Skip to content

מרימים את האף

נובמבר 27, 2009

עיר משונה היא וינה. בניין תחנת הרכבת היוצאת משדה התעופה שלה נראה כמו מוזיאון לאמנות מודרנית, והמוזיאון המקומי לאמנות מודרנית נראה כמו מוזיאון שואה. מוזיאון שואה אין בעיר – עד לשנים האחרונות התפיסה המקובלת באוסטריה הייתה שהשואה היא עניין גרמני – אך יש בה מוזיאון יהודי קטן, שנראה בכלל כמו בית מגורים.
במוזיאון היהודי הוצגה לאחרונה תערוכה על אנטישמיות. זו תערוכה מטרידה מאד, אך לא מהסיבות הנכונות. ההתייחסות שלה לאנטישמיות בפרט ולקלישאות, דעות קדומות וגזענות בכלל, מעידה על הבנה מוגבלת מאד של הנושא, כמו גם על חוסר אחריות ומודעות לתפקידו של המוזיאון בימינו.

התערוכה, שמתכונת מורחבת שלה הוצגה קודם לכן גם בברלין, עסקה בקלישאות אנטישמיות וגזעניות באמצעות דימויים וייצוגים מתרבות המערב, החל במחקרים, עבור דרך מחזות וסרטים וכלה בפרסומות ומוצרי צריכה שמציגים את האופן בו הסתכל המערב על יהודים, שחורים, אינדיאנים וכל מיעוט לאומי וגזעי אחר שבא איתו במגע. אין ספק שזה נושא חשוב, ולכן עצוב היה לגלות כי הוא נבלם פעם אחר פעם על-ידי סטריאוטיפים עתיקים ולא רלוונטיים כמו האף היהודי הארוך שמככב בתערוכה. אף ארוך הוא סטריאוטיפ מטופש ומגונה, אך ספק אם ניתן לקבוע שהוא עומד, או שאי פעם עמד, בראש רשימת הבעיות והסכנות הגלומות באנטישמיות.

מי שביקש להבין מהי אנטישמיות באמצעות ביקור בתערוכה, יכול היה לקבל את הרושם שאנטישמיות היא נושא היסטורי, שפעם חשבו האירופאים שליהודים יש אף ארוך, ושבגלל האף הזה שנאו אותם. כיום אנו יודעים שליהודים יש כל מני סוגי אפים (עובדה מדהימה זו אפילו זוכה להמחשה בתערוכה, באמצעות מקבץ אפים שונים שאף אחד אינו יכול לייחס דווקא ליהודים), ובכלל, שואלים במוזיאון, איזה מן דבר זה לשנוא קבוצת בני-אדם בגלל צורת האף שלהם. בתערוכה היסטורית על אנטישמיות, אולי ראוי היה לכלול נושאים כאלו בתצוגה, אך כשכל מה שמוצג בתערוכה נוגע בקלישאות שטחיות וישנות של אנטישמיות, המשמעות המובלעת היא שהנושא כלל אינו קשור להווה. כך, כל התייחסות להתפתחויות המודרניות והמתוחכמות הרבה יותר של אנטישמיות ושנאת זרים ולרלוונטיות של הנושא באירופה של ימינו, נשארה מחוץ לתצוגה, כאילו תקריות אנטישמיות אינן מתרחשות ברחבי היבשת, כאילו שנאת זרים וגזענות הן נחלת העבר, כאילו יחסם הבעייתי של בני אדם לשונים מהם הסתיים בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה.

הניסיונות לברר את פשר הדבר עם צוות המוזיאון נתקלו בחומת הכחשה בצורה. בתגובה לשאלות נאמר שילדים אוהבים מאד את התערוכה, שהיא מצחיקה אותם, ושהמוזיאון גאה מאד ביכולת לצחוק על נושאים כאובים. צחוקם של הילדים, שאינו צחוק סאטירי ועוקצני אלא צחוק מנחם של רווחה, מהדהד בחור השחור שיוצרת התערוכה, ונדמה שמוסד כמו המוזיאון היהודי בעיר כמו וינה אינו יכול להרשות לעצמו תחושות זחיחות והקלה כאלו.

אוקטובר 2009

From → ביקורת

2 תגובות
  1. red fox friend permalink

    nice one yochadad

    well put

  2. אולי גם צריך לאמר תודה על הקיים כי עדיף זה מאשר שלא יהיה כלום. מצד אחד זו גישה פשרנית, מאידך, אולי באמת תפתח מודעות שתוביל חלק מהמבקרים בתערוכה לראיה ביקורתית יותר וחקירה עמוקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: