Skip to content

צקצוק לריק, למרות הכל

ספטמבר 20, 2009

1: בתחילת הקיץ, בזמן שההכנות לביאנלה לאמנות ארט TLV היו בעיצומן, הוזמן אמן מקומי להגיש הצעה לעבודה שתוצג בתערוכה. לאחר שהגיש האמן את הצעתו, יצרו עימו קשר אוצרי הביאנלה, ואמרו שלמרות שהם מאד אוהבים את ההצעה הם לא יכולים לקבל אותה. התירוץ הראשוני לדחייה היה שההצעה יקרה מדי, אולם כשהציע האמן לגייס כסף ממקור אחר נתגלתה סיבה נוספת: המסר הפוליטי של העבודה, נאמר, עלול ליצור בעיות עם העירייה. כך, כאילו אין דמוקרטיה, כאילו אין חופש ביטוי, כאילו תפקידו של האוצר בימינו אינו לחשוף אמנות טובה ומעוררת מחשבה, אלא לאתר יצירות שמיישרות קו עם המצע הפוליטי של ראש העיר, ולסנן את אלו שאינן עושות כן.

עניינו של טור זה אינו אוצר/ת כזה/ו או אחר/ת של הביאנלה, אלא ההסכמה שבשתיקה בה מתקבלות החלטות ונעשים מהלכים. בשיחות שלא לציטוט עם אמנים וגורמים אחרים המעורבים ברמות שונות בארגון הביאנלה ויתר האירועים הקשורים בחגיגות 100 שנה לת"א, דווח כי שקט פוליטי מחייב אופף את הפרויקט, שקט שמופר, כך נדמה, רק ע"י שאון צקצוקי הלשון המשותפים לרבים מן השחקנים בשדה. שמתי לב שבין המבקרים הרבים שכתבו על ארט TLV, לא היה אחד שלא טרח לצקצק בלשונו ולהזכיר את העובדה שהתערוכה הוצגה למרגלות מגדל נחושתן הידוע לשמצה בשכונת נווה צדק, במתחם שברור כי נבחר במסגרת תוכנית להעלאת ערך הקרקעות והנדל"ן בדרום העיר (ברחוב אילת שלאורכו מוצגת התערוכה, מקדמת העירייה בימים אלה תוכנית להקמת חומת מגדלי יוקרה). כך צקצקו כולם במין מחווה הכרחית, בדרכם לדון ב"עיקר", ב"דבר האמיתי", הלא הוא העבודות היפות שמוצגות בתערוכה. אפילו עדנה מושנזון, האוצרת הראשית של הביאנלה, לא חסכה בצקצוקים תוך שהיא מקוננת על "הפקעת המרחב הציבורי" בשכונת מגוריה, כאילו לא אצרה תערוכה שמכשירה את ההפקעה ומעניקה לה תו תקן תרבותי, כאילו לא הצטעפה בין עבודות אמנות "מרובדות", "ביקורתיות", ה"דוברות בקולות שונים" ומציגות "מבעי עירוניות שונים”, במהלך אוצרותי שיש שיתארוהו כמורכב ויש שיכנו אותו אופורטוניסטי.

עכשיו, שלא אובן לא נכון – העובדה שבמקום לשפץ אזורים מוזנחים ולהקים בהם שירותים קהילתיים וחברתיים מתאימים בוחרת עיריית תל-אביב להרוס אותם לטובת מגורי יוקרה, עצובה וראויה לביקורת רבה, ובכך צודקים כל המבקרים. אולם השיח הנדל"ני-צקצקני הזה, מוצדק ככל שלא יהיה, הופך סוגיות כמו אמנות, מחשבה, ביקורת, מאבק וחופש ביטוי, למעין משא ומתן על עסקה שסופה תמיד ידוע מראש. צד א' נותן לצד ב' לדבר ב"ביקורתיות" או לפחות לדבר "על ביקורתיות" (גם אם היא מוגבלת מאד, כפי שמוכיחה הביאנלה), ובתמורה נותן צד ב' לצד א' הכשר להרוס את הרחוב, לפנות את תושביו, לחסום את הים ולהקים במקום מתחם מגורים ומסחר המיועד לאלפיון העליון. המבקרים – אנשים ביקורתיים, רהוטים ואינטליגנטיים ברובם – לוקחים גם הם חלק בעסקה, וצקצוקי הלשון שלהם מתווספים כך לצקצוק לשונותיהם של האוצרים והאמנים, בבחינת "אנחנו את שלנו אמרנו – עכשיו שחררו את הדחפורים".

פתיחת פיות לצורך סתימתם ומתן תו תקן תרבותי למהלכים שמקורם בחטא הם רק צורתה המעודנת והתרבותית של ההשתקה הכללית שמתקיימת פה, השתקה שמתחילה בכל אותם בני אדם חסרי פנים המתהלכים בינינו וחירותם נתונה בסיכון יומיומי, עוברת דרך אלו שמעבר לגדר ומעולם לא זכו להקשבה, וממשיכה ב"וירוסים", כדברי המשנה לראש הממשלה משה בוגי יעלון, שמעזים להתנגד לפעולות הממשלה, ושבתגובה להתנגדותם למלחמה בעזה לפני כמה חודשים, הציע אחד מחברי הכנסת (כיום שר, אם אני לא טועה), לשלול את אזרחותם.  מכיוון שאין לי כל עניין לקחת חלק בעסקה הזו, ומאחר שאני מאמין שאחת מחובותיו של אדם, אזרח ואיש תרבות היא התנגדות לסתימת פיות ופגיעה בבני אדם, אזרחים ואנשי תרבות אחרים, אעצור את עצמי ולא אכתוב דבר על התערוכה, שיש בה עבודות יפות מאד אמנם, וגם חיבורים מעניינים בחלקם, אך הדיון בהם במסגרת כזו אינו ראוי בעיני.

2: בשבוע שעבר נפתחה ההרשמה לצבע טרי 3 – יריד האמנות המקומי שהתקיים בשנתיים האחרונות – ונראה שההכנות ליריד השלישי מעידות על דבר אחד: הוא כאן כדי להישאר. הצלחתו להתגבר על חבלי הלידה, היעדר השקיפות וההתנהלות הפטרונית בשנתו הראשונה, ומשוכות המשבר הכלכלי בשנתו השנייה, מסמנת את היריד כשחקן מרכזי בסצנת האמנות המקומית.

צבע טרי, יריד אמנות האורך פחות משבוע בשנה ומציג את עבודתם של אמנים רבים ולא תמיד מוכרים, יצר מסלול עוקף מוסדות מקובלים כבתי ספר לאמנות וגלריות נחשבות, מסטודיו האמן הישר לסלונו של האספן. נתונים כמו השכלה, גיל, ייחוס משפחתי וכשרון התחככות, שהתוו בדרכים גלויות וסמויות את מסלול התפתחות הקריירה של אמן עד לפני שנתיים-שלוש, נעשו קצת פחות רלוונטיים פתאום. גם הקהל השתנה. עשרות אלפי מבקרים, חלקם אינם מבקרי גלריות ומוזיאונים בשגרה, עמדו בתור לקופות והציפו את מתחם היריד כשהם עוברים מדוכן לדוכן, מתצוגה לתצוגה, מתרשמים, מחליפים כמה מילים עם האמנים שהסתובבו במקום, שותים משהו ואולי אף רוכשים עבודה לביתם, במחירים שנעו בין כמה מאות לכמה אלפי שקלים בלבד. על פי דיווחי המארגנים, בשנתו הראשונה ביקרו ביריד צבע טרי 14 אלף אנשים. בשנה השנייה הגיע המספר כבר ל-36 אלף, ואם המגמה תימשך הרי שבשנה הקרובה עשוי מספר המבקרים לעבור את ה-50 אלף. במושגים מוזיאליים מדובר במספרים חלומיים.

צבע טרי הציב על השולחן את הכסף. לא שכסף לא היה שם קודם – אמנות נמכרה לפני מאות שנים ותימכר גם בעתיד. עקרונית אין כל בעיה עם זה. מותר לאנשים להתפרנס מעבודתם. אולם כשצבע טרי הציב על השולחן את הכסף, הוא גם הפך אותו לתכלית העניין והוריד מן השולחן את כל מה שהיה שם קודם. ערכים כביקורתיות, ספקנות ואי קבלת סולם החשיבות וצורת החיים שמתווה העולם הקפיטליסטי, טואטאו אחר כבוד לפח האשפה. למעשה, צבע טרי העביר את האמנות הישראלית בשנתיים תהליך שעברה הספרות העברית במשך עשור, וגרם להפיכת הספר, ואיתו גם הספרות, מתוצר למוצר, מתרבות לכלכלה. זו לא רק צורת הדיבור (שניים במאה, שלישי חינם, אפשר להגדיל בשקל תשעים), זו עצם העובדה שכשמדברים על ספרות, מדברים בעצם על ספרים. על ספרות ממש, על תרבות, על הפעלת שרירי המוח במקום האזנה לשירי ערש תוך כדי נבירה בארנק, לא מדברים, ואם כבר מדברים, זה רק כדי למכור עוד כמה חתיכות. כך, צבע טרי לימד אותנו, מבקרי האמנות, האוצרים, האמנים והצופים, שיעור חשוב. למדנו איך ניתן להגיע לקהלים רחבים, ועצוב לגלות שאמנות מצליחה לעשות זאת רק כשהיא מדברת במבצעים.

From → ביקורת

74 תגובות
  1. שיר אלוני permalink

    לא מבין את הציקצוקים ואת הביקורת היותר ממצוקצקת נגד הבניה של מגדלים גבוהים בעיר. זה חלק מהחזון וזו חלק מהגדרה של עיר. מעניין לבדוק את הלינק הזה שבו דוד אבידן מדבר על בניה לגובה,בין שאר הדברים.

    האשם והפשע התחיל ונגמר בבנית בתי המלון לאורך חופה של ת"א. אחרי שזה נעשה מבחינתי לגיטימי לחלוטין לבנות לגובה וכמה שיותר לגובה בכל מקום שהוא בתל אביב. זה כבר לא משנה ונראה גם לי נכון.

  2. לשיר: אתה לא מבין את הביקורת על בניה לגובה כי לא כתבתי ביקורת כזו. כתבתי נגד בניית יוקרה, נגד פגיעה בשכבות (חברתיות, אדריכליות וכו') קיימות הראויות לתמיכה במקום הריסה, ונגד בנייה ללא תכנון עירוני (במיוחד בקרבת החוף), שחוסמת את האוויר, הנוף והאור ליתר התושבים, מחבלת ביכולת לשמור על מרקם עירוני מגוון, הופכת איזורים שלמים בעיר למתחמים סגורים ומטרפדת תוכניות להקמת מערכות הסעה המונית.
    בניה לגובה כשלעצמה היא דבר טוב לדעתי, אבל לא מוכרחים לעשות אותה במקומות לא מתאימים כמו נווה צדק, ובוודאי שלא מוכרחים שכל המגדלים יהיו מגדלי פאר עם לובי בעיצוב פיליפ סטארק ודירות סטודיו בשלושה מליון ש"ח ומעלה.

  3. ליונתן,אם אתה כבר מאשים את האוצרים בצנזורה מסיבות פוליטיות ושיתוף פעולה הון שלטון,אני חושב שראוי שתיתן קצת יותר פרטים על האמן המצונזר ועל ההצעה שלו,אני בתור אחד האוצרים לא זוכר מקרה כזה .(אבל אני רק אחד משלשה). גם בחירת המקומות היתה כולה בידי האוצרים ללא התערבות חיצונית,מתחם נחושתן היה אחד המקומות בנוסף מתקיימת תערוכה גדולה באחד המתחמים של מכון אבני ברח' אילת 23 ועוד עבודות שפזורות ומתקיימות במרחבים הציבוריים הסמוכים,כל הפרוייקטים האלו ממש לא נופלים לתוך המרווח האינטרסנטי המשת"פי והפחדני שאתה מנסה לצייר,וחלקם עם אוריינטציה פוליטית בלתי מתפשרת,גם על הבחירה של מתחם נחושתן אפשר להתווכח,מרגע שאתה מאזכר אמן אנונימי ואמנים וגורמים שמספרים לך שלא לציטוט אי אפשר בכלל לנהל דיון עקרוני ופתוח ,זה כמו שאני הייתי אומר שאני יודע על מספר אמנים שאמרו לי במפורש שבגלל שהעבודה שלהם לא התקבלה לביאנלה הם מתכוונים "שלא לשתוק,ללכלך ולהתנקם "אבל אני לא יכול לציין שמות כי זה היה שלא לציטוט.אתה מותח קו ישר שמתחיל בצנזורה של אמנים ומסתיים בשלילת אזרחות,קצת נסחפת,אני מציע שבתור עיתונאי כותב ועורך שותף של מארב קודם כל תבדוק את המקורות שלך,דבר עם אנשים שמעורבים ,קבל תגובות ,תתעדכן על הנתונים ועל ההיסטוריה של הפרוייקט ,תצליב ואח"כ תכתוב מה שאתה רוצה,לא נראה לי שמישהו במארב יצנזר אותך.

  4. הי מיכאל, את האמן אני לא יכול לחשוף מטעמים ברורים, אך אני יכול להבטיח שהשיחה המדוברת עימו אכן נעשתה. בנוסף שמעתי דברים, ולא מאנשים ש"רוצים ללכלך ולהתנקם", אלא מאנשים שמעורבים ברמות הגבוהות של ארגון הביאנלה, ודי ברמיזא.
    העבודה עם מקורות שאינם מעוניינים להזדהות היא חלק בלתי נפרד מעבודתו של כל עיתונאי, ובלעדיה לא ניתן היה לעשות עיתונות. אבל למה להתאמץ כל-כך – הרי מעין שלף, אוצרת המשנה של הביאנלה, אמרה בגלוי (בראיון להארץ), שיש דברים שאי אפשר לומר כשעובדים עם העירייה.

  5. בוקר טוב יונתן,
    מאיזה טעמים ברורים אתה לא יכול לחשוף את האמן? אפילו אני לא בטוח שאני יודע למי אתה מתכוון,יש לי ניחוש גס וגם הוא לא מבוסס.
    אתה פתחת דיון ציבורי במארב ולא שיחה אינטימית פרטית .מארב הוא 'רשות הרבים' ולכן ה'די ברמיזא' ממש לא תופס פה ,אני מעדיף את "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"במיוחד שבדרך הרמיזא אתה מטיל כתם כבד על הרבה אנשים בלי לאפשר להם להגיב לגופו של עיניין.
    דיברת עם" הרבה אנשים שמעורבים ברמות הגבוהות של הביאנלה"כדבריך .האם דיברת עם האוצר או האוצרים שדחו את העבודה של האמן האנונימי מסיבות פוליטיות כדי לקבל את תגובתם?האם דיברת איתי?בתור אוצר? וגם כמישהו שאתה מכיר ולא מהיום?
    כנראה שדיברת עם אנשים שלא ממש מעורים.
    דווקא אני כן רוצה להתאמץ קצת ,וזו כל טענתי.אני מוכן לקבל את האמינות שלך כעיתונאי לאור ההיכרות ביננו אבל כאשר אתה מכפיש ומטיל דופי במניעים של אחרים ונסמך אך ורק על מקורות אנונימיים וגם לא טורח להתאמץ ולקבל תגובות מהצד האחר (לכאורה) יש עם זה בעיה,
    אתה מצטט דברים שצוטטו בשמה של מעין.אז אנו כולנו מכירים את הגיליוטינה של העורך וגם המצוטט נשאר כאמירה כללית ולא קונקרטית כך ששוב אי אפשר להביא מזה ראיה לכלום,שאלת אותה אולי איזה דברים אי אפשר לאמר כשעובדים עם העירייה?
    דבר נוסף ולכאורה שולי אבל הוא לא ,מעין שלף איננה אוצרת משנה של הביאנלה כשם שעדנה מושינזון איננה אוצרת ראשית.
    עדנה ומעין הן אוצרות שותפות של התערוכה' קירקס אוניברסאליס' ומעיין היא גם אוצרת שותפה בתערוכה 'מופעי שוליים' איתי.
    פרט שולי לכאורה אבל שאולי יכול להצביע על רמת האינפורמציה שיש לך על הביאנלה.
    מיכאל-אמן,אוצר שותף של הביאנלה ועורך ראשי של מארב

  6. למיכאל: יונתן לא האשים את האוצרים בצנזורה מסיבות פוליטיות ,אלא שהם פשוט נמנעו בלעסוק בנושאים רגישים וטעונים פוליטית שיוכלו להביך את העירייה. והראיה היא התערוכה עצמה. יש עבודות שמדברות על הבעיות לכאורה ,אבל אין עמדה ביקורתית שלא לדבר על לקיחת עמדה הוא קריאה לאיזה פעולה. אין גם הצבעה נגד גורמי הבעיות ויש כתובת. יש מי שמאשר את המגדלים וההריסות, יש מי שאחראי לפינויים ביפו, יש מי שמשתף פעולה עם גירוש העובדים הזרים והפליטים, יש מי שהפציץ והרג מאות אזרחים בעזה ויש סיבות טובות שאמנים ואוצרים מחו"ל לא רוצים לבוא לפה.
    לטענתך בחירת המקומות הייתה כולה בידי האוצרים ללא התערבות חיצונית, אבל זה עדיין מאוד צורם שהביאנלה התקיימה בציר שהעירייה רוצה לבנות בו מגדלי יוקרה ותושבי השכונה נלחמים בתוכנית. שהיא בגבול בין תל אביב ליפו ואין התייחסות לבעיות ביפו בעבר ובהווה. איך שלא תסתכל על זה. בכוונה או לא. הביאנלה משרתת אינטרסים של נדל"ן גם היא לא התכוונה לזה, כדי לא לעשות את זה המארגנים היו צריכים לא רק לצקצק אלה לקחת עמדה נגד התוכניות ובעד התושבים.
    בקשר לשיתוף פעולה הון שלטון, ברור שהיה. בכל ביאנלה יש. וזה זה לגיטימי וכמעט תמיד יש צורך בשיתוף פעולה כזה. השאלה היא מה התוצאה של שיתוף הפעולה, והאם זה השתלם. תפקידנו כמבקרים זה לבחון את זה, לבדוק מה המחיר, ולהצביע על זה שוב ושוב.
    התוצאה הסופית היא שזאת תערוכה שהשלטון וההון יכולים להיות מאוד מבסוטים ממנה.

  7. הי רונן ,אתה מסיט את הדיון לכיוון שהוא כשלעצמו חשוב ואפילו ציינתי שניתן להתווכח עליו ואני אשמח.אבל הוא לא נושא התגובה שלי.
    יונתן פותח את הביקורת שלו בסיפור על אמן אנונימי שעבודותיו על אף שהיו ראויות נדחו מסיבות של צנזורה פוליטית ומתוך התחשבות בשיקולים מוניציפאלים פוליטיים ,בלי לתת את הפרטים ובלי לבקש תגובות.על זה אני מדבר ולא על מתחם נחושתן המגדלים הנדלן וכו',אין לי בעיה עם ביקורת על התערוכה ,על התכנים ,על אוזלת היד,על כישלון אוצרותי וכו',יש לי בעיה עם אינפורמציה לא נכונה שבונה טיעון שנשען על כרעי תרנגולת,שמסתתרת מאחורי אנונימיות גורפת ומעט חשודה ושלא מבוססת על תחקיר מינימאלי,אני מציע שתקרא שוב את הכתבה של יונתן
    מיכאל

  8. מיכאל, כל הפרטים בנוגע לסיפור נמצאים במערכת. לא אחשוף אותם בפומבי כדי שלא לפגוע באמן. רק אומר שלא הייתי משתמש בסיפור אלמלא ידעתי בוודאות שמדובר בסיפור אמיתי. השימוש במקורות חסויים הוא אחד מכלי העבודה הבסיסיים של עיתונאי. בלי מקורות חסויים לא היה ווטרגייט, לא שאני משווה את חשיבות האירועים.
    מעבר לכך, כפי שטען גם רונן, עניינה של כתבה זו הוא בדיוק מה שאתה "שמח להתווכח עליו", אך מסיט את הדיון לשאלת אמינותה של הדוגמא שניתנה בתחילתה. אכתוב שוב – מדובר בסיפור אמיתי לגמרי – אך הוא רק הפתיח לעניין המרכזי שנידון בכתבה.
    לפני סיום: אתה צודק – מעין שלף היא אוצרת שותפה כמו עדנה מושנזון וכמוך, ולא אוצרת משנה. אני מתנצל על הטעות.

  9. מעין שלף permalink

    לא היתה שום צנזורה מסיבות פוליטיות, כולל העבודה של אותו אמן אנונימי. לראיה עבודות אחרות, כמו מפת עזה תל אביב של מושון זר אביב, והמזרנים של שלי פדרמן. העירייה לא היתה מעורבת בתהליך קבלת ההחלטות האוצרותי. לגבי הציטוט שלי בכתבה, במידה וזה נאמר, אני מניחה שזה היה קשור למשהו אחר, מאוד קל להוציא משפט אחד מהקשרו ולהשתמש בו לצרכיך. העבודות הפוליטיות נכנסו כשהתאימו לנושא התערוכה ולקו האוצרותי שלה, ואלו שלא נכנסו עשו כן מסיבות עניינות גם כן- טכניות או תוכניות, אבל בוודאי לא של צנזורה. ולגבי כל הדיון הנדלני חברתי, אני מסכימה שמדובר בעניין בעייתי, להציג באתר כזה, כיוון שיש כאן סוג של הכשרה של תהליכים שקורים בעיר שגם אני באופן אישי נגדם. אבל, וזה אבל גדול- אני מעדיפה להשתמש בכוח שיש לי כאוצרת אמנות בשביל להפנות את המבט למקום הזה, על הבעיות שבו, וכן, גם על קסמו הגרוטסקי. הוא כבר קיים ואני לא יכולה להפיל אותו, אבל כן יכולה לדבר עליו, להסתכל עליו, וגם זה חשוב. זה לא רק "מכשיר" אותו אלא גם מעלה אותו לדיון נוסף. וגם זה סוג של דיון, של פתיחה פיות ולא סגירתם. אני מכירה את הטענה שגם דיון ביקורתי הוא בסה"כ דרך של הכוחות השולטים להכשיר את השנוי במחלוקת, אבל מה עדיף? לא לדבר בכלל? להתבצר בשוליים ולכתוב בלוגים כועסים? ללכת להפגנות ולחטוף מכות משוטרים? לצד כל אלה, אין פסול בעיני בלפעול גם מתוך המערכת, מתוך השיטה, ולנסות לשנות דברים משם. והבחירה בעבודות שהביקורתיות והפוליטיות שלהם היא אולי עדינה, פואטית, אמביוולנטית או איך שתקראו לזה בחלק מהמקרים, אינה מסיבות של פחד או צנזורה אלא בחירה אוצרותית אמנותית, זה מה שאהבנו והתאים בעינינו בתוך התערוכה שיצרנו.

  10. מעין שלף permalink

    ושלא יסתמן חלילה שאני מזלזלת במי שכותב בלוגים ומשתתף בהפגנות. אני מעריכה את האנשים האלה מאוד, כן ירבו. פשוט יש מקום לשתי הדרכים.

  11. אריאל קריל permalink

    בתור אחד המבקרים שכתבו על התערוכה ו"צקצקו בלשונם", כלשונו המצקצקת לא פחות של יונתן, אני מוצא לנכון להגיב לטענתו כי בכלל לא היה זה ראוי לכתוב עליה נוכח מיקומה. אכן, היה מספר (מצומצם) של אפשרויות להגיב לתערוכה – כולן מתוך הנחה, שנדמה שכולם מסכימים עליה, שהמגדל הוא "רע" והתערוכה דווקא "טובה" (וייסלחו לי הקוראים על הסכמטיות): א. לכתוב על התערוכה (הטובה), מבלי להזכיר את המגדל (הרע) – ובכך להכשיר עוד יותר את התהליכים הדורסניים שקרו וקורים בעיר. ב. לכתוב על התערוכה (הטובה) מבלי להתעלם מהמגדל (הרע) – בחירתי שלי. ג. לא לכתוב על התערוכה (הטובה), בגלל המגדל (הרע) – בחירתו של יונתן.
    על א' אין טעם לדבר. אבל את ג' אני פשוט לא מבין – האם עליי גם להימנע מעכשיו מלכתוב על תערוכות במוזיאון תל אביב בגלל שהוא ניזון מכספים של העירייה – אותה עירייה שמעדיפה מגדלי יוקרה על שיקום שכונות? האם עליי להימנע מלכתוב על תערוכות בגלריה של אוניברסיטת תל אביב בגלל שאנשי העסקים שיושבים בוועד המנהל של האוניברסיטה עושים כל דבר שביכולתם כדי לחסל את החופש האקדמי? ומה בדבר כל התורמים – האם העובדה שלפחות חלקם חותמים ביד אחת על הצ'ק למוזיאון כדי לנפנף בתרבותיותם בעוד בידם השנייה סוגרים עסקת נדל"ן שתהרוס שכונה שלמה, האם העובדה הזו צריכה למנוע ממני לכתוב על תערוכה שמציג המוזיאון שלו הם תרמו? על מה בדיוק יישאר לכתוב? על תערוכות של סקווטרים, וגם זה אחרי שמוודאים שאין איזה בן עשירים שהסתנן רק כי הוא רוצה להרגיש מה זה להיות עני?
    נו, אז יונתן אמיר לא כתב על "קרקס אוניברסליס". מי ישמע? אפשר לחשוב שבגלל זה עשרות פקידים מתרוצצים עכשיו בעירייה כדי לבטל כמה שיותר מהר את כל התוכניות הגרנדיוזיות שתוכננו לדרך אילת. לעניות דעתי, לא רק שראוי לכתוב על התערוכה הזו (בגלל שהיא טובה) אלא גם חובה לכתוב עליה (בגלל הסכנה שהעוולה שבצידה תעבור בשתיקה). מי יודע? אולי אחד הקוראים ישתכנע ויהיה לכל המצקצקים והשותקים משתתף נוסף בהפגנה.

  12. אורי ניר permalink

    מדוע התערוכה נשפטת על בסיס מידת השקיפות שלה? הדרישה מהתערוכה להיות שיקוף של התנאים הסוציו-פוליטיים הרעים של המיקום שלה, רוצה להפוך אותה לשגרירות של קורבנות. הפרספקטיבה של אתיקת זכויות האדם היא לא פחות בעייתית בקונפורמיזם שלה, מהעמדה הפשרנית כביכול שמציגה האוצרת.
    השאלה צריכה להיות מה עושה תערוכה למעניינת. תערוכה יצירתית צריכה להיות ההיפך!! משקופה.

  13. שיר אלוני permalink

    בעיני ה"פסל" חוץ של הגברת פדרמן שמקבל את פני המבקרים בתערוכה הוא מחדל הרבה יותר חמור מהבנין שמתנשא מעליו.
    במארב תמיד מתקטננים בנושאים שאין להם אפשרות לשלוט בהם, מטיפים למומרים.
    במקום להתעסק בפשעי התרבות הקטנים והמקומיים פה ברמה הפיור אמנותית, עד כמה שיש דבר כזה, מעדיפים לצווח רק כדי לנקות את המצפון.

  14. שיר אלוני permalink

    אני במקום פדרמן הייתי מעמיד ברחבה מיזרקת שוקולד , חמים ונוזלי, מקרב לבבות על קו התפר ילדי נוה צדק / ילדי פלורנטין/ ילדי יפו .אידיליה. אחרית הימים. שוקולד עלית.

  15. ניסים זווילי permalink

    אני דווקא כן מזלזל במי שכותב בלוגים ומשתתף בהפגנות. אני ממש לא מעריך את האנשים האלה בכלל, כן ימעטו. פשוט אין מקום לשתי הדרכים.

  16. קוף ליצן permalink

    חחחח….עושה רושם שכולם חוששים שמפתח הדלת צר מלהכיל את כולם, אז תרגעו קצת חבורת שקים של חשיבות עצמית מופרזת. כל הדיון הזה מזכיר את ימיה האפלים של הכתיבה האולטרא דיסקורסיבית. בואו נודה על האמת, ארט טי אל וי לא היטיבה עם האמנות, מרוב רצון יוקד להיות נכונים ותקינים הוצאה לאמנות עצמה הרוח מהמפרשים. היתה הרבה מהומה על לא מאומה וגם העבודות הטובות בתערוכות יצאו נפסדות. עושה רושם שהאירועים האלו משיבים את התשוקה לדבר על זה ולא לחוות את זה, לעלות על הבמות בנאומים ארוכים ומתישים בתקווה לאיזה ניצחון קוגניטיבי שאת איש הוא לא מעניין. הלוואי והקרנבלים המטופשים האלו יחלפו מהסצינה שלנו זה עושה לכל הצדדים רק רע במבט ארוך ארוך קדימה

  17. אלי זגורי permalink

    תגיד אורי ניר, אין לך איזו קריירה להריץ? מה הענין בטיקבוקים פתלתלים מלאי הפאתוס והחשיבות העצמית שהתחלת לחתום עליהם, על כל דבר יש לך מה להגיד עושה רושם. האצבעות המהירות מידי שעל המקשים.מה אתה,תימני??
    כל ענין ארט tlv שהוא ארוע פרטי במימון כספי הציבור של כמה פקאצות שבאו לקדם את עניניהן הפרטיים פשוט לא מעניין.
    ולכל האמנים שחיכו לביקורים מהדוד והדודה או לאיזו עצם מצוצה שתיזרקנה לעברם עם הלשון בחוץ,הם פשוט מגעילים אותי.

  18. התערוכה,האוצרים, תל אביב,האמנים שנסחפו,ריק גדול ועצום באמנות הישראלית שמתעצם מה-80 ועד היום,כספי ציבור מבוזבזים, סלט של אינטרסים פוליטיים ונקמנות אישית של אנשי אמנות אחד נגד האחר. ופוזה מיותרת.

  19. באשר למארגני היריד צבע טרי, מציע לאלה שרוצים להשתתף לקרוא בעיון את תנאי ההשתתפות המארגנים ע"פ הדברים מעוניינים לעשות קופה בצבע ירוק או כול צבע כסף אחר ,כול ארוע מהסוג של צבע טרי בעולם הרחב, לרוב ללא תשלום דמי הרשמה ואחוזים מהמכירות זהו שוד!!! ספק אם אתרום עבודות לפרויקט הגלויה הלבנה,אינני בטוח שהכסף מהמכירות מגיע ליעדו המקורי החסות של בנק ומוזיאון ת"א במתכונתו הנוכחית מעלים ספקות גדולים

  20. תודה למגיבים.
    מעין, אתם משתמשים במילה צנזורה על ימין ועל שמאל, אך המילה אינה מופיעה אפילו פעם אחת בכתבה. מה שכן נאמר, וחזר גם בתגובתו של רונן, הוא שהייתה הימנעות מעיסוק בתכנים שעשויים להביך או לעצבן את העירייה. עבודת המזרנים של שלי פדרמן ומפת עזה תל-אביב של מושון זר-אביב אינן מביכות את העירייה. גדר ההפרדה רחוקה, עזה עוד יותר. כמה נוח, כפי שאומרת הקלישאה, לצקצק בלשון ביחס אליהם ממתחמי היוקרה בת"א. אפשר לבקר משם גם את רצח העם בדרפור ואת העבדות המודרנית, אבל להתייחס לפליטים הסודנים והעובדים הזרים שמשוטטים ברחובות הסמוכים ונמלטים ממשטרת ההגירה אי אפשר, או שלא רוצים, או שסתם לא נעים, וגם אם נתייחס – במסגרת כזו ההתייחסות שלנו תהיה מסורסת לגמרי. אורי ניר טוען שאמנות לא צריכה בהכרח לשקף תהליכים סוציולוגים ופוליטיים של המקום בו היא נוצרת. צריכה או לא צריכה זה לא העניין פה (היא משקפת בכל מקרה), ושיקוף הוא בכלל לא מה שביקשתי. מה שכן ביקשתי הוא אמנות, אוצרות וביקורת שאינן מסתפקות בקבלה בכניעה של התנאים הקיימים, שלא מצקצקות במחאה ממוסמסת, ושמציעות אפשרות או אפשרויות אחרות, אוצרות שפותחת את הראש, לא מלטפת אותו. בשבועות האחרונים היה במארב דיון על מקומו ותפקידו של האוצר. אז הנה דוגמא: אוצר יכול לקחת עבודות בעלות פוטנציאל נפיץ, ולרכך אותן. לא אכנס לדיון בעבודות מהסיבות שפירטטתי בכתבה, רק אתן כדוגמא את עבודתו היפיפיה והמבריקה של יאן טיכי, שבהקשר המקומי יכולה להיות בעיטה בפרצוף, אך בקונטקסט הנוכחי הופכת למעין מבט פוטוריסטי וכללי על עירוניות. בכל תערוכה אחרת מבט פוטוריסטי על עירוניות יכול היה להיות מעניין מאד. בתערוכה הזו לא.

    אני שמח שנושאים כמו פעולה בתוך המערכת ושאלת ה"דיבור על" עולים פה, ומנצל את ההזדמנות לבקש ממך או מהאוצרים הנוספים להסביר כיצד בדיוק תרמו "מבפנים" ל"דיון" בבעיות שיוצר מתחם התצוגה שלהם. כיצד תערוכה מנומסת (גם אם יפה), שמדברת על "אורבניות" (אבל לא על העיר עצמה), ומוצגת פחות או יותר בלובי של המגדל שכולם, כולל האוצרים, האמנים והמבקרים, אוהבים לשנוא, "משתמשת בכוח שיש לאוצרת אמנות" כדי לשנות דברים. לי נראה שהדבר היחיד שישתנה בעקבות התערוכה, הוא שמה שהיה פעם מגדל מושמץ הפך פתאום לאתר הביאנלה העירונית לאמנות, מה שרק מספק לבנייתו עוד הצדקות בדיעבד ומכשיר את הקמת המגדלים הבאים.
    לו היית אומרת שלא אכפת לך, או שאת אפילו תומכת בבנייה הזו ומצידך שימחקו את דרום תל-אביב כולל כל הדירות והסדנאות של רבים משותפייך לעשייה ויהפכו אותה לשכונה סגורה למליונרים עם גישה פרטית לים כפי שעושים ביפו, ניחא. לא הייתי מסכים איתך, כמובן, אך הייתי מכיר בזכותך לדעה משל עצמך ומעריך את העובדה שליבך ומעשייך שווים. אבל את לא אומרת את זה, אלא טוענת שבאופן אישי גם את מתנגדת לתהליך. זה נחמד מאד שאת מרגישה ככה באופן אישי, אבל באופן מקצועי את עושה בדיוק את ההיפך. את אומרת שהכל כבר נקבע ולך לא נותר אלא לדבר, אך הדיבור הזה הוא דיבור לריק, דיבור "על ביקורתיות", להבדיל מדיבור ביקורתי. בנוסף, אני מזכיר שיש דברים שעדיין לא נקבעו. כפי שצויין בכתבה ופורסם אתמול גם בהארץ, עיריית ת"א בדיוק אישרה תוכנית להקמת 11 מגדלים נוספים ברחוב. המגדלים הללו עדיין אינם קיימים. למעשה, במקומות בהם אמורים המגדלים לקום עדיין יש בניינים ואנשים ומקומות עבודה וחיים. שום דבר מזה אינו בא לידי ביטוי בתערוכה ה"עדינה, הפואטית והאמביוולנטית"*, שמפנה את מבטנו ל"קסמו הגרוטסקי" של המקום, כדי שנוכל לעמוד ולהתפעם בזמן שכמה מטרים מאחורי גבנו כבר מחממים את המנועים.

    אריאל – לא כתבתי נגד כל ביאנלה ונגד עיריית תל-אביב באשר היא, אלא נגד הביאנלה הספציפית הזו ומיקומה באיזור בו עיריית ת"א מקדמת מהלך שכולם, מסתבר, מתנגדים לו, אך איש אינו חושב שההתנגדות הזו ראויה להיות כרוכה באי שיתוף פעולה עם אותו מהלך. אני בטוח שאתה מבין את ההבדל, ולכן איני מבין מדוע אתה יוצר הקבלה בין מוזיאון ת"א לביאנלה. במוזיאון ת"א אולי קורים לפעמים דברים שאינם לטעמי, אבל המוסד כשלעצמו אינו פסול בעיני. גם הרעיון של ביאנלה לאמנות בת"א אינו פסול כשלעצמו – רק הביאנלה הזו. אני מניח שלו היה מדובר, למשל, בתערוכה במכללת יהודה ושומרון באריאל, היית מגיב אחרת. קשה לי להאמין שהיית כותב שמצד אחד חשוב לזכור שמדובר באדמות כבושות, ושהתערוכה היא חלק ממסע גיוס תרומות וקבלת לגיטימציה בקרב הקהילה האקדמית העולמית עבור מכללה שמנציחה דיכוי קולוניאליסטי, אבל מצד שני התערוכה יפה מאד, וצריך לכתוב עליה גם כי היא יפה וגם כי לך תדע – אולי בזכות הביקורת הזו מישהו יבין שצריך לסיים את הכיבוש ויצטרף להפגנה בנושא. למעשה, אני די בטוח שכלל לא היית נוסע לראות את התערוכה באריאל, או ברובע אלרוב בשכונת ממילא (המקבילה הירושלמית לתוכנית הבנייה בנווה צדק), או במרתפי השב"כ בפתח-תקווה, שגם בהם אפשר להציג תערוכה "פיוטית ואמביוולנטית" ש"מפנה את המבט למקום הזה, לבעיות שלו ולקסמו הגרוסטקי".

    שיר אלוני – 3 אוצרים, כמה מתחמי תצוגה שנויים במחלוקת, עוד כמה תערוכות לווין, עשרות אמנים, עשרות ספונסרים, כמה מליוני שקלים, דיון עקרוני סוער, והדבר היחיד שראוי להתייחסות בעיניך הוא עבודה אחת שמוצגת בתערוכה וקצת עצבנה אותך? אין ספק שיש לך סדר עדיפויות עצמאי. מכל מקום, קדימה, כתוב על העבודה ביקורת במקום לקטר.

    * הבהרה: אני מאד אוהב אמנות עדינה, פואטית ואמביוולנטית, אך לא נראה לי שבקונטקסט המובהק, השולט, הכוחני והבלתי ניתן להתעלמות שבו מוצגת התערוכה, נותר מקום לעדינות ופואטיקה, ובוודאי שלא לאמביוולנטיות.

  21. אורי ניר permalink

    לאלי זגורי,
    אתה לגמרי צודק. לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון…

  22. מעין שלף permalink

    יונתן,
    דווקא כן התעסקתי בפליטים, בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן באוצרות משותפת עם טלי תמיר. עסקתי גם בגירוש התושבים מכפר שלם, בתסמונות פוסט טראומטיות ובעוד כמה עניינים חברתיים בקו 16, ביחד עם התושבים לפעמים. בכולם עסקתי בדרך שלי, מתוך האמנות שאני מתחברת אליה, שהרבה פעמים היא , כפי שאתה מצטט אותי, ונדמה לי שמעט בזלזול, פואטית ועדינה. האם זה עושה משהו? גורם להרגיש? לחשוב? ואולי זה מסורס ברגע שזה בקונטקסט של האמנות? ואולי זה לא מספיק בועט? האם עמדתי היא "פשרנית" כפי שאורי טוען? ומה ההבדל בין תערוכה חברתית לאקטיביזם (יש הרבה הבדל)? שאלות טובות ששאלתי את עצמי לא פעם וגם עכשיו, ואשמח להמשיך את הדיון הזה בכל מסגרת שתבחרו. בינתיים שאלה למחשבה- האם העובדה שהעבודות הפוליטיות יותר, והיו עוד חוץ מהשתיים שציינתי, הגיעו למקומות עתירי רייטינג כמו חדשות ערוץ 2, הניו יורק טיימס או הגארדיאן, ואולי שינו למישהו את התפיסה, חסרת משמעות? האם זה היה יכול לקרות באירוע שאינו מקבל תשומת לב גבוהה כל כך? וכל זאת מתוך הסכמה עם חברי המערכת שגם אני, כמוהם, דווקא רוצה שהתערוכות שלי ישקפו תהליכים חברתיים ופוליטיים. איך אני חושבת שהתערוכה עושה את זה? יש הרבה דוגמאות נוספות לאלו שנתתי: כיכר השעות היפות של מירי סגל שנעה בין מחסום קלאנדיה לכיכר בתל אביב, מאיר טאטי שמשפריץ צבע באתרי פיגועים בתל אביב, נירה פרג שזורקת מצלמות מבניינים כאילו מנקודת מבט התאבדותית, המגדלים הפאליים של שי עיד אלוני ותיעוד בניית מגדל נווה צדק של ירון לפיד, הכלב שמסתובב בארמון הרפובליקה ההרוס בברלין, ועוד. אבל האם בכלל יש משמעות לתוכן בעיניך? הרי עצם ההצגה מתחת למגדל מסרסת את התערוכה מתוכן מבחינתך, ולכן בחרת לא לכתוב עליה, ולהשוות את עצם עשייתה לפשעים אחרים נגד האנושות.

  23. קוף ליצן permalink

    "תנו לשיכור להתנדנד, הוא יפול כבר לבד…" אתם בסדר חברים? באיזה סרט אתם חיים שאתם חושבים שיש לכם כזו השפעה מיידית? תסתכלו על סביבתכם הקרובה, בפתיחות של תערוכות למשל, הביטו בפנים הזחוחות או המיוסרות למראית עין, הקשיבו לריכולים הקטנים וסלוגני החשיבות העצמית המדוכאת ואז אולי תבינו, האמנות היא כוח עצום ומשפיעה, אבל לא בזכות המאמרים הקלוקלים של מר אמיר או בזכות תגובותיה המתגוננות של גב' שלף, או בזכות פטרונותו של מר ברודו זה או אחר. היא גורפת את העולם משום שיש לה גרון משל עצמה לדבר בו, והאמינו לי, הוא לא דומה בשום צורה שהיא לגרונותיכם הניחרים בצדקנות מאוסה, אתם באמת, אבל באמת אחרונים בשרשרת המזון שלה. תשתקו קצת…באמת.

  24. בובי שלום permalink

    מקריאת חלק מן התגובות אני יכול קודם כל לומר שיונתן כתב כהרגלו יש לומר טקסט עדין מנומס לא חטטני או רכלני ושאינו פוגע באיש
    אלא מעיר עיניים ומעלה חרדות מבוססות ומעל לכל טקסט טוב וחזק ותודה, זה קודם כל.
    שנית אני חושב שאין מה להטפל או לחטט באמן זה או באוצרת זה לא העניין כמובן שגם בטקסט זה לא העיקר
    העיקר הוא עד כמה אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם פעולות של שלטון שנראות על פניהם פוגעניות ולא מוסריות
    ועד כמה נמוך אמן אוצר מוזיקאי או סופר לרדת בשביל לקנות לחמניה ולבן בבוקר
    בכל אופן אני אמשיך בקריאת התגובות

  25. בובי שלום permalink

    אלי זגורי אתה חמוד לאללה ואהבתי לאללה את הקטע עם התימני והפקצות והביקורים של הדודים אתה בלי ספק מותק
    אבל תשאיר לנו את אורי ניר גם כאן… פליז
    תודה

  26. Yael Berda permalink

    מאמר חשוב.
    קריאת התגובות היתה מענינת לא פחות . התהליך נראה משהו כזה:מי שמצביע על בעיה בשיטה צריך לבוא עם הוכחות מכיוון שהשיטה "במקרה זה האוצרים בע"מ" כבר הוכיחו את את עצמם מבחינה פוליטית לכאורה ועל כן, מתנגדיהם הם קבוצה קיקיונית, רדיקלית משהו, קיצונית מידי. זה פשוט תהליך של מיסוד שבו האליטות (אליטות זה מי ששולט באותו הזמן – בלי קשר לכסף) משמרות את הכוח שלהם גם על תוכן וגם על צורה ומנסות לקעקע את הלגיטימיות של מי שמערער על הקונצנזוס שאותו הם יצרו. זה קורה לכל השמאלנים, לפעמים לימנים, אבלב פחות. מה שתמיד מפתיע אותי (מתי שהוא אולי אפסיק להיות מופתעת) זה איך שדווקא אינטלקטואלים בכלל ואמנים בפרטי הופכים להיות שומרי סף בלי הרבה התבוננות עצמית. זה מעניין, מכיוון שחשבתי שרפקלקסיביות היא רב העבודה שלהם/ נו. בלי קשר לדעות, אנשים ביקורתיים הם אלו שמצליחים להשאר פתוחים גם כשהם יכולים להפסיק להלחם על זה שישמעו אותם.

  27. אלי זגורי permalink

    שלף,את אדם משעשע, אין ספק.כנראה ש"העבודה הפוליטית" של חברתה של הכתבת, מאריסה כץ, התרגיל שנה א' הזה של ויצו יורדי ים עכו שפורסמה בגארדיאן נראית יותר כהחלטה עיקשת של אותה כץ. קיבינימט, שמונה דימויים מוך שנים עשר במצגת .בעבודתו היחידה הטובה מאיר גל כתב אז על קיר מגדל מים בעין חרוד מאוחד שיש לאסור על אמנים רעים לבייש את ישראל בחו"ל,. אחלה דוגמה.רק שמקרה הנ"ל ביישו בחו"ל מתוך ישראל עצמה.
    אבל בואו נהיה רציניים לרגע וננסה להתעמק במסר הפוליטי בעבודת הדגל של התערוכה: האמנית ייצרה מזרוני ים מקלקר על פי הצורה של חומת ההפרדה ושחררה אותם בים ועליהם חבריה הנהנתנים שהשתדלו להראות נהנים עוד יותר מהרגיל כדי לחדד את המסר.
    איזו עוצמה, איזה קונטראסט מצמרר. גדר הפרדה אלימה ודכאנית שעושה טרנפורמציה למזרון ים תל אביבי נהנתני. התרגשתי.

  28. בובי שלום permalink

    זגורי זאת הייתה דוגמא מייצגת למופת קבל עשר נקודות
    אני ארחיב עליה כשאתאושש מהזוועה שבלהזכר בה, מבטיח

  29. יאיר טלית permalink

    יונתן, מה כל כך הפיל אותך בעבודה או בכלל בעבודות של יאן טיכי.
    ראיתי שתי עבודות שלו , בהלנה רובינשטיין ובקירקס והן נורא הזכירו לי את מיכל רובנר רק עם קצת יותר מודעות עצמית,פחות כמותית וסאונד יותר "אלטרנטיב".
    שניהם חלולים -נפוחים באותה מידה ומשניהם קשה לחלץ משהו מעבר לזה שחדרים חשוכים עושים להם את זה

  30. הערה נכונה וחשובה. שאלת המיקום היא עקרונית במיוחד בגלל העובדה שהתערוכה מבקשת "להתייחס למיתוסים, למושגים ולחומרים הקשורים לעיר המודרנית בכלל ולתל-אביב בפרט. תל-אביב כעיר שצמחה מן החולות, על פי המיתוס הציוני, וכ"עיר לבנה" המתבדלת משכונותיה הוותיקות ומיפו, 'העיר השחורה', על פי השיח הפוסט-ציוני."
    אם זו אכן הרוח של התערוכה, מוטב היה לו האוצרות היו מעודדות או מזמינות התייחסויות ספיציפיות לאתר עצמו, שהוא לא רק "למרגלות" מגדל נוה צדק אלא בתוך השטח של המגדל ולמעשה חלק ממנו: המתחם שופץ ושומר כחלק מהמטלות העירוניות שלקחו על עצמם יזמי המגדל, בהתאם ובהמשך לתקדימים והסדרים שנקבעו עוד בתחילת שנות התשעים. המאפשרים ליזמים לקבל זכויות בנייה מוגדלות תמורת שיפוץ או שימור בניין או מתחם היסטורי (משום כך, מבחינה אופרטיבית ומעשית, המגדלים ושימור בניינים היסטוריים הם שני חלקים של אותו הפרויקט ואותה הפרוגרמה, ורואים את זה במתחם נחושתן כמו בשדרות רוטשילד או במושבה הגרמנית).
    נקודה חשובה נוספת בהקשר מקומי זה היא ההטעייה המכוונת שבמיתוגו של המגדל כ "נוה צדק": למעשה, המגדל כלל לא נמצא בנוה צדק אלא ביפו, מעברו האחר, היפואי, של תווי מסילת הברזל. כידוע, לנוה צדק יש תכנית בניין עיר עם מגבלות חמורות גם מבחינת העיצוב הארכיטקטוני (טיח, רעפים, חלונות ורטיקליים) וגם מבחינת זכויות הבנייה והבנייה לגובה. מעבר למסילה, זה כבר יפו, הדרום הפרוע, גן עדן ליזמים ששם לא רק שהכול מותר אלא גם יש נכסים וקרקעות שקל יותר לשים עליהם את היד (יפו, 48, חוק נכסי נפקדים, קק"ל, ממ"י, עמידר וכו').
    הייתי בערב הפתיחה, ואני חייב להתוודות שבגלל כל מה שאני יודע על המקום ועל תהליכי התכנון שלו, על תכניות העירייה להקים על ציר דרך יפו-ת"א-אילת עוד מגדלים שיבודדו את יפו מצפון ולהפוך את רחוב שלבים לאוטוסטרדה שתבודד את יפו ממזרח ולמעשה תהפוך אותה ללא רלוונטית, היה לי קשה מאוד להתבונן בעבודות מבלי לראות את הקונטקסט הפרובלמטי של האתר ואמצעי ומנגננוני התכנון, הייצור והשיווק השתטלתניים שלו.
    חסר היה לי מאוד איזה האנס האקה כזה, שיחשוף את מה שצריך לחשוף ושיביך את מי שצריך להביך. באין האקה, יכול להיות שכבר עדיף והגון יותר היה להציג ציורי שמן ריאליסטיים, שפשוט יהיו יפים על הקיר, ושישתקו.

  31. חן שפירא permalink

    עם קריאת המאמר, וכמובן עם קריאת התגובות עולות מחשבות טורדות על תפקידן של האמנות והתרבות בעידן העכשווי, על פעולה ועל שיתוף פעולה ועל המרחק שבין תיאוריה לבין מעשה. מהו המעשה הראוי, בהקשר של האמנות או בהקשר של האינטלקטואל?
    הירידים המוזכרים במאמר מגלמים את הטענה של פרדריק גיימסון כי המערכות הפוליטיות, החברתיות והאסתטיות כפופות לייצור ולצריכה, לכלכלת הסחורות של הקפיטליזם, וכי לאמנות אין תפקיד יותר כשלעצמה במציאות ההופכת כל ערך אסתטי לכוחות השוק.
    יונתן אמיר מצביע על תופעת ההתיישרות לימין ועל קבלת עצם התופעה, על ההסכמה לברית ההון והשלטון גם בידי מי שאמור לייצר ביקורת ורפלקציה על החברה והתרבות, הסכמה המאפשרת שימוש של הממסד באמנות לצרכי שיווק ותעמולה והסוואה או מיסוך של פעולות הנוגעות לכלל הציבור על ידי כך. כך שהמעשה כאן הוא שיתוף פעולה עם התופעה.
    השאלה על תפקיד האינטלקטואל, על תפקידה המוסרי של האמנות בהחלט במקומה.
    אכן חסרות בשיח ביקורות מבוססות השקפת עולם ועמדה, ביקורות המציעות חלופות רציניות לדיון המוביל למעשה. הטענה כלפי ביקורות שאינן רדיקאליות (כלומר מתייחסות לקלקול מהותי "מן השורש" ואולי מציעות שינוי או תיקון מהותי), שהן ביקורות מצקצקות, המקבלות את הסדר הקיים ואת כוחם של הכסף, ההון התרבותי וההביטוס היא נכונה.
    רוב המגיבים מוכיחים ("בשער") ומודים שיש קלקול, אך נראה שזה מספיק להודות בכך. הויכוח אינו נסוב על תיקון, על הצעות חילופיות או על האפשרות של פעולה בתוך העולם שמחוץ למקום הממוזג השמור לאמנות. מעניין גם לראות את עמדות הדוברים בהקשר של תפקידם בכוח: מי בחוץ ומי בפנים. כך מי שהיה חברתי ולעומתי אתמול ממסדי היום, בכפוף לתפקיד, ולהיפך.
    לאנשי האמנות שמורות אמנם הזכות ולעיתים אף החובה להגיב, לבקר, אבל-בתוך השיח, בתוך מנגנוני התגובה השגורים והבטוחים, לעיתים קרובות המעשה בעולם המיוזע אינו נתפס כמעשה נחוץ. המרחב הציבורי ומרחב הפעולה זהים למראית עין אך למעשה מרחב הפעולה הוא מרחב התצוגה: אתם תתנו לי מקום להיות ושם אהיה. כל עוד ניתן לי תפקיד ומקום לפעול אני לא אתערב בפעולה שלכם, עולמי יהיה תחת אלומת הפנס.
    שיח האמנות והחניכה אל עולם האמנות נשענים על קודים של "הכרה" וסוציאליזציה אשר למעשה משכפלים את ההביטוס הקיים ומשתיקים קולות חלופיים, או שמחבקים אותם חיבוק דוב ומנכסים אותם אליהם, מייצרים זהות והזדהות, שייכות.
    נוצר כאן בלבול בין אובייקט לסובייקט, המנגנון מייצר אובייקטים של הסכמה, של צריכה ושל תצוגה, ואשליה של נוכחות ושל שייכות. שיטת התגמול עובדת ומבטיחה למי שמפצח אותה את חלקו בשלל. מי שנמצא מחוץ לשיח שקוף, או משול לשלושה סינים על מנוף. כמו בשערי החוק, אצל קפקא, גם האמנות מחכה למקור הסמכות, למישהו שייתן לה להיכנס: "סופר אחד סיכם זאת פעם כך: החוק הגלוי הוודאי היחיד שמוטל עלינו הוא האצולה, ואת החוק היחיד הזה ניטול מעצמנו במו ידינו?"
    כמובן שקיימות דרכי מילוט רבות ויש היום יותר אופציות להשמיע קול עצמאי, למי שמוכן לשלם את מחיר השונות ולצאת ממעגל הפנס, להתוות את מקומו בעולם.

    דווקא האמנות היום היא זאת שיכולה לחשוב מחדש, כפי שדובריה כה אוהבים לומר, לכתוב ולהציג את הריאליות הפנטסטית של שלושה סינים על מנוף, לחשוף את מה שלכאורה שקוף. גם השיח הביקורתי יכול לחשוב מחדש על הפוטנציאל הקיומי של האמנות.
    הצעה לשינוי יכולה להיות, למשל, אירוע בו תתאפשר זירה או מעבדה למחקר של תהליכים תרבותיים חברתיים, כאלו שאינם משכפלים את הסדר הקיים ואת העיסוק בייצור וצריכה של אובייקטים, אלא מתמקדים בדיאלוגים ובתרבות העוסקת בהיעשות של סובייקטים, בבני אדם, ובהצעות להיטיב את חייהם המשותפים במקום המזיע הזה.
    הביאנאלה הבאה, לדוגמא, יכולה להתבסס על שותפות של ארגונים ללא מטרות רווח, ובהחלט יכולה גם לגייס כספים ממקורות המעודדים דיאלוג אנושי ולעודד פרויקטים של שיתופי פעולה, של חלוקת כוח ושל יצירת ידע והפצתו, תשלב אירועים של תיאטרון אלטרנטיבי, של אמנות וקהילה ושל רעיונות חדשים. מארב יכול להיות שותף כבמה לדיאלוג לקראת ובזמן אירוע כזה.
    נושא של אירוע כזה יכול להיות המרחב הציבורי המשותף על כל רבדיו.

  32. אורי ניר permalink

    אפרורפו הזימון של האנס האקה, ורוח ההתייחסות עד כה לתערוכה:
    "לצערנו, ישנם רגעים בהם נראה שנער המלקות היקר ביותר של האינטלקטואל הביקורתי הוא עדיין הקוסם מארץ עוץ, האפס הצבוע שמתמרן את העולם עם אשליות, עד אשר המסך שלו נקרע לגזרים והתרמיות שלו נחשפות. אף שחשיפה שכזאת עלולה להיות לעיתים נחוצה, אסור לנו לשכוח שהיא בעיקר עבודתם של כלבים (ציניקנים, לומר זאת ביוונית). ובמקום לשחרר שבע מאות כלבים מהמכלאה העירונית לקרוע לחתיכות עוד ועוד מסכים, ולחשוף עוד ועוד תרמיות של רב העוצמה, עבודתו של הוגה הדעות צריכה להיות מציאת הקוסם הנגדי, או סלילה של הדרך אליו עצמו." "מביקורת ללא חדשנות משתמע שאנחנו נשארים היכן שאנו כבר עומדים, ורק חוטבים את העצים שנשתלו ע"י אחרים, המחווה הריאקציונרית פר אקסלנס". (גראהם הארמאן).

    במילים אחרות (אולי פתלתלות) חסרה התייחסות קונסטרוקטיבית שתתרכז בפאסינציה של האלטרנטיבה.

  33. מ.פ. permalink

    קילפת היטב את קליפות הבצל יונתן. נותרנו עם העיקר ועם הדמעות .

  34. רונית permalink

    הטיעון שלך הוא אידיאליסטי וצדקני, בערך כמו להציע לא להציג אמנות יותר עד שיסתיים הכיבוש
    או עד שהקפיטליזם החזירי יוכחד
    זה טיעון אידיאליסטי-מהפכני שאפשר להבין את השורשים שלו, ומצד שני הוא אכזרי לפעמים לא פחות מהאידיאולוגיות הדומיננטיות
    כי הוא מציע שאפשר בינתיים לעשות רק דבר אחד: להתנגד. כלומר לא לחיות
    לא קל לנו אנשי התרבות בעולם היום, צריך לדעת להתמודד עם הפרדוקס, עם העובדה שהביקורת מסורסת (וכמוה גם זו שמציע האתר הזה, שהוא חלק אינטגרלי מהכלכלה הקפיטליסטית ההיפר-טכנולוגית) וללכת בית הטיפות
    אבל להחליט לא לכתוב בכל פעם שמתגלה ניגוד עניינים זה גזר דין מוות לאמנים

  35. דורית permalink

    הי יונתן,
    אני מאוד מסכימה עם רונית.
    תחת המעטה האידיאולוגי הזה, עם קצת קילוף תמצא כמעט כל מקום בארץ כטעון ובעייתי מסיבות כאלה או אחרות.
    ( את האתרים של תערוכת 'מנופים' בירושליים בדקת ? )
    אני גם חושבת שהפרדוקס עליו מדברת רונית, לא נולד היום, הוא היה קים תמיד. ההתנגדות והביקורת לצד החיים בחסות.
    התערוכה הזאת, גם אם אינה מספיק ביקורתית לטעמך , בודאי שאינה חנפנית.

    וגם, להיות תמיד נגד, מעקר את מעט היכולת של הביקורת להיות אפקטיבית. צריך לברור את המלחמות, ואני לא בטוחה שהתכנית להחיות איזור מוזנח ומתפורר (כבר יותר מ 40 שנה) כמו רחוב אילת דרך יצירת אינטרסיים נדלניים היא הבעיה הכי גדולה שלנו היום.

    אגב, בראיה הזאת הבחירה שלך לבקר גם את הביאנלה וגם את צבע טרי באותו פוסט, קצת פיספוס לטעמי.

  36. מישהו permalink

    דיון מעניין.

    הייתי בתערוכה ומסקנותי:

    קודם כל הנושא משעמם ונדוש, כבר נטחן מכל עבר.

    את העבודות של שלי פדרמן צריך לזרוק לים על אמת כמה שיותר מהר, זה פשוט לא יאומן כמה שהעבודה הזו גרועה. מילוליות לשמה, פשוט לא ברור, או שהמשפחה שלה מהתורמים של האירוע, או שאני לא מבין איך זה קרה שהיא העבודה המרכזית באירוע, הייתי מתבייש להציג עבודה כזו בתור אוצר.

    העבודה של שחר יהלום, כרגיל , נפלאה.
    גם הצילומים של שרון יערי, במיוחד צילום הסבך.
    תמיד כיף לראות את מיכל נאמן והמסקינטייפ שלה מקרוב.
    העבודה של מיכה אולמן – רק בשבילה כדאי היה לבוא – עבודה מרגשת.

    השאר בעיקר עבודות משעממות, וגם הנושא כל כך משעמם…
    לא ראיתי אפילו עבודה אחת שהיא לא שמרנית, משהו שקצת לוקח סיכון, משהו קצת נועז.

    אוצרות של "ללכת על בטוח" וחבל.

    יונתן, לא חשבתי בכלל על הבניין ומשמעות המיקום עד שלא קראתי את הכתבה, אני מקווה שמה שכתבת מבוסס היטב כי זה די מטורף אבל נשמע הגיוני גם יחד.

  37. סתיו permalink

    אני מסכימה לחלוטין עם יונתן. להציג אמנות בחסות הממסד (העירייה), במתחם שהוא הייצוגי המובהק – ממש האייקון – של רודנותו הגסה של ממסד זה, פירושו לשמוט את הקרקע תחת זכות הקיום של האמנות הזו, והפיכתה ללא יותר ממחווה חברתית ריקה וצבועה. כי מי צריך אמנות אם היא משת"פית?
    מזכיר לי את היוזמה של עיריית תל אביב , לפני שנים אחדות, למכור את מוזיאון ת"א לסמי עופר…

  38. חרירה זריפאי permalink

    אין צדק בנוה צדק

  39. שי יחזקאלי permalink

    לכאורה נדמה כי נאמר כבר הכול במטח הטוקבקים שמשתרשר לו במורד הטקסט של יונתן ובאמת אין לי מה להוסיף, והבעת עמדה לכאן או לכאן, נדמה לי, לא צריכה לעניין אף אחד. ובכל זאת, מה שגרם לי להרים את הכפפה שכבר מורמת אינספור פעמים היא אולי התחושה כי צריך להגיד/להזכיר/לטעון שעל אף הצורך בביקורת חברתית פוליטית כלפי מנגנוני התרבות, ישנה גם חובה לזכור שעשייה אמנותית בכל קנה מידה, ובמיוחד בקנה מידה של ביאנלות ואירועי ענק (לטוב ולרע) אינה מובנת מאליה, וכי הימנעות ממוקשים פוליטיים ונקיון כפיים טוטאלי א-לה פוליטיקלי קורקט (ע"ע הערה 37) אינם בנמצא, בטח לא כאן. אשמח לראות את המקטרגים מרימים פרויקט כזה ומצליחים לעשות כן.

    הערה נוספת וכמעט אחרונה: יונתן, חופש העיתונות, והזכות לשמור על חשאיותו של מקור אינו מצדיק בעיני בדיקה מול אלה שמואשמים בדבר כה חמור לפני שהדברים מתפרסים באתר. המקור יכול להישמר חסוי, אבל מאידך החובה היא לבדוק, לקבל תגובה לפחות, לטענות.

    לכותבת של הערה 38: אמנות היתה ועודנה ותהיה תמיד "בחסות הממסד" מהרגע שבו הממסד אינו מוציא אותך להורג בגלל האמנות שלך, ועד לשלב בו העשייה שלך מוצגת, מתקיימת, נמכרת ומטופחת על ידי הממסד. אל תהיי נאיבית. זה מביך.

  40. חרירה זריפאי permalink

    עם כל הדיבורים מסביב על מנגנוני כח ,צה"ל, ארכיטקטורה וג'ובים צריך להתייחס לעיקר ו פשוט לציין מה שאף מגיב פה לא ציין וזה שמדובר בתערוכה איומה שיכולה להתחרות באקלקטיות שלה, בגיבוב הסתמי ובקונספט החלש והמשומש שלה בתערוכתו של הגאון המייסד, אנדרו רנטון.
    הכל נראה כמו מתנ"ס, מישהו כבר הזכיר פה את פסל החוץ כן.עבודות שמצליחות להעלם אפילו בחללים קטנים ומלוקקים עם רצפות מצוירות.
    תערוכה מדכאת. אנטי פלסטית עם עשרות וידאו ארט,( למי יש כוח להתקע מול עשרות וידאו ארטים?), בנושא חלש ובתנאים לא הוגנים.

  41. חריימה זרזיפי permalink

    למגיב יחזקאלי,הבעיה היא לא המימסד זה נכון, תמיד הדברים האלה יהיו בחסות כלשהי.
    הבעיה היא בתערוכות, בהתכוונות שלהן וברמה שלהן.
    המקטרגים זכותם לקטרג והם לא צריכים להרים "פרויקט כזה" כדי לבקר אותו.
    גם לא כל כך קשה להרים פרויקט כזה , בסה"כ צריך אוצרים נורמלים ואמנים מצוינים, דברים שישראל לא התברכה ביותר מידי מהם, מה לעשות.
    ולכן אין טעם בעשרות אמנים לתערוכות האלה, מספיק עשרה אמנים מצוינים ומתוקצבים עם חלל לביטוי מספיק מכובד.
    אבל עבור המארגנות הספציפיות הפסטיבל יחשב כהצלחה רק בתנאי שאיזה אמן או שניים יצא לו מזה משהו טוב בחו"ל ועדיף אמני גלריה זומר. איכות התערוכות ממש לא מענינת אותן.

  42. חריימה זרזיפי permalink

    .. ו/או אמני דביר.איך שכחתי.

  43. יד ימין permalink

    גם אני רוצה לאונן מילים, עם כל החבורה,
    אבל יד שמאל, שלי, עדיין קשורה,
    במדינת תל-אביב, אמנות בועטת,
    נגמרת בשפריץ של מילים על מקלדת.

    יאללה תתעוררו.

  44. ליאת permalink

    הטענה של יונתן בעניין קיומה של צנזורה נראית לי כל כך טריויאלית, שלא ברורים לי הנסיונות להכחיש אותה. האם מישהו יכול להעלות על דעתו שבנסיבות של ארוע במימון ציבורי כלומר במימון של מנגנון אידאולוגי, לא תופעל כל צנזורה? האם מישהו מדמיין שבמדינתנו מתקיים "חופש ביטוי מוחלט"?? הרשו לי לגחך.
    אם אמנם לא הופעלה צנזורה, כפי שהאוצרים טוענים, נובע מכך אחד מהשניים: א. שהאוצרים הפנימו את הצנזורה, ומזדהים באופן "אותנטי" עם האידאולוגיה של העירייה/הון, כך שהם לא מפעילים "צנזורה", אלא את "שיקול דעתם העצמאי". או – ב. שהאמנים הפנימו את האידאולוגיה / את הפרקסיס של הצנזורה, ולכן הם יוצרים רק יצירות שלא יהיה צורך להפעיל עליהן צנזורה.
    כך שהטענה של יונתן לפיה הופעלה צנזורה בעקבות לחץ של העירייה היא בעיני טענה אופטימית באופן יחסי.

  45. יד ימין permalink

    אף אחד לא ממש בועט, מעיר, מזיז, מפריע, גורם לאי נוחות.
    חודש אומנות בתל אביב ואין כותרת אחת עם אמירה הופכת ראשים מייצרת צדדים מלהיטה יצרים
    כן בניין לא בניין כן שכונה לא שכונה כן חינם לא חינם

    משעממים תתעוררו

  46. יד ימין permalink

    בהתחשב בעובדה הידועה לכל שוחר אומנות המביע את נקודת מבטו הבלתי ניתנת לערעור עקב היות הסובייקט חלק ממרקם הבונה את הכרך אך באותהנשימה מהווה סימולקרה טכנית של הממסד השלטוני המאפשר הוויה חולמנית ואשלייתית של אינדיבידואליזם אורגני ייחודי אין לנו אלא לתהות מדוע מילים כמו צנזורה משמשות לדיון כאשר המרחב הפרטי והציבורי אינם בעלי גבולות מסומנים הן בשפה והן בחלל המאפשר שיח על צלבי קרס צבועים בצבעי דגל הגאווה מקועקעים על גביהן של ילדות לוליטאיות השוכבות ערומות בכיכר העירייה כאשר קבוצות קבוצות שלהן מרכיבות את המילים "ראש העיר אהובי, תודה"

  47. כמה מחשבות בדיעבד.
    אני מודה שעוצמת התגובות קצת הפתיעה אותי, לא כי לא ידעתי שאני כותב על נושא מתסיס, אלא כי לא חשבתי שכתבתי משהו רדיקלי מי יודע מה. למעשה, בזמן הכתיבה אפילו היססתי מעט, בחשש שאני אומר רק את המובן מאליו, או לפחות מה שהיה מובן מאליו עבורי – המחשבה שאם מישהו מתנגד למהלך מסוים, הדבר הראשון והבסיסי ביותר שעליו לעשות, עוד לפני שהוא רץ להפגנות וכותב בלוגים זועמים, הוא פשוט מאד לא לשתף עימו פעולה.
    מכל מקום, אני שמח מאד שהדיון הזה התעורר במארב, ולפני שאענה אני רוצה לומר תודה למגיבים הרבים שמשתתפים בדיון, תודה מיוחדת לחן שפירא ושרון רוטברד על ההסברים וההשקעה, ותודה גדולה במיוחד למעין שלף, שהייתה האוצרת היחידה שבחרה להתמודד עם הביקורת ולהשיב לה. מעין, אני לא מסכים עם דברייך ויש לי השגות על הפרשנות שלך למושגים כקהילה, חברה, פעולה וכיו"ב, אבל אני מאד מעריך ומכבד את האומץ והנכונות לקיים דיון ציבורי, פתוח וענייני בדברים, להתמודד עם ביקורת שחלקה מוטח ע"י מגיבים אנונימיים, ולהשיב לה. תודה וכל הכבוד.

    לגופו של עניין: שתי שאלות עלו מן המאמר הזה והדיון שנוצר בעקבותיו. האחת ספציפית ונוגעת ישירות בביאנלה הנוכחית ובמיקום שלה במתחם נחושתן. טענתי כי הצגת התערוכה במקום מעניקה לו לגיטימציה, מחזקת אותו והופכת את הדיון הביקורתי לרחש רקע חסר משמעות. חבר שעקב אחר הדיון שאל אותי אם העובדה שליאונרד כהן מופיע בישראל אומרת שהוא נותן לגיטימציה לכיבוש. אני חושב שיש הבדל גדול ומהותי בין הדברים. אם מישהו חושב שמדינת ישראל פסולה באשר היא, אז ברור שמבחינתו הופעה של ליאונרד כהן בישראל נותנת לה לגיטימציה. מכיוון שלא כהן ולא אני פוסלים את מדינת ישראל באשר היא, אני לא חושב שעצם הבחירה שלו להופיע ברמת-גן נותנת לגיטימציה לבניית התנחלויות. לו היה בוחר להופיע באריאל או בתפוח, לעומת זאת, הוא היה נותן לגיטימציה לכיבוש ולהתנחלויות, ופה נעוץ מקור ההבדל. הביאנלה מוצגת ברחבת הכניסה למגדל יוקרה, בלב איזור שעתיד להפוך למתחם יוקרה דומה לשכונת ממילא בירושלים, על כל המשתמע מכך מבחינה סביבתית, עירונית אדריכלית, חברתית וכו' (קראו את תגובה מספר 31, של שרון רוטברד). הצגת תערוכה במקום כזה והתכחשות ללגיטימציה שהיא מעניקה לו, כמוה כהופעה באריאל או בתפוח תוך התכחשות לעובדה שפעולה כזו מכשירה את הכיבוש וההתנחלויות. אפשר להתנגד לפעולה ישראלית מבלי להתנגד לישראל עצמה ואפשר להתנגד לתוכנית היוקרה של עיריית ת"א מבלי להתנגד לעיר עצמה. אך כשם שלא ניתן לרכוש תבלינים אורגניים מחוות גידול של מתנחלי השומרון ולצקצק בלשון ביחס ל"מכשול לשלום", אי אפשר לקחת חלק בתוכנית היוקרה של עיריית ת"א ולגלגל עיניים ב"ביקורת" עליה.
    זו גם תשובה לדורית, רונית ומגיבים אחרים שתהו מדוע אני "תמיד נגד" (תמיד נגד? אני?), וטענו שאם נחפש מספיק נמצא ניגודי עניינים וכוח בכל מקום. זה נכון שבד"כ החיים אינם צבועים בשחור-לבן. הם מורכבים יותר, ולא תמיד יש לאדם מידע ושליטה על הכוחות המפעילים אותו. אולם לא דיברתי על החיים בכלל ולא על ביאנלות בכלל וגם לא על עיריית ת"א בכלל. דיברתי על אירוע ספציפי שבו, כך נראה לי, המציאות כן ברורה, והיא מאפשרת נקיטת עמדה החלטית. בכך צדקה מעין כשכתבה שלדעתי לעובדה שיש בתערוכה עבודות ביקורתיות אין כל משמעות מרגע שהוצגו היכן שהוצגו, מה שמוביל אותי לשאלה השנייה שעולה מן המאמר.

    השאלה השנייה היא שאלה כללית יותר – האם ניתן להיות ביקורתי בימינו, ומה זה אומר. אני חושב שהדיון בשאלה זו גדול משבע הפסקאות במאמר (פחות מהתגובה הזו). בהמשך אולי אכתוב על כך מאמר נפרד ובינתיים אענה על רגל אחת: בתשובה לדברי נגד הדיבור על ביקורתיות נטען שאני אידיאליסט. אני חושב שגם אמנות וגם עיתונאות הם תחומים שמחייבים את העוסקים בהם במעט אידיאליזם, שכן שניהם נובעים מן הצורך לומר משהו ולשנות דברים. מכיוון שתחום העיסוק שלי משלב בין אמנות ועיתונאות, אני מניח שניתן לכנות אותי אידיאליסט, אולם ההבדל בין אידיאליזם אוטופי או צדקני לאידיאליזם שאני רוצה להאמין שאני מציע, הוא שהאידיאליזם הזה המלווה בהצעות לפעולה חלופית ובמעשים, מה שיכול להוות תשובה לדרישתו המוצדקת של אורי ניר לא רק לומר מה לא אלא להציע מה כן. בארץ ובעולם יש הרבה מודלים לפעולה חלופית. אני חושב שמארב, עד כמה שאני יכול להעיד עליו, הוא סוג של הצעה כזו. גם חן שפירא הציע בתגובתו רעיון לביאנלה חלופית לאמנות – כזו הנובעת מצרכי המקום ותושביו ופועלת עימם (ולא במובן הקולוניאליסטי, פטרוני או בינוני, אלא במובן הדיאלוגי, החושב ומייצר). עוד אחזור בהמשך לשאלת האלטרנטיבה, אבל לפני כן אני רוצה לומר דבר נוסף על אידיאליזם. מעין שלף כתבה שהיא מבקשת לשנות דברים מבפנים. בעיני טענה זו היא שיא האידיאליזם. שינוי מבפנים יכול להתרחש רק במקומות בהם יחסי הכוחות שוויוניים יותר, או בהפיכות צבאיות. כאשר פעיל בארגון כזה או אחר בוחר לרוץ למועצת העירייה או לכנסת, ניתן לומר שהוא משנה אסטרטגיה על מנת לקדם את מטרותיו מבפנים. אך במקום כמו מתחם נחושתן, כאשר ברור שכל ההחלטות נעשות על ציר הון-שלטון ואמנות נתפסת כמשהו שנע בין בידור לאמצעי שדרוג כלכלי ומעמדי, תיאוריות השינוי מבפנים ופעולת החפרפרת הביקורסיבית (תודה לעידן לנדו על המונח), אינן יותר ממשאלת לב.

    הבטחתי שאחזור לעניין האלטרנטיבה, אז הנה: לביאנלה לאמנות ארט TLV דווקא הייתה אלטרנטיבה. לפני שנה הוזמנו לאצור את הביאנלה האוצרת הסלובנית זדנקה בדובינק והאוצר הרוסי ויקטור מיסיאנו. עם פרוץ המתקפה הישראלית ברצועת עזה, הרגישו האוצרים שלא יוכלו להמשיך בעסקים כרגיל. הם פנו להנהלת הביאנלה ואמרו דבר כזה: אנחנו מתנגדים לחרם תרבותי על ישראל, אנחנו מבינים שלאמנים אין שליטה על פעולת הממשלה שלהם, ואנחנו מציעים לאצור ביאנלה וסימפוזיון שיגנו את המתקפה ויתייחסו לעניין הזה. הצעתם של האוצרים נדחתה והם פרשו מתפקידם.
    איני יודע אם צמד האוצרים היה אוצר תערוכה טובה או לא. זה גם לא העניין. מה שחשוב פה הוא העובדה שהם הציעו לעולם האמנות הישראלי הזדמנות להראות שהוא לא הממשלה שלו. באו האוצרים הישראלים והוכיחו בדיוק את ההיפך.

  48. אורי ניר permalink

    זו האלטרנטיבה שלך יונתן? לייצר ביאנלה שלמה סביב גינוי של ההתקפה בעזה, על מנת שהאמנים המקומיים יוכלו להוכיח לכל העולם שהם לא מייצגים את הממשלה- היש רעיון יותר משפיל ,ורדוקטיבי מזה?
    גם ההצעה של חן שפירא לא יכולה להיות אלטרנטיבה כי היא כללית מדי.
    אלטרנטיבה בעלת יכולת השפעה חייבת להיות ספקולציה מפורטת שתכלול מצד אחד ניסוח של הביאנלה כמודל, כאידאה, ומצד שני תיאור של הטקסטורה שלה, את החוויה הנקודתית של הצופה המשתתף. למשל, הביאנלה הנוכחית עבדה כתערוכת נושא חתך (ייצוגים של שקשוקה באמנות), וכפתה קריאה של העבודות כבעלות משמעות! ביחס לנושא התערוכה, ולא כבעלות תיפקוד! בחלל המבנה של התערוכה, בעיר..
    .. בקיצור, ראוי שיתייחסו לתערוכה הזו כאל פרוייקט אדריכלי ציבורי, ויערכו לכבודה תחרות תכנון, שתעלה לדיון ציבורי קונספציות שונות דרך מימושן הוירטואלי, ואז נוכל כולנו להיות חכמים לא רק בדיעבד.

  49. מול permalink

    אבקש להוסיף לתגובה של ליאת (45): האוצרות הפנימו את פוליטיקת הכוח הדורסני ו(הקפיטליזם) החמסני של העירייה/בעלי ההון
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,610,209,40591,.aspx

    התגובה של האוצרת בכתבה נשמעת מתחמקת, עסוקה בהעמדת פנים והיתממות מעושה.תגובה מופרכת לגמרי.
    אומרת משהו בנוסח: כן, ראיתי את הפרויקט בתל אביב, אבל העבודה שלי, שזהה לחלוטין לאותו מיצג ("במקרה לגמרי") בכלל הושפעה ממשהו שנקרא קוד פתוח. ובמילים אחרות: גירדתי תירוץ קלוש שנשמע מתוחכם ("קוד פתוח") מעבודה לא קשורה (שנעשתה בכלל לא כאן, אלא בקצה השני של העולם. ככה סיפור הכיסוי אמור להישמע אמין יותר) כדי לנכס לעצמי את הרעיון והקרדיט. זה מעורר גיחוך כמו שאר התגובות שלה כאן

  50. השואל permalink

    דבר אחד לא ברור לי.

    מה כל כך רע בבניה לגובה?
    עדיף שהאיזור ישאר מלא נרקומנים ומטונף עם ריח משתן?

    המיקום היה אידאלי מבחינתי כצופה – קרוב למויזאון גוטמן, טבי דרזנר, הגלריה של בצלאל, התערוכה ביפו, כל הגלריות בדרום העיר.

    איפוא רציתם שהתערוכה תהיה?

    בנמל החדש בצפון?

    ולמה שלא יבנו עוד ועוד מגדלים?
    מה הבעיה?

    זה מכניס כסף לעיר, זה מביא אנשים עשירים, אנשים עשירים מוציאם כסף, הכלכלה פורחת, יש עבודה לכולם.

    תתעוררו, זה שנכנס לעיר הזו כסף זה דבר מצויין וכולנו מרויחים מזה, אפילו אם לחלקכם אין כסף לקנות שם דירה.

    יש מספיק מיזמים בפלורנטין למי שרוצה לקנות דירה במקום להתבכיין בלי סוף.

  51. המשיבה permalink

    לשואל, מה רע בבניין הזה? רק עיוור יכול לשאול שאלה כזו, או לחלופין מישהו שהכניסו לו קצת כסף כדי שיכתוב תגובה.

  52. השואל permalink

    כן, ממש אין לאף אחד מה לעשות, חוץ מלשלם למגיבים במארב…

    בעולם קפיטליסטי יש בניה לגובה כמו גם בנייני יוקרה, מה לעשות שלא תמיד זה מוצא חן בעיני כולם.
    מבחינת נוף וארכיטרטורה היה נחמד להשאר בתקופת הבאהוס ללא בניה כלל לגובה, כמו בפאריז.

    מה לעשות, אנחנו לא אירופה, גם בניו יורק יש בניה לגובה, גם כאן תהיה.

  53. בובי וחגית שלום permalink

    קודם כל כולנו מסכימים (נראה לי) שמיקום התערוכה במגדל היה טרגי לכולנו וקשה למצוא אוצרים או אוצרות שהיו צולחים את השיקוץ הזה בהצלחה. וזו לא רק מחשבה בדיעבד, כמובן שזה היה ברור מראש לכולם ולכן הדיון הזה היה צריך לקחת מקום לפני שנה לפחות.
    שנית אין סיבה שהרעיון של אורי ניר לא יהיה מיושם כבר מלפני כמה שנים ולמעשה הוא מיושם ויושם בדרך גמלונית זו או אחרת במספר פסטיבלי אמנות בארצנו ועדיין לא בא לציון גואל…
    אז מה אני אומר? האמת שלא ברור גם לי, מכיוון שזה נראה ברמה האוננותית שגם בה יש מין הנחת אז… מה שאני אומר זה שבסיס הרעיון שמשלב אמנות בפסטיבל סביבתי בעל אידיאות כאלו ואחרות חברתיות או סביבתיות סופו להיות פאטתי או נמוך במקרה הטוב ומזעזע במקרה הרע וכל זה בעיניי כמובן
    אני אוהב לצרוך את האמנות שלי בשקט ובצנעה כמו שאני אוהב לצרוך את האלכוהול וכו, כמובן שמדי פעם זה נחמד לשתות בצוותא אך מה לזה ולאמנות זאת אומרת למה כל תערוכה צריכה להיות קרנבל חברתי למה כל הטכסים הנאומים והכיבודים בשביל מה הצפיפות וההתחככות (אם ככה כותבים את זה) האין סופית על העמדות הפנים והרכילות והמיאוס
    ושוב נחמד לשתות בצוותא בגלריה או במוזיאון אבל עדיף לשתות בברזילי או במנזר
    ונחמד להפגש עם אנשים בפסטיבל ענק של אמנות אבל עדיף כבר פסטיבל מוזיקה
    לסיכום כאילו מה זה זה למה בכלל אמנות קשורה לכל הטררם הזה של פסטיבלים כל תרועות החצוצרה והמלבושים האופנתיים
    מה זה בדיוק נותן את מי זה משמח לאן זה מקדם ולמי יש כוח לראות אמנות ככה
    אז אם יש לי כבר הצעה לביאנלה קבועה הייתי מארגן משהו ממש שקט אולי בכמה בתי ספר תיכוניים בחופשת הקיץ או בגני התערוכה למשל בלי פתיחות ונאומים בלי פרסום מפלצתי וכיבודים (טוב נו.. מעט מהם בכל אופן) וכמובן הייתי מגביל את כניסת המבקרים ומורח את העניין על פני חודש חודשיים שלוש בהם המבקרים יוכלו לראות בשקט ובלי צפיפות אמנות בנוסף ועל חשבון המדינה הייתי מממן אוטובוסים מכל הארץ עמוסים בילדים בחופשה ומאובזרים באנשי יחידות מיוחדות שיישמרו עליהם מנזקיהם וככה חושף גם את החיילים וגם את הילדים לעניין
    אז מה יהיה לנו: וועדה מקצועית אמנים אדריכלים ונציג מהעירייה, מיקום קבוע בשטח ציבורי ולא נפיץ, מינימום תחושת פסטיבל וחגיגה, מסורת שתתחיל בצנעה
    וכן שכחתי את הדבר הכי חשוב שקודם כל הכסף או התקציב יחולק לאמנים המשתתפים (בשקיפות ומקצועיות) ואחר כך לשאר ולא להפך שזה בכל סיפור אחר לתגובה אחרת ורק לסבר את האוזן הרי שהקבלן שבנה את המעמד לפסל של האמנית הצעירה קיבל עליו נאמר עשרים אלף ואחרי הוצאות נשארו לו 15 אלף הרי שהאמנית קיבלה 5 אלפים והיו לה 6 אלפים הוצאות וגמרה עם הלשון בחוץ והיא מלקטת שיירים כעת בחתונה של חברה רחוקה

  54. בובי שלום permalink

    חבל שחגית נדחפת לכל דיון ולא לא התכוונתי אליה כי א, היא לא ממש צעירה ב, אף אחד לא יצק לה בטון, ג, הגיע הזמן שגם היא תדע לנהל חשבונות.
    בכל אופן ובמחשבה שניה הכי טוב לבנות אי שיצוף דרך קבע מול העיר וזה רעיון ישן ולאו דווקא שלי
    על האי יהיו מרכזי כנסים ותערוכות ושם יציגו לפי סדר ותור את כל מרכולתם כולם, מעצבים אמנים אנשי הייטק ומפעלי ציוד שונים
    משו כמו גני התערוכה אבל 4 קילומטר לתוך הים גדול יותר רחב ירוק וכחול ויירווח לכולם
    וכן עדיף שהכל יהיה בידיהם של שלושה מיליארדרים סינים אחד תאינלנדי ושני ברזילאים שיריבו בינהם על הדקויות ועל את מי יציגו מתי ולמה סתם בשביל המזל
    חוץ מזה אם אתה טכנאי סאונד בהופעה ואתה גם מקבל על זה קצת כסף אז תעזור לאמן שמופיע ואל תזלזל בו

  55. יד ימין permalink

    זהו ?

  56. שחר permalink

    לא זהו
    בשנים 2001 – 2006 התקיימו בירושלים לפחות עשרה אירועי אומנות ציבוריים בשם 'הערת שולים'. האירועים אורגנו על ידי קבוצת סלמנקה והשתתפו בהם עשרות רבות של אומנים שהציגו עשרות עבודות. כל אירוע התקיים במתחם אחר, ציבורי, בירושלים. כל האומנים נתבקשו לייצר עבודות חדשות שיתייחסו למקום ו/או להיסטוריה שלו ולמקומו במארג התרבותי-חברתי של העיר. אני בטוח שרובכם מכירים את האירועים הללו וחלקכם אף השתתפו בהם. הסלמנקות סירבו לכל תמיכה ממסדית או תמיכה של מפרסמים. כל אירוע נמשך כשמונה שעות בלבד, וכתוצאה מכך לא היתה שום צנזורה, ישירה או עקיפה, מחוץ או מפנים. האירועים הללו היו כמו שוד, כמו פגע וברח. אלפי אנשים הגיעו במהלך שמונה השעות הללו לראות את העבודות.
    עוד דבר שניתן לומר על האומנים שהשתתפו שם בהערות: כולם עבדו והכינו את העבודות שלהם לא מתוך תקווה להתגלות למכור להתפרסם ולהיגאל, אלא מתוך תקווה לשנות – את המציאות, את החברה ואת התודעה. נכון שזוהי מטרה גדולה, אולי גדולה מדי, אולי שאפתנית מדי ואולי תמימה. אז מה?

  57. חיפאית permalink

    בחיפה התארגנה יוזמה מקומית, "חיפה עשי לי עיר", שתציג בדצמבר הקרוב בשכונת הדר, אמנות שמתייחסת למקום. בוועד המארגן חברים אמנים יהודים וערבים, שפועלים כולם בהתנדבות. "קול קורא" לפרויקט פורסם גם באתר זה.

  58. דווקא מארב הוא דוגמא מצויינת לפעולה מבפנים.'מארב' לא נולד מהים ולא מהחולות,הוא גם לא יצירה 'יש מאין'.מארב נולד באחד ממוסדות התרבות הישראליים השמרניים ביותר, בעל דימוי הסתדרותי אנכרוניסטי,'אמנות לעם', זה שרק שמו עורר אצלי בזמנו אסוציאציות של קלסרים עבים ומאובקים ,ריח מתקתק של טחב ובלות ופקידים טרוטי עיניים ומשועממים שמסתובבים במסדרונות כשחזם מעוטר בשקיות תה שנעשה בהם שימוש יתר.או במקביל ובמקרה הטוב מקום, רווי עסקנות ותככנות מפא"יניקית,מעין בועה בזמן ביקום מקביל.אבל העובדות הן שממקום כזה ,בין השנים 2000-2007 נולדו לא מעט יוזמות אמנותיות חדשות בביצתינו הקטנה והפריפריאלית,חלקן מוגבלות בזמן ואחרות שממשיכות לפעול עד היום כמו,מארב, הגלריות בפריפריה, באופקים ,בתמרה ,ברמלה וגם עזרה בהקמתה של 'ברבור' בירושלים,סדרת 'ספרי האמן',המוזיאון הנייד,שותפות ב-'אמנות הארץ' ואפילו באופן מפתיע שותפות יעוץ וליווי לפחות בתחילת הדרך החל משלב הרעיון המופשט ועד להקמת המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.והיו עוד הרבה.
    מה שעובדתית מוכיח שאסטרטגיית הפעולה מבפנים היא לא תיאורטית בלבד ובוודאי לא מצריכה את התנאי המוקדם שיונתן הגדיר ככזה שיכול לקרות רק 'במקומות בהם יחסי הכוחות שיוויוניים יותר',להפך מהניסיון שלי ולא רק באמנות לעם ,ככל שיחסי הכוחות פחות שיוויוניים (לכאורה) הסיכויים לשינויי ולהשפעה גדולים יותר.לכן אני גם מציע לכל מי שחשקה נפשו לעבור משלב הדיבור לפעולה, לחפש מקומות מסוג זה, להתברג לתוכם ולנצל את המנגנון שלהם שלעיתים הוא יעיל מכח ההרגל והשמירה על הקיים,כדי לפעול לשנות ולחדש,לא את המוסד/ארגון שמתוכו תפעלו אלא מחוצה לו,במרחב התרבותי/אמנותי העכשווי ,תוך 'ניצול" מנגנון המוסד ואווירת הנימנום הכללית שבה הוא שרוי במודע וכאסטרטגיה(בתקופה האחרונה קראתי ושמעתי על אמנות לעם רק בהקשר שמזכיר מטבחון אחורי ומצומצם בחצר ביזנטית ,מאבקים פוליטיים,תככים,מינויים,שחיתויות כספיות,תביעות משפטיות וכו',מה שמחזק אצלי את ההבנה וההכרה שעכשיו בדיוק הזמן המתאים והנוח ביותר למי שרוצה ומאמין שהוא יכול לפעול ,ולהשפיע,להשתחל פנימה)
    אני גם בעד מהפכות.אידאולוגיות,בלתי מתפשרות,אוונגרדיות,אוטופיסטיות או אנארכסטיות.אני מאוהב בארומה הרומנטית שלהן ובהצדקה הקיומית שהן מספקות לפרט וגם לקבוצה,הבעיה היא שבמקרה הטוב שבטוב, מהפכות קורות אחת ל-100 שנים בערך והן דורשות תנאים מוקדמים ונדירים. מספר שותפים לדרך(גם אם מצומצם ,עדיין מספר מינימאלי קריטי)עם אידיאולוגיה משותפת,אמונה עיוורת,להט מהפכני משיחי,עיוורון,תמימות(נרכשת ואידיאולוגית),ביטול אינסטינקט הספקנות,דחיית וביטול העבר ,חלוקת העולם לטוב ורע ,איתנו או נגדנו,שחור ולבן,מוסר חדש שמבוסס על החלוקה החדשה והבילתי מתפשרת של הטוב והרע ושחייבת בהכרח להוביל לאכזריות ואלימות רדיקאלית.ההיסטוריה מוכיחה שלעיתים מהפכות עובדות אבל היא גם מציירת את התנאים המוקדמים ואת המחיר. הכי חשוב ,מישהוא צריך להוביל מהפכה.ולא ראיתי בתקופה האחרונה הרבה מהפכות אמיתיות באמנות הישראלית או באמנות בכלל ואני לא מדבר על פעולות של אינדוידואים כאלו או אחרות,מה שכמובן לא אומר שזה לא יכול לקרות ושהמהפכה הבאה היא ממש מעבר לפינה.
    המצב השלישי שגם אותו אני מקבל ויכול לחיות איתו היא העמדה של האמן שלא רואה את עצמו פעיל ומפעיל מעבר לעצם העשייה האמנותית שלו.אמן שכל כך מאמין בכוח של האמנות שלו ובאמת הפנימית שיוצאת דרכה לעולם ושיכולה להשפיע על סובייקט אחר שבתורו ישפיע על עוד סובייקט שישפיע על עוד סובייקט שאולי ישפיע על קבוצה וכן הלאה וכן הלאה.לכן מבחינתו אין כל משמעות מי מזמין אותו להציג והיכן מזמינים ממנו להציג עבודה ,בקתדראלה שנשלטת ע"י כנסיה דורסנית שהזרוע האמיתית שלה היא האינקויזיציה או במוזיאון שתורמיו הכבדים ביותר הם הבעלים של קונגלומרנטים ששולטים ומשעבדים מה שנהוג היה לכנות 'רפובליקת בננות' והיום התחלף בגלובליזציה ועולם שלישי.
    אמן כזה נועל את עצמו בדומה למהפכן בתוך עולם סגור והרמטי ולכן גם לגביו אין ממש משמעות ל"מה שנכון" חברתית או מוסרית,למושגים של צדק חברתי,לבעיות של עוול חברתי,לפוליטיקה זמנית וכו' הוא מונע בכוחה של אמונה שמבחינתו היא אינה ניתנת לעירעור שהוא ורק הוא "נושא האור" ,'הלל בן שחר' או במינוח היותר ידוע לוציפר,אמן כזה יכול, יום אחד להיות סוציאליסט/אנארכיסט,למחרת פשיסט וביום שאחרי, אוונגליסט שמרני שמתגעגע לרייגן ותאצ'ר.אולי אני לא אוהב את זה אבל יכול להבין ולתת מקום גם להשקפת עולם כזו,כל עוד אותו אמן או יוצר או אוצר או 'פועל תרבות' דבק ביצירה שלו ולא מתפשר או משנה אותה לפי כיוון הרוח ,השוק,הטרנדיות,הקהל וכו'.
    רק מה, שלשת המצבים שלעיל הם המיעוט שבמיעוט.להם אולי מתאים הסיפור על ר' מנחם מנדל מקוצק שאחד מחסידיו שאל אותו "היכן גר אלוהים?" והוא בלי היסוס ענה "בכל מקום שמניחים לו להיכנס".
    שלשת המצבים האלו מצריכים מידה מסויימת,של הקרבה ואמונה וגם את הנכונות ללכלך את הידיים ולעיתים חלקים נוספים בגוף ובנפש,צריך לקחת בחשבון שסביר שידבקו 'בפועלים' תכונות ,דימויים ומושגים שעברו באוסמוזה מהמגע עם אותו עולם שדרכו בחרו לפעול ללא קשר למהות הפעולה ולתוצאותיה.
    המצב הרביעי.-. אמנים, ואמנים פלסטיים בפרט לא אוהבים להתלכלך,זו הכללה אבל היא נכונה,הם ברובם לא באמת יותר רפלקסיביים/ביקורתיים ואידאולוגיים מנניח,ארכיטקטים,עורכי דין,פוליטיקאים וקופאיות בסופר.מחד הם אינדוידואליסטים מתוקף העשייה שלהם ולכן כל זיק של מחשבה על התאגדות ,פעולה במשותף למען רעיון גדול יותר מעבר לד' אמותם,ישר גורם להם להתקף חרדה שמלווה בפסוריאזיס בקוצר נשימה ובעוד כהנה וכהנה תופעות שאפילו האוס הגדול אם היה ניתקל בהן היה מורה מייד על ניקור מותני ובדיקות מקיפות לאיתור 'לופוס' .במקביל רובם מאמינים שהם מתקני עולם ,מהפכנים רדיקאלים,צודקים ומוסריים מעבר לכל ספק סביר,ולכן בדימיונם מגלגלים תסריט "שלו רק אני הייתי האוצר ,האמן המבצע ,היוזם,הייתי יודע בדיוק איך ומה לעשות,הייתי מראה להם, לכל האופורטוניסטים,תאבי הבצע והפרסום לכל אותם מלכחי הון- שילטון,חסרי המודעות החברתית והאמת הפנימית,הייתי מראה להם איך צריך לעשות את זה .רק שלא פנו אלי כי הם מפחדים, אני אוונגרדי מדי בשבילם וגם אם היו פונים אלי ,הייתי דוחה אותם בבוז ,משפיל אותם בסירוב שלי ומביא גאולה לעולם"לכן כל מה שנותר ועוד לאמיצים שבהם הוא לצקצק בלשון. בפתיחה משעממת או מקסימום לכתוב תגובה במארב,(תסלחו לי אני שוב עושה הכללה גסה)
    המצב הרביעי שהוא הרווח, הוא ה'לימבו' מצב הביניים של לא כאן ולא כאן. שבהכרח הוא גם כאן וגם כאן.מצב חסרי החוליות,שמונעים מפחד ואי יכולת לבחור ולפעול ולכן המצב הפחות או יותר קבוע שלהם הוא ישיבה על הגדר,ציקצוק לשון, בלשונו של יונתן ורפיסות במעשה.יונתן,אני חייב להודות שהצלחת להחדיר מילה שהפכה למונח לפחות בקהילה הקטנה שנוצרה כאן ,לרגע.אם כי לי, ציקצוק עושה אסוציציה מיידית לציקדה-צרצר ,כשכל תפקידו של הרעש הבלתי נסבל של הציקצוק/צירצור הוא פנים קהילתי למטרות זיווג ,וגם לא פחות חשוב, להרחיק את מי שלא שייך.מה שמוביל אותי 'לדיקטטורה הלבנה' של הפוליטקטלי-קורקט.בתוך עולם האמנות הלוקאלי ולצערי גם במארב "הבון-טון" העכשוי וכבר יותר מדי זמן.שואב את ההשראה שלו מ"הנובל- קוויזין"הצרפתי צלחת גדולה עד גוזמא שעליה דוגמיות מכמה עולמות שונים שהדבר היחיד שמחבר אותם היא הקומפוזיציה האסתטית.מעין ניאו-ברוק,אתה בהתחלה מתפעל מהיופי האסתטי,מהתחכום שבהכלאה שפותחת עולם הקשרי רחב וכמובן מהרפלקסיביות.אולם למצער אתה אף פעם לא יוצא שבע וגם לא מנוחם .החוויה היא כל כולה אסתטית /אינטלקטואלית שנמוגה בערך ברגע שבו אתה מקבל את החשבון,שהוא תמיד מופרז.
    אני עדיין בתמימותי מאמין שאמנות טובה צריכה לשאוף להעביר חוויה ריגשית שפועלת על הרמות האינטיאוטיביות שמקפלות בתוכן גם רבדים ביקורתיים ואינטלקטואליים .כל אחד לפי יכולתו וצרכיו.
    ה"נובל-קוויזין"החזיק מעמד בערך עשור ,הגרסא האמנותית שלו במקומותינו היא פשוטה למדי,"צלחת גדולה ויפה" כמצע(בסוף גם צריך למכור) קמצוץ ביקורתיות פוליטית עכשווית ,ערבים-יהודים,ציונות ופוסט ציונות,הון-שילטון,מיעוטים וכו'(כמובן שאסור לערבב את כולם) ,קורטוב 'תולדות' אם אפשר גם קמצוץ "אמנות רעה" או לחילופין "אמנות טובה"(לא ממש משנה ,אבל רק אחד משניהם ,אסור להגזים) ולמהדרין שבמהדרין מעט,אבל מעט ביקורת עצמית ו/או לחילופין הומור ואני מודה שהומור ובפרט הומור עצמי הוא נדיר יותר וכשאני נתקל בו הוא בדרך כלל מפרק אצלי את מרבית מנגנוני ההגנה,אבל זו החולשה שלי.הדבר נכון הן לגבי האמנות עצמה ,ביקורת האמנות וגם האוצרות .
    זו 'דיקטטורה לבנה' כיוון שברוב המיקרים היא מאומצת ע"י עושיה 'שלא מדעת' ובאורח פלא היא הופכת לדומיננטית ושלטת,לפחות לתקופת זמן מסויימת,ואז בפראפרזה אפשר לשאול "האם אמנות ,ביקורת ואוצרות שלא מדעת, הווה אמנות? או לא הווה אמנות?" אין לי תשובה ,לאלוהים פתרונים.בכל אופן ובהערכה רבה לרבינו גראוצ'ו מרקס ,אם המועדון הזה מוכן לקבל אותי ,אני לא מוכן להיות חבר בו.
    אמנות פלאסטית לא מוציאה אנשים לרחובות ובאופן ישיר גם לא מחוללת מהפכות .בעיני היא יותר דומה 'לכוח החלש' שבתיאוריות הפיזיקאליות.אי אפשר בלעדיו (לפחות כרגע) אבל הוא מורגש ופעיל רק ברמה התת-אטומית,בטווחים ובמרחקים קצרים וקטנים מגודל האטום.ובהשאלה אמנות פלאסטית פועלת כשהיא פועלת, בטווח שבין האובייקט האמנותי לסובייקט הצופה ,אבל הסובייקט הצופה והנגוע פועל מול סובייקטים אחרים וכן הלאה.
    לכן בהקשר של הביאנלה artlv אנו ממש לא יכולים עדיין לדעת ,מה באמת האימפקט של התערוכה.האם כפי שנטען פה ע"י יונתן ועוד הרבה מגיבים ,מדובר בשיתוף פעולה פתייני ועקר בין הון ושילטון, שגם האוצרים נטלו בו חלק דרך בחירת האתר לתערוכה המרכזית, במודע או שלא במודע וכנראה גם כל האמנים שהשתתפו בתערוכה?או שיתברר בדיעבד ובעוד זמן מסויים ,שלפחות חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה והתייחסו לסוגייה זו ,הצליחו לחלחל לפרט ,וגרמו לתנועה תודעתית אצל הצופה/חווה ,ולו גם מינורית?.
    אחת הבעיות הגדולות שלי עם הטקסט שיונתן פרסם היא שהוא לא עשה שום מאמץ כעיתונאי לברר עובדות ,לדבר עם המעורבים ,אוצרים ואמנים,מסתמך על מקור אנונימי שהוא לא מוכן לחשוף אותו ושיש לו אמון מלא בו. שסיפר לו סיפור על צנזורה,ולא ביקש אפילו תגובה לטענות ה"מקור" .לא מהעירייה לא מהאוצרים ,בעצם מאף אחד.על הבסיס הזה הוא בנה תיאוריה שלפיה הבחירה במתחם נחושתן באה במקרה הטוב מתוך חולשת דעת תמימה או במקרה הרע בכוונת מכוון ,בשיתוף מלא עם העוצמות הבלתי ניתנות לשליטה של מנגנוני ההון-שילטון ולכן אין טעם ועיניין להתייחס לאמנות ולאמנים בביאנלה והכל פסול, בבחינת "טובל ושרץ בידו".גם במקרה זה יונתן לא עשה כל מאמץ ולו קטן לדבר עם האוצרות של מתחם נחושתן ולעמת אותן עם טיעוניוו.
    בעיני , חולשת הדעת היא של יונתן שטורח למפות את עצמו כאמן וגם כעיתונאי ומדבר על הצורך באידאליזם דומה שיניע את שני התחומים",לא אוטופי ולא צדקני"כדבריו, אלא שבעיניי לפחות במקרה זה האידיאל שהניע את המאמר הוא אולי לא צדקני, אבל מאוד מאוד רשלני.גם בהצבעה על פעולה 'אחרת' אלטרנטיבית שהיתה יכולה להציל את הביאנלה טועה יונתן בעובדות.בכלל נראה לי שהמקורות שלך יונתן הם לא ממש בדרגת אמינות גבוהה,אני מציע לך לתהות על קנקנם או להיפטר מהם,כל סיפור האוצרים מבחוץ ,זדנקה ובוריס הוא כמעט נכון,אבל הכמעט הזה עושה את כל ההבדל כשם שבסיפור המקור האנונימי אני משער שיש מעט פרטים נכונים אבל מאחר ואתה לא מוכן לחשוף ,לא את האמן ולא את נושא עבודתו שנדחה ע"י האוצרים(איזה אוצרים?)בגלל שהיה ביקורתי ומתריס מדי מול ההון-שילטון,שוב אתה מקים חומה שאי אפשר לעמת אותה או לנהל מולה דיאלוג.
    אני חושד בתור אחד מהאוצרים שאני יודע למי אתה מתכוון ,אבל אני לא יכול להיות בטוח .כי לא טרחת להגיד לי ,ולא רק זה אלא שבלי להשוות, השוות לפרשת ווטרגייט כלאמר המקור שלך מקביל "לגרון עמוק" ובמידה ויחשף נשקפת סכנה לחייו,נראה לי שאתה קצת מפריז בכוחה של האמנות.אז מאחר ואני לא יודע במי מדובר בוא נקרא לו לצורך העיניין "א".
    נניח שעבודתו של "א" הייתה מתקבלת ומוצגת ואני מבין מדבריך שאתה חושב שהיא הייתה ,ביקורתית לעילא ומתריסה,וכמובן גם איכותית מבחינה אמנותית,בעצם "העבודה" המרכזית והחשובה מתוך עבודותיהם של למעלה מ-70 אמנים שהשתתפו בתערוכה, שהיתה עושה את 'המהפך' הדרוש כדי לתת הכשר לכל התערוכה ו'לטהר את השרץ'.האם גם אז היית כותב את מה שכתבת? כלאמר מבטל את כל התערוכה ולא מתייחס לנושא ולעבודות בפרטנות מסויימת לפחות, וזונח את הקו של משת"פ הון-שילטון,או שעדיין היית דבק באותה עמדה שיש כאן חטא קדמון שלא משנה מה הפרטים שמכילים ומרכיבים אותו הוא תמיד ישאר אסור בנגיעה?אם כן? למה השתמשת בדוגמא כמבוא עיקרי לטיעון הגורף שלך ?ואם לא?פה כבר אין מה להגיד.
    בכלל,נראה לי שגם המאמר שלך וגם התגובות לוקים בחסך אחד רציני והוא העובדות .אנו מדברים על היסטוריה קרובה כך שעדיין ניתן לשחזר אותה,מה גם שהיא מגובה בתיעוד.
    אני מתנדב כאן ועכשיו לתאר את קורות הביאנלה של תל-אביב,יפו ולחשוף את המנגנונים והשיקולים ,למרות שאף עיתונאי לא שאל אותי.אך מאחר וקצת התעייפתי וגם נראה לי שהגזמתי באורך התגובה ,אני אעשה זאת בקרוב.
    רק אחזור ואגיד שבוודאות לא הייתה שלילה של אף אמן על רקע של תכנים.
    האלטרנטיבה האולטימטיבית של זדנקה ובוריס כפי שמתאר אותה יונתן היא רחוקה מאוד מהעובדות.
    אני לא אסתתר תחת מעטה אנונימיות ואחשוף את האנשים המעורבים בשמותם.
    מאחר והייתי גם היועץ של עיריית תל-אביב וגם אוצר של תערוכת 'מופעי שוליים' במסגרת הביאנלה(שלגמרי לא זכתה להתייחסות כאן) הייתי מעורב בכל השלבים והמקור שלי הוא מקור ראשון -אני-וגם מגובה בתיעוד שכל דרדק עיתונות יכול להגיע אליו
    מיכאל

  59. בובי שלום permalink

    הי מיכאל גם לי נראה שהגזמת באורך התגובה בכל אופן נראה לי שאתה לוקח את הדיון למקומות אישיים רכילותיים וחסרי חשיבות ומתחשבן עם יונתן על הטפל מכיוון שהסיפור על האמן שלא הציג או נדחה הוא טפל והעיקר במאמר של יונתן הוא בעצם הדיון שהתפתח כאן
    ותאמין לי שאני ממש לא מבין מה אתה מתקנטן על השטות הזאת של מקורות עיתונאיים וכו כשברור שהסיפור של יונתן חוזר על עצמו בכל אירוע בפנים שונות ותבין שהוא היה רק דוגמא לרוח הביקורת ותו לא
    ושוב צא כבר מהקטע הזה על מי ומה הוא האמן והמקורות וכל הבולשיט זה ממש לא לעניין, תמשיך הלאה
    העניין הוא הביקורת העצמית והחברתית והדיון ועדיף שתקנה ליונתן בירה ותרימו לחיים על זה שהוא החייה שיח מת

  60. חריימה זרזיפי permalink

    מיכאל, כמה סיגריות שרפת במהלך כתיבת התגובה האחרונה, בחיאת

  61. בוקי גרינברג permalink

    1. בסוף 2007 תחילת 2008 שימשתי למשך זמן קצר כאחראי על תחום האמנות במינהלת שנת ה-100 לתל-אביב. הגשתי למינהלת 7 הצעות לפרויקטים מרכזיים (אחד מהם קשור לקול הקורא שפורסם בין היתר ב"מארב", לא כולל פרויקטים קיימים ויוזמות חיצוניות כגון "ארט ת"א"). מרבית ההצעות לא עלו כלל לדיון. בינואר 2008 התבקשתי לבחור בפרויקט אחד בלבד עליו אשים יהבי. בחרתי שהפרויקט המרכזי של שנת ה-100 תהיה תערוכת אמנות עכשווית רחבת היקף שתתבצע בתוך עשרות הבתים ההרוסים והנטושים הפזורים ברחבי העיר, לאחר מיפוים, מיונם והתאמתם לתצוגה. למראית עין כבוד אחרון לתל-אביב של פעם. בפועל, עמדה ביקורתית ברורה להשתלטות הנדל"נית על העיר. ההצעה לוותה במחמאות גורפות ובהסכמה ראשונית אך זו עמדה לה לשבועיים ימים בלבד עד אשר נסוגה בה המינהלת "בהמלצת הגורמים המקצועיים בעירייה" שלא היו אלא פקידה אחת קטנה ומניפולטיבית באגף לאמנויות. דחיית ההצעה, ביחד עם התנגדותי האולטימטיבית לנגיסה תקציבית לטובת תערוכת קלדר במוזיאון תל-אביב, הביאה להתפטרותי המיידית מהתפקיד. המציאות מוכרת אם כי הסוף עדיין לא ידוע.
    2. בסופו של דבר השתתפתי בביאנלה כאמן, במסגרת "אופני מדיה". הקיר עליו בחרתי להקרין נמצא ברח' גאולה 16 בת"א שהיה הבניין בו שכן "הגן שלנו" ובו התחנכו 2 ילדי. המתחם הכיל 4 גנים אנתרופוסופים ובו כ-80 ילדים, 150 הורים. לפני כשנה נאלצנו לפנות את המתחם לאחר שבעל הנכס הודיע לנו שהוא מתעתד להרוס את המבנה הישן ולבנות במקומו מגדל מגורים יוקרתי. בחרתי בהקרנה מחאתית שקטה אבל ישירה ובוטה. קטעים מסרטי ילדים הנקטעים בגסות ובהגזמה ע"י מקבצים אין סופיים של פרסומות. במקום נכחו מעט מאד אנשי אמנות ומספר קטן של משפחות נפגעות. הסאונד עשה קצת רעש והטריד את מנוחת השכנים. לא יותר.
    3. האמור לעיל תרם לעזיבתי את תל-אביב העיר בה נולדתי וחייתי רוב שנותי והיום אני גר בכפר, מושב בעמק חפר. תודה.

  62. דבורנית ד. permalink

    לבוקי גרינברג, התנגדותך מעוררת בי הערכה רבה. לפעמים לא נותר אלא זאת.
    קראו את "מומו" של מיכאל אנדה, ותנו אותו לילדיכם ולחברים של ילדיכם. ומי יודע, אולי הלקטורית של שרי אריסון תבחר לכלול אותו במבצע הספרים המוזלים בחנוכה (10 ספרים ב-10 שקלים, בצומת ספרים וסטמצקי).

  63. דיון מעניין, מעורר מחשבה, אבל גם די מיאש,כי האמן האנונימי כנראה צודק, הוא יהפוך לקורבן אם תתגלה זהותו, השאלה היא למה למחאה אמתית אין מקום, ואם כבר יש סנסציה היא כזו שמשרתת את בעלי ההון, המילים המפותלות והיכולת להכיל כל מיני תהליכים שהם סוג של שיתוף פעולה, זה מדכא, אבל ברור שאמן כיום אם אינו מסורס הוא לפחות זהיר, ושיגידו האוצרים שזה נובע מתיסכול חוסר הצלחה, נו אז, הדיבור על ההצלחה נובע בעיקרו מקנה מידה בורגני, או קנה מידה של הכוח של הכסף, אם אין הצלחה זה סימן לא פעם על לוזריות במובן של חוסר יכולת לתפקד תחת אוצרים שבעצם אומרים הכל נכון, אבל יודעים בין השורות להעלים את כל הטרבלס מייקרים, הכל נקי בדיבור אין זיעה העניים נזרקים לרחובות או פשוט כמו שנכון כתב יונתן הביקורתיות הופכת לעניין ולא הביקורת.

    ואמנים היום חייבים להצליח, הם יעשו "ביקורתיות" אבל יזהרו מביקורת מזוהה וספציפית, יתקפו את האנונימי ינסו לחשוף אותו לא בגלל שהם חוששים מחוסר אומץ והגינות אלא כדי לסתום לו את הפה, אבל המציאות היא מציאות שבה החברה שלנו אלימה לחלשים עוד לפני שמגיעים לחטאים בעזה הם קורים מתחת לפנס בתל אביב ובכל הערים, והדרישה היא לא להעז ולמחות כי זה לא אפקטיבי, אלא לדשדש באמירות של "ביקורתיות מסוגננת" כזו שמתחלקת בגרון וקלה לעיכול לכל הבני * שהרגו והורגים אנשים ברחובות. והם בני * ארורים.

    שיתוף הפעולה הזה ברור והוא נמשך כבר זמן ארוך, אולי הייתה תיקווה שהמשבר הכלכלי יניב איזו התייחסות פחות מתבהמת, אבל זו הייתה כנראה אשליה, והאוצר הלהוט למנוע ביקורת, ורוצה שיחשף שמו של האמן ה"מתוסכל" כוחני לא פחות מאיילי הנדל"ן, אמנים הם פרימדונות אבל זה לא צריך למנוע את השמעת הביקורת. זו הטריטוריה שלהם, מתחיל להיות פה שדה של כל מיני איומים כאלה אביגוריים, בחצי פה, אסור לומר משהו שיתפרש כבוטה כי אולי זה לא יפה, ואולי תועלתית עלול לגרום לנזק תדמיתי.

    הפתרון הוא לשתף פעולה עם הבני *. במילא הם קובעים בכל מקום .

  64. בובי שלום permalink

    לM יפה כתבת והייאוש שמשתמע מדברך עוזר לחדד את המחשבה לכיוון של אמירה שיהיו לה פנים
    עוד קצת מאמץ ואת שם ואיתך כולנו כי אין ספק שאניחנו נמצעים בטריטוריה מושתקת ובדיבור מדוכא וחסר מילים
    אז יאללה לשתף פעולה אבל לפקוח את העיניים ולמצוא דרכים לעקוץ את הענק
    יום טוב

  65. היה מעניין לקרוא את בוקי גרינברג שכתב בדם לבו.
    גם אני הייתי שותף בתערוכה דרך תערוכת האופניים: הקרנתי סרט על "הבימה", לא לפני שהכרזתי שאני פותח את התיאטרון הזה ומחזיר אותו לאנשים תושבי העיר. ערכתי מעין נאום פתיחה נמלץ, גם כמחאה על האגרסיביות העירונית שמתבטאת בתפלצת הזו, שהיא גם יקרה מאוד, ונדמה לי שהעובדים באתר הבניה נושלו על ידי הקבלנים. באימייל למעין שלף ביקשתי לא לתאם עם העירייה את ההקרנה, כדי לשמור על אופי של פעולה עממית (מה שנכשל בהשקה של ספרי שבה עוכבתי).
    לבוקי אומר שזה הטעם של הממסד: חמוץ. שלא יתייאש ויחזור לתל אביב, אבל שישמור על חשד בריא וציפיות נמוכות מכל עניין שקשור לכסף של הממסד או של בעלי הון.
    ועוד הערה מתחום האטימולוגיה. מעניין לשים לב לשם התערוכה- "ארט טי.אל.וי". מדוע הביאנלה בוונציה נקראת הביאנלה בוונציה ולא הביאנלה בוי.אן.זדה והביאנלה באיסטנבול מכונה הביאנלה באיסטנבול ולא ארט איי.אס.טי? מה רע בשם תל אביב, או אפילו תל אביב-יפו? האם יש אירוע אמנות בעולם שמוחק כך את שמה של העיר? זו גם בדיה קופירייטרית: תל אביב לא מכונה אף פעם טי.אל.וי, בניגוד למשל לאל.איי (גם השם לוס אנג'לס הוא קיצור נדמה לי של שם בן 80 מילים). האם מישהו יכול להסביר מה היתרון בלכנות את התערוכה "ארט טי אל וי" ולא "ארט תל אביב יפו"? טי.אל.וי ותל אביב זה אותה כמות של הברות. סך הכול לתל אביב שם טוב בעולם, לא פחות מאיסטנבול או קאסל, אז לא ברור מה הסיבה למחיקת השם. זה לא משהו שצריך להסתיר, או שם שקשה להגות בעולם כמו אגם החולה.
    באופן אירוני, המקום היחיד שקוראים לתל אביב טי אל וי הוא בלוד, בשדה התעופה. לוד מכונה טי.אל.וי, כדי שלא ייראה כאילו שדה התעופה רחוק ונמצא מחוץ לעיר.

    ט.ל.ח

  66. בובי שלום permalink

    לשם שינוי אני מסכים עם כל מילה של צ'יקי ומוסיף שהשם טי.אל.וי והשימוש הרווח בביטויים לועזיים מסמלים יותר מכל את חוסר האמון של המערכת בעצמה ביצירה ובשפה העברית
    זה כמו היהודים בגולה של לפני מאה שנה שהוסיפו או שינו את שמם בכדי שיצלצל נכון ומתאים לארץ בה הם נמצאו
    בנוסף הייתי משייך את ההערה הזו לתחום האפסטימולוגיה ולא האטימולוגיה מהטעמים הברורים

  67. אני מתקשה להבין את צ'יקי, הוא צודק התוספת טי אל וי היא בהחלט לא במקום, ומאידך מאד במקום, אם יש דבר מה אותנטי בביאנלה הזו, זה השם היומרני הזה, זה כאילו תמצית של היומרנות הנקוטה בעיר, אבל צ'יקי שהתחיל טוב, מכמיר על תל אביב את היותה עיר חיובית, כן זו כבר שאלה מהי תל אביב בעצם, העיר שהורסת שכונות של עניים, שהיא סמן ימני קאפטליסטי חזירי מעבר לעצם המקום, אין ניצול נשים, עובדים זרים וסתם הטפלות לעניים כל כך איומה כמו בתל אביב בכל הארץ.

    נכון יש אנשים כמו צ'יקי, ליברל מיוחד במינו, ואיני בוש להודות שהוא באמת מיוחד במינו אבל גם צ'יקי נופל פה בסנטימנטליות, תל אביב אם רק נהיה כנים היא מקום מזויע לעניים ממנה נפתחה הרעה הקאפטליסטית לעבר כל הארץ, איני מתכוון למושג מדינת תל אביב,רק, אלא לניצול, הפחד בישראל הוא שתל אביב תשלם מחיר על הזוועות שנעשות בתוכה, אני זוכר את התחלת המופע אי-שם בשנות השמונים עם התחלת הצפת הארץ בעובדים זרים, והפיכת עיתון העיר למקדם של זנות ושל סחר בנשים, נכון המו"ל איש יקר,גם הוא ליברל, מי בכלל ייתן ששערה אחת מראשו תיפול, וכאן צ'יקי מתייפף, אבל גם דויד ריב באותה עמדה, הוא נבחר לפרס דיזנגוף , והיום הוא מודיע עד כמה הוא אוהב את תל אביב.

    כי הושמעה ביקורת עליו על עצם בחירתו.

    את האהבה הזו צריך לשמור בסתר, לא חייבים לומר אותה בריש גליי, לפחות עד שיופסק הסחר בנשים, ופועלים זרים לא ימלטו מידם הארוכה של היחידה של משרד ההגירה. ולהיות עני לא ייחשב לפשע בעיקר בתל אביב, כן בעיקר בתל אביב.

    לא חייבים כל פעם כשמבקרים בעוז ובלי הסכמה של המימסד, מייד לרצות את הלוקל פטריוטים ולומר, כן אבל אני אוהב את תל אביב.

  68. לא רק שאני אוהב את תל אביב, אני גם אוהב את ישראל, למרות הכול. ככה זו אהבה. לא את הממשלה, לא את המדיניות, לא את הנישול, לא את הכיבוש. אני אוהב את ישראל – האנשים, האמנים, השפה, העובדים, הנופים, האוכל, חברים – זה למעשה כל מה שאני מכיר, איך לא אוהב את זה?
    אנחנו לא מסכימים, מ' היקר. אם לא הייתי אוהב בשורה התחתונה את ישראל, נשים וגברים, קוקסינלים וקיבוצניקיות, אריתראים וחובשי כיפה סרוגה שמנמנים, זונות ובלוגריות גרועות, אוכלי בורקס באבן גבירול ומוכר החמוצים בסמטה הראשית של ג'סר א זרקא, לא הייתי טורח לעשות פעילות אמנותית\פוליטית פה ולנסות לתקן ולשפר. עצם זה שקורים דברים איומים, שעליהם אנחנו מסכימים, אני מניח, לא פוגע באהבה לאנשים ולמקומות. מה לעשות, אני לא מקבל את הטענה של הימין שאני שונא ישראל.
    אתה אומר שזו העיר שהורסת שכונות של עניים. זו לא העיר. זה כמה אנשים שמרוויחים מהעניין. הם עצמם שונאים את תל אביב, מתבצרים במגדלים. הייתי באקירוב בזמן המלחמה, עשינו אירוע של 'גרילה תרבות' מול בית ברק: זה לא תל אביב. האנשים האלה מאקירוב מפחדים להסתובב במרכז העיר.
    פעם לקחתי טרמפ עם אנשים עשירים, הם פשוט פחדו מהאנשים ברחוב. פלא שהם לא יפים.
    תל אביב היא העיר שבה בחרו בשכונות המרכז ובפלורנטין שני שליש מהבוחרים מועמד קומוניסט, שבה מתרכזת הפעילות נגד המלחמות כשהן קורות, שבה כל מלצרית היא אמנית, לצד כמובן בעיות של גזענות, סגידה לעושר ועוד, שקיימים בכל ישראל במידות שונות.  
    אני אוהב את העולם ואת האנושות, על אף הדברים הרעים שהאנושות עשתה (שואה? הכחדת בעלי חיים רבים?). זה אולי נשמע כמו ניו אייג' או טענה היפית, אבל לטעמי זה הבסיס לדיון פוליטי – האם אתה אוהב את האדם? האם אתה אוהב את האנשים? התשובה שלי היא כן. מכאן נובע בבירור רצון לשוויון, לאפשרות שבני האדם יתפתחו בכבוד ועוד.
    אבל אני מגיע כאן לנקודות לא קשורות.

  69. הגדרת יפה את הסינטמנטליות שלך ניו אייג', בסדר, אבל השאלה גם צריכה להיות על אפקטיביות, ההנחה של מקבלי ההחלטות ויש להניח שהם לא מטומטמים, היא שאתה בסוף תתרצה, ותוכיח שאתה "אוהב ישראל" .

    גם את ישראל שעושקת עניים- וזו הכוונה החתרנית שלהם גם ישראל של התנחלויות, ומה טוב בזה, צריך לשנוא את תל אביב העושקת ואת המצב המחפיר, הפחד הזה מההסתה של הימין נגד כל מי שמנסה לעשות מעשה של התנגדות מגיע למקומות רחבים, איני יודע גם מה משמעות האהבה הזו, הרי יש להניח שאם היית נולד בהולנד היית אוהב להיות הולנדי, זה מובן מאליו, אבל דווקא בשל כך, מה הצורך הזה ל"הודות" באהבה, מישהו הטיל ספק בך?

    אני לא, ורוב מי שראוי לא, אתה כמו כל מי שמאמין בדרך מסויימת לא צריך ליצר אליבי מובלע כאילו יש בעיה של לגטימיות בעמדה שלך, אל תתנצל בפני איש. מעשה האהבה יכול להיות בסתר, לא חייבים להפוך אותו להצהרה "חיובית" כדי לרצות את מי שמנצלים את ה"אהבה האוטומטית" לקדם נושאים בעייתים וליצור מציאות של עושק.

  70. יוסף permalink

    צ'יקי לא אוהב אף אחד ושום דבר חוץ מאשר את פוטנציאל הפרסום שלו.
    לא אמנות , לא שירה , לא מוזיקה ולא אנשים. הוא מיזנטרופ עם חיוך . איזה חיוך , זה קעקוע של חיוך .
    …נמחק ע"י המערכת. אנו מבקשים מהמגיבים לשמור על דיון ענייני.

  71. יוסף permalink

    נו באמת… " אנו מבקשים מהמגיבים לשמור על דיון ענייני"
    כאילו שהדיון עד התגובה שלי הצטיין בענייניות…

  72. בובי שלום permalink

    יוסף ליבי איתך אבל שתדע שלסגור חשבונות בשם בדוי זה לא לעניין ובכלל לסגור חשבונות זה בעייתי כאילו בשביל מה
    ולעניין אהבת ישראל, תל אביב וכו… הרי שמן הידועות היא שאהבה ואכפתיות למשהו או מישהו מצמיחה ביקורת וכעס אך מאידך אהבה למדינה או לעיר תמיד יש בה מן ההתרפסות בפני המדינה על פרנסיה או אל העיר זאת אומרת זה לא פסול לרצות להסתדר בעירך אך זה משדר איזושהיא זחיחות ואטימות והדחקה וחנופה ואני ואפסי כמו גם ניצול של תנועות המחאה והמצב הפוליטי ובטח שיצירה גדולה לא תצא מזה (מציון)
    נכון שיש לתל אביב מעלות ויופי יצירה וחיים מאידך אסור לשכוח שיש בה חוליים רבים הזנחה אפליה וכאב ניצול זיהום ושכחה
    חשוב גם לדעת שיש ערים רבות וטובות בעולם שמתנהלות אחרת
    בכל אופן הנקודה העיקרית היא שהאנשים על תרבותם, החיות למינהן, העצים, הצמחים, הדגים והאדמה ראויות וראויים לאהבה גדולה הרבה יותר מן העיר ובטח מהמדינה
    אסור לשכוח שהמדינה היא הרע במיעוטו וצורת שלטון פראנואידית משתקת ומסרסת ורחוקה שנות אור מאידיאל דמוקרטי כלשהוא אלאאם אתה או את חובבות מצעדי ענק זיקוקים דגלים או הימנונים מטופשים
    וצ'יקי בסופו של דבר מתבלבל בין אהבה לבני האדם תרבות ויצירה ואהבה למדינה ולכן הביקורת הפוליטית שלו או השתתפותו בהפגנות שונות מצטיירת כמסורסת ולא אמינה מכיוון שהוא לא באמת מבין או רוצה להבין את חשיבותו של האדם והחופש של האדם על פני המדינה את חשיבות החופש ליצור ולהמציא והוא לא באמת מבין או רואה את הלגיטימציה שמעשיו נותנים למדינה להמשיך בדרכה, זאת אומרת שבאיזהשהו מקום הוא ודומיו מסרסים את המחאה האמיתית שאמורה לצמוח או צומחת בקושי אל מול ה"מדינה" כמו גם את היצירה החופשית ואת הפתיחות לעולם ומנכסים לעצמם בפעולות בעלות הילה אמנותית את המחאה ואת תשומת הלב הציבורית/תקשורתית
    עכשיו למרבה האבסורד גם אני וחבריי לכודים בלופ הזה של אהבת האנשים והמקום וביקורת שיוצאת מסורסת לא אוביקטיבית ופוגעת
    זה לא שמישהו אמור להכריז שהוא שונא את המדינה בה הוא גדל וחי אבל הוא כן צריך להבין שאם רוקדים בשתי חתונות באותו יום בסוף כואבות הרגליים ומישהו גם נעלב ואני יודע שזה לא ממש קשור אבל הפתרון הוא במחאה בוגרת שיוצאת מתוך נקודת מוצא שהמדינה והעיר היא הרע במיעוטו ושהמדינה על מוסדות השלטון שבה היא יצור מעוות ומכוער (כל מדינה) שנועד לשלוט באנשים ולשרת מעטים על חשבון רבים ומכאן אפשר להתחיל לצעוד בלי ציפיות ואהבה לדגלים אלא לבני אדם
    ולסיום כל מי שחושב שאפשר להפריד בין כיבוש ניצול השתקה ניכוס גזל העמדת פנים וסירוס של המדינה שלנו לבין הפעילות האמנותית או האנשים המגניבים על תרבות הסמים והפסטיבלים שפורחת כביכול או לא, טועה טעות מרה
    מדינת ישראל בפרצופה הנוכחי היא לא יפה ולא אהובה אלא עקומה מרושעת נהנתנית ופראנואידית אין בה חופש דיבור ויש בה השתקה קולקטיבית וסירוס לשוני של תושביה שחושבים בקול כמעט אחיד על הכל ומתבשמים מאורה של היהדות שצמחה ועדיין צומחת בארצות אחרות כאילו הייתה ישראלית
    ומתוך כל זה אני מגיע למסקנה שהפחד התלישות וחוסר הביטחון הם שמובילים אותנו וקובעים את סדר יומנו ולמרבה הצער אפשר בקלות לפקפק ב"אהבה" הזו ולשאול בכעס עד מתי נעבוד על עצמנו ומי יהיה זה שינער אותנו מהזחיחות ואהבת הבצע הזו
    בברכה

Trackbacks & Pingbacks

  1. עוד בלוג תל-אביבי » מקבץ לינקים לאמצ”ש
  2. אין תערוכות חינם « חוסר סדר מאורגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: