Skip to content

הריח של אבק השריפה נכנס בך, לא משנה מה אתה עושה

יולי 7, 2009

"המקום פה מרווח, אבל זה נו-מנ'ס לנד" אומר צבי טולקובסקי על הסטודיו החדש שלו, ששוכן בבית ישן על דרך חברון בירושלים. אחרי שנים של עבודה בכוך צר בנחלאות, טולקובסקי נהנה לעבוד בדירה מרווחת עם אריחים מעוטרים, חלונות מקושתים ותקרה גבוהה, יחד עם זאת, כדבריו, "פה זה לא שכונת מגורים ולא אזור תעשייה ולא כלום, כמו אי תנועה, וזה קצת קשה לי אחרי השנים במרכז העיר. בינתיים אני עדיין מתמקם כאן. הנתונים של הבית מכתיבים לי את הסידור".
זה מזכיר את סגנון העבודה שלך, שמתחיל בדרך כלל מכל מיני דברים שאתה מוצא.
כן, זה קצת כמו קולאז'. יש לי רתיעה מעבודה על משטח לבן ונקי, ולכן כשאני לוקח בדים חדשים אני קודם כל מיישן אותם. יש כאלו שיישבו שבועיים ויעשו סקיצות. אני חייב ללכלך קצת כדי ליצור נקודות אחיזה. לפני כמה שנים הייתי בטייפה שבטיוואן. הגיע לשם עיתונאי ושאל אותי מה אני חושב על המקום. אמרתי לו תראה, אני יושב כאן בסטודיו תעשייתי וסטרילי עם רהיטים מאיקאה. מה כבר אני יכול לחשוב על טיוואן?

טולקובסקי הוא אמן רב-תחומי ואספן כרוני, והאמנות שלו ממזגת לרוב בין שתי התכונות הללו. לפני חמש שנים יצא לגמלאות אחרי שלושים שנות הוראה בבצלאל, וכיום הוא מחלק את חייו בין דירה בירושלים וחווה כפרית ליד פראג, משם באה אשתו אווה. לפני כמה שנים הוצגה בבית האמנים בירושלים תערוכת מחווה של עשרים ושניים מתלמידיו – מפנחס כהן-גן עד גיל שני, מאיציק ליבנה עד חנאן אבו-חוסיין, שליוותה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו. הדילוגים הבין-דוריים עולים גם בשיחה בינינו, שעוסקת, באופן טבעי, גם בשאלות של היסטוריה ומסורת מול חידוש.

צבי טולקובסקי - ציור

צבי טולקובסקי - ציור

לא מתחמם

"אני תמיד חייתי עם תחושת זרות ודחייה של חמימות חונקת" מספר טולקובסקי. "גדלתי בחיפה הפרולטרית ועברתי המון דירות, כך שסוג התלישות וההסתגרות הזה הפך לדבר מאד טבעי בשבילי. בתקופה שהגעתי לבצלאל למשל, היו בשכונת אבו-טור הרבה בתים נטושים. הדבר שנראה לי הכי ההגיוני היה פשוט להיכנס לאחד מהם ולשים מנעול על הדלת.
הרתיעה מחמימות יתר מאפיינת גם את ההתנהלות שלך בעולם האמנות. השם צבי טולקובסקי הוא שם מוכר, ובכל זאת אתה לא אמן שמזוהה עם שום גלריה. גם התערוכה הרטרוספקטיבית שלך נערכה בבית האמנים בירושלים ולא במקום מרכזי יותר בסצנה.
אני יכול לומר בפירוש שאני גרמתי לזה. לא מתוך מגמתיות מסוימת, אלא בגלל שדי מהר הרגשתי שכבר פיצחתי את הקוד של התעשייה. לא אהבתי את הנבזות שכרוכה בדבר, את חוסר היושר. זה לא שאני רואה את עצמי כאדם מוסרי במיוחד, אבל לא הייתי מסוגל לזנות בשביל המערכת. לכן היה לי יותר נוח להמשיך בקצב שאני מכוון לעצמי, ולא מכוון על ידי הכללים. ידעתי שאשלם על זה מחיר. יש המון סיפוק בהסתגרות, אבל התשלום הוא בוויתור על פופולריות, להיות חלק מחבורה. מצאתי את עצמי בונה אלטרנטיבות לברנז'ה. ההוראה בבצלאל נתנה לי סוג של פיצוי על האאוט-סיידריות הזו, וגם הנסיעות. חייתי במשך שנים בארצות-הברית ובצרפת, והסתובבתי בכל העולם. חוץ מזה, אמנים בארץ ממילא מתקשרים בינם לבין עצמם רק בשביל הרכילות, ובשביל זה יש לי את הפרלמנט של טעמון. אנחנו נפגשים פעם בשבוע ומלכלכים על כל העולם, וזה מספיק. אז אני לא אמן של גלריה X או גלריה Y, אבל אני ממשיך להתפתח בדרכי. הכללים של העסק השתנו בשנים האחרונות. מה גם שמשהו השתנה בהיררכיה של סטודנט-עבודה-גלריה-הכרה-מוזיאון. היו לי סטודנטים שנשלפו לתצוגות כבר בתקופת לימודיהם.

"להיות צעיר", ממשיך טולקובסקי, "זה לאו דווקא לעשות אמנות צעירה. כיום נוצר מצב שבו גיל ביולוגי אינו מה שהופך אותך לצייר חדשן או לצייר אנאכרוניסטי. בשנות השבעים, כשהאמנות הישראלית יצרה את העולם המושגי, הייתה הזדמנות ליצור אמנות חדשה לחלוטין. המורים בבצלאל באותה תקופה היו מהגרים שהביאו איתם מסורות ומתכונות של אמנות מארצות מוצאן, והשבר הגדול של שנות השבעים שבר את כל המוסכמות שלהם. כיום אותם הצעירים שהיו אז אוונגרד גדול הם כבר בני חמישים או שישים, ועדיין הם נחשבים לאמנים הישראלים הצעירים, החיוניים והלא צפויים. כיום, כשאתה מסתכל על דברים שעשיתי עם תלמידים זה נראה מגוחך. מי בכלל ילך היום לשוטט במדבר בשביל האמנות, או לבנות כפר על שפת הים בסיני. אנחנו מביטים בזה באדישות, וחושבים, נו, כבר ניסו וכבר עשו את זה. התלמידים שלי בשנים האחרונות נראו לי כבר כל-כך סקפטיים וכל כך מיובשים, עד שאמרתי רגע, זה כבר לא מתאים.
איזה אתגר עומד כיום בפני אמנים?
שבירת מוסכמות זה כבר לא קוד של אמנות. זה נלעס ונטחן. כיום אתה צריך להוכיח את עצמך כאמן, אני לא אגיד כרשם או כצייר וכו', אבל כאדם עם נגיעה מיוחדת. נראה לי שדווקא דברים שפועלים מתוך מסורות שהן שיא הקונבנציה הם אלו שמצליחים לרגש ולחדש בימינו. כשאני רואה דברים כאלו בתערוכות זה כל-כך מרגש אותי, זה מעורר בי מחדש את הגעגוע לאמנות. אני לא מאמין באקדמיה. זאת אומרת, אני מאמין בתהליך הלמידה, אבל חושב שהייסוד לדברים הוא מולד. לכן, כשראיתי ספר סקיצות של תלמיד בכתה, בד"כ ניסיתי לשמר את הראשוניות שבספר וללמד את התלמיד להכיל אותה על כל הדברים שהוא עושה. התלמידים חשבו שאני צוחק עליהם. הם רצו להתמקצע. רק אחרי הלימודים מגלים שבעצם אתה כל הזמן מנסה לחזור אל הראשוניות הזו, אל הדבר האותנטי הנדיר שנובע מבפנים. אין קושי גדול מזה. אתן לך דוגמא. ניר הוד, שבמוזיאון תל-אביב עשו לו תערוכה גדולה, היה תלמיד שלי. הוא אף פעם לא היה מוכן להקשיב. בביקורות הוא תמיד עמד בצד עם מין פרצוף כזה של אחד שכבר יודע הכול, ולכן הוא נתקע. יואב שמואלי לעומתו, כל הזמן חקר ולמד. הוא לא הפסיק להתנסות, ולכן, גם אם המוזיאון לא עושה לו תערוכה בינתיים, הוא האמן המעניין מבין השניים.

צבי טולקובסקי - ציור

צבי טולקובסקי - ציור

לא פורק מזוודה

בעבר הציג בסדנת ההדפס בירושלים סדרת עבודות שעוסקות באינתיפאדה ובטרור. העבודות כללו תיאורי מצב, ונמנעו מהבעת דעה שיפוטית. טולקובסקי מסביר כי מדובר בבחירה מודעת.
"מאז שהייתי בשומר הצעיר וציירתי פוסטרים בשביל התנועה הפסקתי להביע דעה פוליטית באופן מובהק. אני חושב שזה ההבדל בין מחאה של מעצב ומחאה שנטועה בתוך השפה האישית שלך. קשה לי להתבטא בנושאים פוליטיים באופן מפורש, אבל הסטודיו הקודם שלי היה ממוקם במרכז העיר, ליד רחוב אגריפס. לפחות חמישה פיצוצים שקרו ממש לרגלי הבית או במרחק רחובות ספורים התרחשו בשעה שעמדתי מול קנבס וציירתי. ברוב העבודות שנעשו בתקופה זו הרגשתי שמה שקורה מסביב הוא כמו דלק לעבודות. זה אולי נשמע קצת שמאלץ, אבל עצם הפעילות, ההתחברות אל החומר, היא אולי המחאה הכי גדולה שאני יכול להביע מעצמי. מחאה באמצעים היחידים שאני מסוגל להשתמש בהם. מי שיודע לקרוא את זה, יבין את הכאב, התסכול והפחד שמעורבים בדבר. שאלו פעם את הצייר יאן ראוכברגר: "איך בימים טרופים כאלו אתה מצייר ואזה"? הוא ענה להם "תסתכלו על הואזה הזו, היא כולה פוליטית". הריח של אבק השריפה נכנס בך, לא משנה מה אתה עושה.
בקטלוגים שונים אתה חוזר ומזכיר את השפעתו הגדולה של הפילוסוף ויטגנשטיין על עבודתך. כיצד זה בא לידי ביטוי?
תראה, בגילי כבר מותר לי לספר שמעולם לא סיימתי בית-ספר. אין לי תעודת בגרות ולא עשיתי תואר. לא הייתי באוניברסיטה וגם לא גמרתי תיכון כי הייתי מכונאי מטוסים. החיים זרמו והגעתי לבצלאל, וגם שם גיליתי שמה שלא אלמד את עצמי לא יקרה. אני אוטודידקט, ואת התובנות שלי למדתי ממחקר עצמאי וצורך מקצועי. עם השנים הבנתי שרק כשאתה מפרש לעצמך את האמירות הגדולות, אתה יכול לעמוד לנוכח עבודתך ולדבר עליה בביטחון ובאחריות גדולה. ככה התחלתי להתעניין בויטגנשטיין, ובלמידה אינטלקטואלית בכלל. היה לי סטודנט אחד שהיה בקיא בצורה בלתי רגילה בפילוסופיה. הייתה בינינו התקרבות מאד נדירה, והשיחות שהיו בינינו היו כמה מן שיחות המרתקות שהיו לי מעודי. דרכו הכרתי את הפילוסופיה, ולמדתי מה זו היכולת לתרגם את הנראה למשפט. הכתבים של ויטגנשטיין פתחו לי לא רק עושר ומניפולציות של ראיה ושפה, זה גם פתר לי בעיות שהיו לי ביני ובין עצמי עם האמנות. ויטגנשטיין, שהיה יקה מאד מוזר שחי בוינה ובלונדון, הצליח לתת לי תשובות לגבי הרב-תרבותיות כאן בארץ, שמאד העסיקה אותי. התמודדתי הרבה עם השאלה כיצד מנווטים בין כל-כך הרבה מגמות שמקרינות עליך – מהאליטה הגבוהה ביותר ועד הפרימיטיביות, ולמדתי דבר מאד מעניין: השיבוש, העילגות, ההפכפכות והקוטביות של הדברים, הן בעצם השפה שלך. בתוך הבלגן המטורף הזה, שבגדול ניתן לקרוא לו "רחוב אגריפס", נמצא המפתח. רחוב אגריפס הוא מקום שבו אתה רואה את כל צדדי החיים. מהילד הערבי שסוחב ארגזים בשביל גרושים, ועד הנערות האמריקאיות והרוסיות המטופחות, מהסטודנט היאפי הצעיר ועד הרוכל הזקן. זה כור ההיתוך הנפלא שפתר לי את בעיית האמנות.
איך מתרגמים לציור מושגים כמו הפכפכות וקוטביות אנושית?
סדר החיים שלי נע בין גודש אדיר, כמעט עד כדי טביעה, ובין צורך מתמיד להתנקות, לזרוק הכול, לראות מעט מאד וגם לגעת מעט מאד. כשאני עובד אני מרגיש שאני פורק מטען ומסדר אותו. זה כמו משאית, ששופכת את כל התכולה החוצה, ורק אז באים ועושים סדר וניקיון. אז מצד אחד יש בי מתח בין רצון לנקות ולהגיד דבר אחד בלבד, ומצד שני יש עומס. גדעון עפרת כתב עלי פעם שאני כמו ציפור שמלקטת ובונה את הקן שלה, ואז הולכת הלאה. אני חושב שהוא נגע במשהו. זו אמביוולנטיות קיומית. במידה רבה אני תמיד מרגיש שהמזוודה עדיין מחכה לי ליד הדלת, לפחות באופן מנטאלי.

בימים אלה מוצגת בגלריה ארליך (ידידיה פרנקל 7, ת"א) תערוכת היחיד של צבי טולקובסקי "הלך רוח". הראיון המובא כאן פורסם לראשונה ב"העיר" ו"כל העיר" בשנת 2005, לרגל תערוכה רטרוספקטיבית של האמן.

From → ראיונות

4 תגובות
  1. ראסטה permalink

    למה לא מציינים את שמות הציורים שבכתבה ואת השנה?
    האם הם ישנים או חדשים?

    כמו שכתבו : לא הוד לא שמואלי, האיש הושפע מזוננשיין.

  2. ירושלים permalink

    אפשר לראות עבודות נוספות של צבי בתערוכה נוספת בירושלים אשר מוצגת בבית אות המוצר ליד הסינמטק , בחסות פסטיבל הקולנוע יחד עם עוד שלושה אמנים – גרי גולדשטיין, קרן שפילשר ואוליבר נויימן.
    co-mix , בית אות המוצר , מדי יוםבין השעות 12-20 .
    יום שלישי (20:00) תערך מסיבה במקום של godsavejerusalem – ומי שמכיר את השם יודע למה לצפות…

Trackbacks & Pingbacks

  1. הטרוגניות ובלגאן « חוסר סדר מאורגן
  2. ספרי אספן ואסופות סיפורים « חוסר סדר מאורגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: