Skip to content

יש רק ארט

יולי 29, 2009

1: אחת לכמה שבועות מגיעה לתיבת הדוא"ל הזמנה לתערוכה שנערכת ב"חלל לא שגרתי". פעם זו חנות מטבחים ופעם מרכז אופנה, פעם "בית בנמל" ופעם סתם האנגר בנמל. המכנה המשותף לרוב יזמי הפרויקטים הללו, הוא התייחסותם לתצוגה בחלל שאינו גלריה או מוזיאון כאל לא פחות מאשר מהפיכה. פתאום הופך כל קניון ל"מרכז אלטרנטיבי", כל מתחם "בוחן את המרקם החברתי שבאזור" וכל חדר מדרגות מהווה "קריאת תיגר על היררכיית קובעי הטעם בישראל". עוד לפני שדיברו על אמנות מצהירים המארגנים על "עצם חשיבות קיומו" של האירוע, על "ייחודיותו" ועל "השאלות שהוא שואל ביחס למקום". מי שמזיעים יותר מכולם בתחום הזה הם כמובן אוצרים המזוהים כ"חברתיים", שמוצאים עצמם מפיקים תערוכות בקניונים וחנויות יוקרה ונדרשים לפלפול תיאורטי מופרך ומפרך כנימוק לשאלה מה, לעזאזל, הם עושים שם. שמות גדולים נשלפים, תיאוריות חברתיות נקראות לדגל ויחד עם כמה הערות שוליים נרתמים כולם לקו ההגנה של האוצרים, שספק מסביר את הביקורתיות הנסתרת של הפרויקט, ספק מתנצל על עצם קיומו.

2: לפני כמה שבועות פורסמה במוסף הפרסומי "שמנת" של עיתון "הארץ" סדרת ראיונות קצרים עם אוצרים שתוארו כבעלי אג'נדה חברתית. רשימת האוצרים המרואיינים הייתה, איך לומר, מגוונת, והדגימה כיצד שלוש המילים הללו: אוצר, אג'נדה וחברתי, הפכו בשנים האחרונות לסוג של ניילון נצמד שאחת היא לו איזה סוג אוכל יידרש לעטוף. כך יש לנו אוצרים-חברתיים הפועלים בכיכר המדינה, ואוצרים-ממסדיים-חברתיים המכלים את זמנם בשינוע גדודי ילדים בדרום. זכורה לי גם אוצרת שסיפרה פעם בראיון כיצד גילתה שיש לה אג'נדה חברתית. הוידוי עורר בי תמיהה, לא רק בשל השימוש במושג "גילוי" בהקשר כזה, אלא גם מפני שלא עברו ימים רבים מיום הגילוי עד שקיבלתי הזמנה לתערוכת ענק שנפתחה במשרד פרסום גדול, באוצרותה של אותה אוצרת שגילתה את עצמה כחברתית. לא אכביר מילים על התערוכה ההיא, רק אומר שאמנות, כמו הסנדוויץ' העטוף בניילון נצמד, נכנסת לאריזה ה"חברתית" כשהיא טרייה ומפתה, ויוצאת ממנו לא פעם נבולה וחבוטה, כאותה פרוסת מלפפון המשתרבבת מן הלחמנייה המלופפת השוכבת בשמש.

3: גורלו של ה"אוצר החברתי" שונה. במקום כתם שמנוני הוא מקבל עמוד במגזין 'שמנת', כעבור שנה אולי יוזמן לכנס אקדמי וייתן שם הרצאה על "היחצ"ן כפרשן", ולאחר מכן יאצור את התערוכה "יש-רק-ארט: קריאה ביקורתית באוסף האמנות של מנהל הבנק שקרס". לכאורה הכל טוב ויפה, שכן תיאוריה ביקורתית מבקשת לחרוג מגבולות המודלים הקיימים ולהרחיב את טווחי ההתבוננות. אך בדיוק בגלל זה מאכזב לגלות פעם אחר פעם כי דווקא תערוכות "חברתיות" – אלו שבשמן נרתמת האמנות לטובת המאבק, נוטות להיות מסודרות לעילא ומוסברות לעייפה כמערך שיעור בקורס מבוא לסוציולוגיה של החברה הישראלית. ברוב המקרים מה שמפריע יותר מכל בתערוכות הללו אינו החלל ה"לא שגרתי" או ה"תיאוריה הביקורתית", אלא העובדה שהחלל, התיאוריה והשקפת העולם המתיימרת להיות חברתית אינן מצליחות להפיק דבר החורג מתערוכה דידקטית וחסרת מעוף כמוה ניתן למצוא חדשות לבקרים גם באחרון המוזיאונים הוותיקים.

4: אפרופו ארט ומוזיאונים וותיקים – אחת המרואיינות בפרויקט האוצרים החברתיים של 'שמנת' הייתה מילנה גיצין-אדירם, מנהלת מוזיאון בת-ים. לפני שנתיים קיבלה לידיה גיצין-אדירם, אז אוצרת גלריה החדר בת"א, מוזיאון רדום ומיושן שנזקק לניעור הגון. כבר בתחילת דרכה הבינה שכדי להפוך את המקום למרכז מעניין אין לה מה לנסות ולהתחרות באוספים, בתקציבים, בשטח ובמוניטין של המוזיאונים הגדולים, ולכן ביקשה לגבש תכנית עבודה אלטרנטיבית שתציע סוג שונה של מוזיאון לאמנות. התערוכות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, כמו גם שיתוף הפעולה עם הביאנלה המוצלחת לאדריכלות שהתקיימה בעיר, הצביעו על הדרך המעניינת בה מבקש המקום לצעוד בשנים הקרובות – דרך שמשלבת בין פעילות מקומית ובינלאומית ושמה דגש על עשייה קבוצתית. אלא שאליה וקוץ בה, מפני שבמקביל לשינוי פעילות המוזיאון, הוחלט לשנות גם את שמו. כך, כמעט כלאחר יד, הפך מוזיאון בת-ים הוותיק ל-MOBY המתחדש, ובעברית: מיוזיאום אוף בת-ים, שאליו יתווסף בקרוב גם ארט-פקטורי – שמו של מתחם עבודה עירוני חדש לאמנים, בניהולה של סיגל כהן. יותר מהאינגלוז של השמות צורמת תפיסת העולם שהם מביעים. לשמות MOBY וארט-פקטורי יש תרגום עברי פשוט – מוזיאון בת-ים ומפעל אמנות (או סדנאות אמנות), אלא ששם כמו מפעל מריח גם מדברים כמו עשן ומכונות ושכר מינימום ועובדי צווארון כחול, ואילו בת-ים מריחה קצת כמו… כמו בת-ים, במלעיל. בין אם השמות בעלי השיק הניו-יורקי נבחרו ע"י האוצרות ובין אם ע"י אחת מחברות הייעוץ שמוכרות רעיונות כאלה, מומלץ לשקול מחדש את ה"מיתוג מחדש" הזה, שכן כרגע נראה שבת-ים ותושביה אינם הולכים יד ביד עם התדמית המתחדשת של העיר ומוסדות האמנות שלה, ונדמה כי MOBY והארט-פקטורי מוכנים להיות הרבה דברים, ובלבד שלא יחשבו עליהם כעל מוזיאון וסדנאות אמנים מבת-ים.

5: רותי דירקטור מציינת בבלוגה את החלטתה התמוהה של האוצרת דורית לויטה להשמיט את שמה מן המידע על תערוכה שאצרה בגלריה רוזנפלד. לאחרונה אמנם הוצגו פה ובברלין תערוכות אמנות בלי שמות אמנים, אבל אוצר נוכח-נפקד זה דבר חדש.
בשנה האחרונה מנהלת לויטה קרב קטן נגד זילות מקצוע האוצרות. תחילה סיפרה לאהד פישוף מ'סטודיו' כי היא כבר לא קוראת לעצמה אוצרת – "לא מאז שכל לימור או ענת חותמת בתואר הזה", מאוחר יותר התייחסה לעניין בראיון עם דנה גילרמן מ'הארץ', שנערך לרגל בחירתה לאצור את תערוכתו של רפי לביא בביתן הישראלי בביאנלה הקרובה בונציה, ועתה זו התערוכה ברוזנפלד, "אני כאמן", שאצרה לויטה בעזרת דיאנה דלל. יש מידה רבה של צדק בטענותיה של לויטה. בשנים האחרונות נדמה שאוצרים נדרשים בעיקר לכישורי הפקה ויחצ"נות בסיסיים, וחסרים היכרות והבנה של עולם האמנות, יכולת מחקר וכתיבה, מחשבה מקורית או עמדה אסתטית. יחד עם זאת, הפיתרון שבחרה לויטה – ללכת עם ולהרגיש בלי – מבטא מחאה ילדותית יותר מאשר מחויבות לעבודתה או ניסיון להגן על ערכים מקצועיים.

פורסם לראשונה בדצמבר 2008 באתר מארב הישן.

From → ביקורת

One Comment
  1. בובי שלום permalink

    מאמר טוב אם כי אנמי ולא חודרני מכיוון משמן הראוי היה לתת דוגמאות לאצירה טובה במרכאות או שלא מחוץ לכתלי המוזיאון סלאש גלריות ובנוסף כל הנושא בעייתי ממילא למן הרגע שהחסות העסקית נפרשת או מתגלות בדיעבד האינטריגות היצרים וכו
    לסיכום אנחנו חיים במדינה שכל כולה פיצית ומספר האמנים בה שקול לכפר קטן ובו כולם בוחשים ומתחבחבשים ונגררים ומחייכים בעל כרחם ורב הבלבול וחוסר החשיבה על הסדר והעניין האמנותי
    רידינג צבע טרי האנגר 11 האנגר ביפו אצטדיון טדי תחנה מרכזית וכו כל אלו ועוד שישמשו חממה ממסדית לשנייה לאמנות ואמנים עכשווים באצירה כביכול מסודת ומגובת ביקורת ועדיין הם הצליחו ברוב הפעמים להוזיל את האמנות ולהפכה למוכרת ומפרסמת נדלן או לתפאורה בעבור מחזיקי פלטיניום של בנק כזה או אחר
    וכך האמנות מוזלת מכל הכיוונים מאוצרים צעירים מלאי אנרגיות וחסרי השכלה ועד אוצרים משכילים ובעלי ידע שנופלים באל כרחם לקפריזות כלכליות של בעלי עניין מעונבים או בתחפושת וכולם שרים הלל לעולם האמנות מנכסים מנמיכים ודורכים
    אך באותו זמן ישנו גל עכור לא פחות בקרב האמנים עצמם שמתוך מודעות מצטרפים לפסטיבלים בעיקום אף ומוכרים בכיף 6 עותקים מצילום חסר כיוון או מדוייק יותר רואים עצמם כעוסקים מורשים ואת אמנותם כמשהו שחייב להמכר ולהיות מופץ בהרבה עותקים ובעצם קצת או הרבה מזניחים את המטרה לשמה הם עושים אמנות
    ולסיום מוחץ הרי שגם אותה מטרה איבדה זהות מזמן ולכן כולנו בלופ כואב של רדידות אינסופית ודרכים להחלץ ממנה שהן תמיד תלויות מטבע קשה ותגמול נפשי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: