Skip to content

אנדרטה לפשעי העתיד

אוקטובר 7, 2009

הכניסה מכיוון שדרות בן-גוריון לביאנלה בהרצליה, שמוצגת השבוע ברחובות ובאתרים לא שגרתיים בעיר, מרשימה למדי. היא מתחילה בשלד בניין העירייה שבנייתו הופסקה. קשתות הבטון החשופות מוארות היטב, ונראות כתפאורת ארמון שהופשט מקירותיו. השילוב בין יוהרת הבנייה הגרנדיוזית שנגדעה כשנגמר התקציב, לבין גדר הגרפיטי שלמרגלות הבניין ומיצב היאכטות מקלקר שהציבו במקום צמד האמנים פיל וגליה קולקטיב (שמתואר כ"אנדרטה לפשעי העתיד של הקפיטליזם הגלובלי", והוא מוצלח ממיצג ההכנה שלו, שכלל נערי סיפון ונאומים באנגלית, עברית ורוסית), הופך את המתחם לפרודיה יפה. לא הרחק מן הכיכר ניצב מוזיאון הרצליה, שחלליו הפנימיים וחצרותיו עוצבו מחדש בעזרת תאורה דרמטית. במקום מוצגים כמה מן הדימויים היפים ביותר בביאנלה, כמסכים הסוריאליסטיים של איתן בן-משה, עבודות הוידיאו הרוחשות של שחר פרדי כסלו, פסלו של יצחק דנציגר המוצג באולם הכניסה ועוד.

אחת מגולות הכותרת של הביאנלה אמורה הייתה להיות שחזור המיצג ההיסטורי "אררט אקספרס 2034", שיצר האמן בני אפרת בשנות ה-80. במיצג, שכבר הוצג בכמה ערים ברחבי העולם, צועדת שיירת סוסים, כשטלוויזיות המורכבות על גבם מקרינות סרטים על מצב הפליטים בעולם. בעקבות מחאת פעילים מארגון צער בעלי חיים, הוחלט לבטל את מיצג הסוסים ולפזר את מכשירי הטלוויזיה במקומות שונים בעיר. זו החלטה מעניינת המאירה את השפעת שינוי הלך הרוח וסדר היום על צורת הפרשנות. בשנות השבעים הופיעו פליטים בעבודות של אמנים שונים. בני אפרת, אמן ישראלי יליד לבנון, פעל כחלק מגל של התייחסויות למצבי פליטות, ארעיות ואי-התאמה לאומית וחברתית. בניגוד לזכויות (ואי-זכויות) של מיעוטים, זכויותיהם של בעלי חיים לא עלו לכותרות באותה תקופה, ונראה שאיש לא מצא טעם לפגם בעובדה שבעלי חיים נדרשים לשאת טלוויזיות על גבם במסגרת עבודת אמנות (זאת בניגוד, למשל, לשימוש הבעייתי כשלעצמו בבני-אדם בעבודות של אמנים כארתור ז'מייבסקי וסנטיאגו סיירה). כך, עבודה שבשנות השמונים נחשבה לכזו שעוסקת ומאירה את מצבו של החלש, נתפסת כעבור עשרים וחמש שנים ככוח מנצל בפני עצמו.


המיצג של בני אפרת, כפי שהוצג בליון, צרפת

רוב העבודות וההתרחשויות בביאנלה מתקיימות ברחבי העיר. ישנן גישות שונות בהתמודדות עם יציאת האמנות למרחבים ציבוריים. גישה אחת תולה את הנתק המודרני בין ההמונים לאמנות בבורותם של הראשונים, גישה אחרת גורסת שאם אמנות אינה מסוגלת לדבר להמונים – כנראה שהבעיה נמצאת אצלה. אם הראשונה מבקשת להרחיב את אפשרויות ויכולות ההתבוננות של אנשים, השנייה שואפת להרחיב את טווח הדיבור של האמנות. גם אמנים מתייחסים לנושא בדרכים שונות. עבור מקצתם המרחב הציבורי הוא חלל פעולה, בעוד אחרים פשוט מציגים בחוץ עבודות שיועדו מלכתחילה לגלריה או מוזיאון. הצגת היצירות בחוץ קורצת לאמנים ואוצרים שששים לדבר על מושגים כחברה, פעולה, בין-תחומיות וכדומה, אך היא אינה פועלת תמיד לטובת האמנות והצפייה בה.

אוצרי הביאנלה לאמנות בהרצליה, עורכי המגזין פיקניק עדי אנגלמן, הילה טוני נבוק ומאיר קורדבני, מבקשים לפתח ולהציג אמנות חדשה לא פחות מאשר לחנך צופים חדשים, אולם בסופו של דבר הם עושים זאת פחות באמצעות אמנות ויותר בעזרת אירועים "חוץ אמנותיים" רבים שנועדו להעשיר את החוויה עבור צופים קבועים, ולרכך אותה עבור צופים לא מיומנים. ברגעיה הטובים מספקת הביאנלה דימויים שלא היו נוצרים בדרך אחרת. ברגעים פחות מוצלחים היא אינה יותר מפסטיבל עירוני וחגיגי חביב, בלי ספריי קצף ופטישי פלסטיק ועם כמה מסכים ומיצבים שטובעים בהמולה. אם משמעותם של מושגים כ"אמנות במרחב הציבורי" ו"אינטר-דיסיפלינריות" היא זיקוקים, מופעים, דוכני שתייה ואסף אמדורסקי, מוטב כבר להישאר בין כתלי הקוביה הלבנה, ומכיוון שעם כל הכבוד לפסטיבלי אמנות ברחוב, קשה לצפות באמנות כשהיא מוצגת מאחורי דוכן שווארמה, משמח לגלות שרבים מן המוצגים יועברו לאחר החג מן הרחובות אל המוזיאון.


ערב פתיחת הביאנלה. צילום: ג'קי

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: