Skip to content

חינוך גופני

יוני 1, 2009

בשיחה שערכתי עם מאיר אפלפלד לרגל פתיחת תערוכת ציורי נוף וטבע דומם לפני כמה שנים, אמר הצייר שיום אחד עוד יגיע לדיוקן. מנימת דיבורו נדמה היה שהוא מתייחס ל"הגעה" לציור הדיוקן כאל מסע מפרך. לאחר צפייה בציורי עירום שצייר אפלפלד ומוצגים עתה בתערוכה הקבוצתית "עירומות" שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים, נדמה לי שאני מבין ממה חשש. האפלה הבוקעת מציורים אלה והתהומות אליהם הם צוללים, רומזים כי אפלפלד  ידע על לב המאפליה שאליו יגיע כשיתחיל לצייר דיוקנאות. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, המצוטטים בהקשר מעט שונה גם במאמר המלווה את התערוכה, כתבו בספרם "מהי פילוסופיה?" כי "הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבותיו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה". מעבר דרך דליקה, מן הקטסטרופה אל הקומפוזיציה. זו בדיוק התחושה שיוצרים ציוריו של אפלפלד.

מאיר אפלפלד - ק שוכבת על המיטה

מאיר אפלפלד - ק שוכבת על המיטה

"עירומות" מוצגת בקומה העליונה של בית האמנים ופרוסה על פני חמישה חללים בהם מוצגות עבודות של שמונה אמנים גברים ישראלים, שבעה ציירים שאחד מהם מציג גם עבודת וידיאו, וצלם אחד. עירום הוא ז'אנר מסורתי שגור ומפותח בתולדות האמנות המערבית, ובמאמר הנלווה מזכירה עלון את קריאת התיגר שיצרה המהפכה הפמיניסטית על היסוד או הפוטנציאל הפטריארכאלי הטמון בז'אנר, שכונן רובו ככולו ע"י גברים ועבור גברים. מכאן נובעת השאלה המרכזית והמעניינת שעומדת בבסיס התערוכה: מה אומרים תיאורי עירום נשי שיוצרים אמנים-גברים בימינו? האם הם משכפלים את יחסי הכוחות שאפיינו תיאורי עירום בעבר, ואם לא, אילו יחסים חדשים נוצרים בעידן של פורנוגרפיה זמינה וסחר בינלאומי בנשים, אך גם שיח ביקורתי ענף ומודעות פמיניסטית ומגדרית בעלת פנים רבות? האם כל תיאור עירום מחפצן את האדם המתואר, ואם כן, האם החיפצון נובע בהכרח מזהותם המינית של המתאר/ת והמתואר/ת? אם נחזור לאפלפלד: האם העובדה שצייר עירום נשי בסגנון צורני המזכיר את ציורי הטבע הדומם שלו מעידה על החפצת האישה, או שמא זו בכלל האנשת החפצים, ואולי הדמיון בין ציורי החפצים וציורי הגוף מעיד ששאלת המיניות ויחסי הכוחות כלל אינה רלוונטית במקרה זה, וגם עירום גברי היה מתואר ע"י אפלפלד בצורה דומה. האם אופן השיפוט שלי מושפע מהעובדה שאני גבר? האם אישה הייתה מגיבה לעבודות באופן שונה, ואם כן, האם תגובה זו קשורה בהכרח בהיותה אישה?

ב"עירומות" מציגה עלון שאלות רלוונטיות המגובות ברצון לבחון אותן בדרכים שונות, לאתגר את תקפותן ולבדוק את קשריהן לשדה האמנות הישראלי בימינו. בכך נבדלת התערוכה מתערוכות קבוצתיות "פוליטיות" ו"חברתיות" רבות המוצגות לאחרונה, שבהן מקבץ עבודות חביב יותר או פחות נעטף במיני-מניפסט מאולץ. הבעיה מתחילה כשטענתה של עלון נעצרת, מה שקורה בסוף המאמר המודפס בקטלוג. אוצרות היא יותר מכתיבת טקסט. בחירת היצירות והצבתן בחלל התצוגה יכולות להציג ללא מילים טענות הנפרסות במאמרים שלמים, בעוד שכל המילים שבעולם לא תוכלנה להרים תערוכה חלשה. כהצעה לדיון, "עירומות" אינה חלשה, אך כתערוכה – מקבץ יצירות אמנות המוצגות בחלל – היא גם אינה חזקה כלל, שכן השאלות הביקורתיות שהיא מעלה נותרות ללא מענה אמנותי, וגרוע מכך – ללא ניסיון לספק מענה שכזה. עלון מצהירה מראש כי "יותר מאשר אציע רפרטואר סכמטי של תשובות, תפריט מוכן של טענות וטענות שכנגד, ברצוני להתוות קווי מחשבה לדיון אפשרי". אולם יותר מאשר הסבר מנומק, נראית טענה זו ככיסוי הודף ביקורת, וזה לא מספיק. לא מספיק להציב נושא טעון על השולחן ולסגת אחורה בדיבור מצטעף, ולא מספיק לכתוב שיש סוגיות הדורשות בחינה, אך לסרב לבחון אותן בשטח.

סשה אוקון - רישום

סשה אוקון - רישום

חולשתה של "עירומות" אינה נובעת מאיכות העבודות המוצגות בה, אלא מן התחושה שאין להן חשיבות רבה מעבר לעובדה שמופיעות בהן נשים עירומות שתוארו ע"י גברים. הצבת העבודות נראית אקראית לגמרי, וכמוה גם בחירת האמנים. במהלך הביקור עולה התהייה מה היה קורה לו חצי מן הציירים המשתתפים היו מתחלפים בציירים אחרים. נניח שבמקום יאן ראוכוורגר היה משתתף ארם גרשוני, במקום איציק ליבנה ניר הוד, במקום לאו ריי עמי פייצביץ' ובמקום דרור קרטה יוסף קריספל. האם היה משהו משתנה בתערוכה? נדמה שלא, שכן זהותם המגדרית והלאומית של הציירים חשובה במקרה זה יותר מעבודותיהם. קבוצת עבודות מגוונת מאד הופכת כך ללא רלוונטית, בעוד השאלות הבסיסיות שעולות מן התערוכה נותרות תלויות באוויר.

האמנות הישראלית, טוענת עלון, מגלה את העירום מחדש בעשור האחרון. אף שבסוף השבוע תיפתח בגלריה גל-און בת"א התערוכה "ז-ב-ע – עירום גברי באמנות ישראלית עכשווית", שאוצר שגיא רפאל בהשתתפות קרוב ל-40 אמנים ואמניות, זו טענה שנראית לי מרחיקת לכת. צירוף מקרים של שתי תערוכות עדיין לא יוצר מגמה או גל חדש, מה גם שרבים מן האמנים המשתתפים בשתי התערוכות עסקו בעירום גם לפני שנות האלפיים. מוטב פשוט לומר שיש אמנים ישראלים העוסקים בעירום בימינו, וכל אחד מהם עושה זאת בדרך שונה. למעשה, אם מניחים את הטקסט בצד, זה כל מה שהתערוכה אומרת.

עירומות – סשה אוקון, מאיר אפלפלד, דרור קרטה, יצחק ליבנה, אריק מירנדה, יגאל עוזרי, יאן ראוכוורגר, לאו ריי
אוצרת: קציעה עלון
בית האמנים בירושלים (עד 6.6.09)

קריאה נוספת:
עירום חלקי – נעמי טנהאוזר חושבת שהדרתן של אמניות מהתערוכה היא מעשה אלים ופורנוגרפי המצעיד את הדיון שנות דור אחורה.
נשות חיל עירומות – דוד שפרבר חושב שהתערוכה יוצרת היפוך חתרני ופוקח עיניים של השיח פוסט-פמיניסטי.
לגופו של עניין – קציעה עלון עונה לטענות במדורה של דנה גילרמן בכלכליסט.

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: