הקשורות במשמעות המקורית של המושג, ואילו חלקה השני כולל עבודות טראגיות ולא מצחיקות כלל. כל העבודות עוסקות בגוף הפגום, ואין ספק שהיקף התצוגה מרשים למדי. גם מי ששוטט בשנים האחרונות בתערוכות בוגרים ובגלריות צעירות ומכיר את הנעשה בציור הישראלי העכשווי, אינו יכול שלא להשתאות לנוכח היקף העיסוק האינטנסיבי בבשרי, במעוות ובמבותר, במה שלפעמים יצרי ולפעמים ספק אנושי, ונפרש בתערוכה. אמנים כאסי משולם, שי עיד אלוני, שירה זלוור, רועי חפץ, עפרי כנעני, האמן ההולנדי ארווין אולף ואחרים, מוצגים כאן במיטבם, ונראה שעבודותיהם, שמעולם לא הוצגו יחד בצורה כזו, זוכות לחברה הולמת המציבה אותן בהקשר מסויים וראוי. אולם למרות שיש ב"הגזמה פראית" עבודות יפות רבות, התערוכה לוקה במחלת "תפסת מרובה לא תפסת" שמאפיינת תערוכות חתך מוזיאליות רבות. בדומה לרבות מן התערוכות שהוצגו במוזיאון חיפה בשנים האחרונות, גם "הגזמה פראית" שומרת על מראה עכשווי מאד, סקסי, מזמין, בינלאומי במראהו, ולא מאד מעמיק.

גליה פסטרנק - ציור
גליה פסטרנק – ציור

כאמור, היקף התצוגה מעיב על איכותה ורצינותה. נדמה שדווקא הניסיון להציג פנים כה רבות של הנושא עומד בעוכריה, שכן היא מחמיצה את ההזדמנות לברר ולומר דבר מה קונקרטי על המציאות היוצרת מסה גדולה כל-כך של עבודות גרוטסקיות כאלו. אין דבר וחצי דבר בין עדה עובדיה – אמנית לא מוכרת שמשתתפת בתערוכה, וציוריה חורכים את בטנו של הצופה – לבין הפארודיות הלא מצחיקות של זויה צ'רקסקי, המוצגות לצידם. אין גם כל קשר בין הרקוויאמים המצויירים של אורן אליאב וגופי הפלסטלינה הנוזליים בעבודות הוידיאו של אליסון שולניק, לסאדו-מאזו האסתטיציסטי בציוריה של מיכל יניב, לדוגמא. כך, במקום לצמצם את רשימת האמנים הארוכה במטרה לבחון מה טיבה של אמנות הגוף הנוירוטית והמדממת ומה היא אומרת על התרבות שממנה באה, מציגה התערוכה רשימת מלאי.
האם יש היבט מקומי בגרוטסקיות הישראלית, או שהיא רק ממשיכה מגמה בינלאומית (כפי שניתן לראות, למשל, בסדרות אמריקאיות שנוצרו בשנים האחרונות, כמו "דקסטר" ו"דם אמיתי"); מה גורם להופעתו הפתאומית של הגוף הגרוטסקי בעשור האחרון, ומה אומרים הבדלי ההתייחסות התהומיים אליו? שאלות אלו נותרות ללנו מענה בתערוכה העורמת ממצאים על השולחן אך מוותרת על ניתוחם. כך עולה שגרוטסקי הוא ככה וגם ככה וגם ככה וגם ככה, הוא טראגי ומצחיק, שטחי ומעמיק, קליל ורציני, כבד או עצבני. אך כשהכל גרוטסקי – שום דבר אינו גרוטסקי.

פורסם במארב

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: