שמיים מותכים, אשה-הולוגרמה ובובת דיוקן עצמי בחלון הראווה. על יורם קופרמינץ

התערוכה "שום דבר לאף אחד" התבשלה על אש קטנה במשך למעלה משנתיים. בשנים האחרונות ממעט יורם קופרמינץ להציג בחללי תצוגה מקובלים. הוא יוצר הרבה, אך יצירותיו מתפרסמות רק בבלוג שלו, מצב נפשי. בניגוד לאתרים אישיים רגילים, הבלוג של קופרמינץ אינו כרטיס ביקור מקוון הכולל טעימות מן ה"עבודות האמיתיות", אלא אתר המשמש כחלל תצוגה בפני עצמו, שהעבודות המוצגות בו נוצרו תוך מחשבה מראש על מרחב גלישה מקוון ולא חלל ממשי ותלת ממדי. ייחודו של מרחב זה בא לידי ביטוי הן באפיו האינטימי והקטן, החף ממאפיינים וגינונים טקסיים הקשורים בגלריה לאמנות, והן בתכונותיו האדריכליות הייחודיות לאינטרנט, דוגמת צורת השיטוט הלא-ליניארי בין החדרים הרבים, השכבות הארכיאולוגיות הגלויות שלו, היכולת להגיב וליצור דיאלוג חי ביחס לטקסטים והתצלומים, והזיקה בין צורות ההבעה השונות, המושפעות ממניפולציות רבות שמאפשר העולם הדיגיטלי. צפייה בדימוי היא חוויה מסוג אחד, אולם כשדימוי מגיח או מפציע, פשוטו כמשמעו, מתוך מילה או משפט המשמשים כקישור (כפי שקופרמינץ מרבה לעשות), מדובר בחוויה שונה לגמרי. אין זו עבודה המלווה בכותרת, אלא מילה ותמונה הקשורות זו בזו ומתפקדות כיחידה מילולית-חזותית אחת. התרת הקשר הזה, בין אם באמצעות פיצול בין המילה לדימוי ובין אם באמצעות התייחסות לדימוי בלבד, משנה את משמעו(יו)ת העבודה ואת צורת החוויה וההתייחסות אליה.
העבודה על התערוכה התאפשרה רק לאחר שהוחלט כי אין דרך – וחשוב מכך: אין טעם – לנסות לשחזר בחלל הגלריה התלת-ממדי את חווית הגלישה בבלוג. התערוכה כוללת 30 דימויים שנבחרו מבין אלפים. החוויה שהיא מבקשת להציע, אם כן, שונה מן הסיפור המסופר ברשת, והיא נוצרת ונאצרת במחשבה שעבודותיו של קופרמינץ חזקות ומעניינות דיין, והן עומדות בזכות עצמן גם כשהן מודפסות ותלויות על הקיר.

אנשים הולכים ברחוב וחולפים על פני כרזה ובה מופיעים פני אישה צעירה ומאופרת בכבדות. יורם קופרמינץ נבלם מול אותה כרזה, ומוצא בה קמטים וכיסים שיצרו הדבק, הנייר ומזג האוויר. את הבלימה הזו הוא מקפיא, יוצר או משחזר.
בלימה היא גם התחושה הראשונית המתעוררת אצל הצופה לנוכח רבות מעבודותיו של קופרמינץ, בין אם מדובר בפני האישה הצעירה, שקמטי הנייר שלהן מכרכמים את עורה הלבן ממייק-אפ, באורות הניאון המבעירים את חדר המדרגות בתצלום אחר, במחסום המתכת המכסה את פני הדמות בתבליט הקיר, בתצלום עיירה אירופאית שלווה שהפרספקטיבה בו קורסת אל מרכז התמונה, ובאזעקות האילמות הבוקעות ממערכת הכריזה השמוטה. המשותף לכל הדימויים הללו, שצולמו ועובדו במקומות שונים, בזמנים שונים ובטכניקות שונות, הוא הצלחתם לאצור בחובם זעקה כבושה המתפרצת ממעלה הגרון ונבלמת בין השפתיים – עצורה ובו בזמן עומדת להתפקע. מה שמיוחד כל-כך בזעקה הזו, הוא יכולתה להשתחזר, להתפרץ ולהיבלם בכל פעם מחדש, ומה שמיוחד בבלימה הזו, הוא הקיפאון שהיא יוצרת – התחושה שלא ניתן להמשיך קדימה, אך גם לא להסתובב.

הבלימה חוזרת והחזרה נבלמת. לא חזרה לדימויים (אם כי יש "משפחות" של דימויים חוזרים בעבודותיו, כמו מסדרונות, חלונות וחדרי מדרגות), אלא חזרה של אפקט קטסטרופאלי השב ומתעורר מחדש בדימויים שונים לגמרי. לכאורה דבר אינו משותף לשמי האש הבוערים מעבר לחלון, לשעון תחנת הרכבת ולמעברי החצייה המתנגשים, אולם כל אחד מן התצלומים הללו משמש כהבזק היוצר תחושת דיסאוריינטציה. כך באחד התצלומים, בובת גבר לבושה בחליפה מביטה בנו מבעד לזכוכית חלון הראווה הכחלחל. מכיוון שהזכוכית עצמה משקפת את מראות הרחוב שמאחורינו, נדמה לנו פתאום שהבובה המפוסלת והקפואה היא למעשה דיוקן עצמי. בספרם "מהי פילוסופיה?" כותבים ז'יל דלז ופליקס גואטרי כי "האמנות נאבקת בכאוס, אך היא עושה זאת על מנת להפכו למוחשי"*. הרגע בו אנו עומדים מול הבובה/דיוקן ולא רק שלא ברור לנו במה אנו מביטים – אנו מתקשים אף להבין מי אנחנו, הוא מקרה כזה של דיסאוריינטציה והיבלמות – כאוס ההופך באחת למוחשי.

קופרמינץ משוטט ומצלם, אך הוא אינו "צלם לוכד" במובן השגור והמודרניסטי של המושג, המבוסס על תפיסת "הרגע המכריע". רבים מן המראות שהוא מציג נוצרים בתהליכי עיבוד שונים. רבות מן התמונות שהוא "לוכד" הן יציר דמיונו ומבטו האישי והמיוחד. כך, חווית ההיבלמות המשתאה והמבועתת כאחד לנוכח עבודותיו של קופרמינץ, אינה נובעת רק מן הדימויים. לא פעם, החיבורים הייחודיים ושינוי הטמפרטורה הם שיוצרים אותה. שמיים מותכים ונמסים, אישה-הולוגרמה פוסעת ברחוב, עורב עף מעולם חצוי אחד לעולם חצוי אחר, בובה ללא ראש לבושה בהידור. בתצלום אחר מחוברים דימויי פנים כנסייה וחלון לגן. אחד המגיבים בבלוג של קופרמינץ כתב ברגישות שהדבר היפה בתצלום הזה הוא האור: כשהוא מגיע מבפנים – הוא חם. כשהוא בחוץ – הוא קר.

קופרמינץ מסתובב, מצלם ומעבד, משתהה, לפעמים בחרדה, לנוכח מראות בנאליים לכאורה. מאורעות היומיום והלילה הופכים בעבודותיו למעין מופע פוטוריסטי, או לשילוב מערער בין מציאות והזיה, ובין יופי ומצוקה. הוא מוצא ברחובות, בגגות, בדמויות, באורות העיר המרצדים, בחלונות הראווה ואפילו בשטחים הפתוחים, פסלים עתידניים, תפאורות לסרטי אימה ומדע בדיוני, והבזקים שלא ברור אם מקורם בעבר או בעתיד. מקור תצלומיו אינו רק הדימויים אלא גם ההלם המשתחזר בכל פעם מחדש לנוכח מראות העולם, הלופתים את הצופה בגרונו כפי שלפתו בשעתו גם את האמן. בהקדמה לספרם של דלז וגואטרי כותב אהד זהבי כי "הסופרת, הצייר והמלחין חוזרים מן האופק בעיניים אדומות, נשימתם קצרה. הם ראו או שמעו משהו שגדול מהם, שהם אינם יכולים להכיל, והם מוסרים אותו ביצירתם ומאפשרים לנו לחוש אותו. הם הופכים את הבלתי מוחש למוחשי, הם מנכיחים את הכוחות האופפים אותנו. ביצירתם הם מעניקים לנו את שירת האדמה ואת זעקת האדם". זעקת אדם והכוחות האופפים אותו נוכחים בתערוכה זו בדרכים רבות.

יורם קופרמינץ – שום דבר לאף אחד (24.9-4.11.09)
אוצר: יונתן אמיר
גלריה ברבור (שיריזלי 6, נחלאות, ירושלים)

* ז'יל דלז ופליקס גואטרי – מהי פילוסופיה? מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 2008