Skip to content

ריקוד המכונה

מאי 28, 2009

מבוכה קלה מתעוררת לנוכח שמות היצירות בתערוכת היחיד של יעקב דורצ'ין "קפלים בברזל ומחוות של קווים", המוצגת במוזיאון תל-אביב לאמנות. "מלאך קרוע", "אישה בחלון", "עמוד ציפורים" – מי משתמש בשמות כאלו, פואטיים עד פתטיים, מתקתקים וחפים מכל אירוניה, במאה ה-21? אולם ככל שמתארכת השהייה בחלל התערוכה וההתבוננות בעבודות, מתבהרת העובדה שפואטיות זו, וליתר דיוק נוכחותה בעבודות ולא רק בשמותיהן, היא גם מה שמבדיל בין פסלי הברזל החלוד הרגישים והיפים של דורצ'ין לפיסול המינימליסטי והבינלאומי מחד, ולמסורת פסלי האנדרטאות הישראלית והרוויה בפאתוס מאידך. דורצ'ין תואר בעבר כממשיכם של יחיאל שמי ויגאל תומרקין בפיסול הישראלי, אך אם הלך בעקבותיהם בתקופה מסוימת, הרי שכבר מזמן לקח וברח.
דורצ'ין הוא נציג של דור הולך ונעלם באמנות המקומית. חרש ברזל, קיבוצניק, איש אדמה. מה לאמנות העירונית מאד שנוצרת פה בעשורים האחרונים, המלוטשת ולוטשת עיניים לבירות העולם, ולפגרי הברזל ההופכים בידיו לשיר חזותי ותלת-ממדי, כבד משקל אך קל תנועה? מה לבארות הברזל הכבדות, הקרושות והלאות, שאחת מהן מקדמת את פני הבאים למוזיאון מכיוון רחוב אבן-גבירול, ולתזזיתיות המרצדת? מה לברזל החלוד, לרתכת ולפטיש הכבד, ולמראה המתועש, הנקי והנוצץ?
שאלות אלו, ספק משתוממות וספק מוכיחות, מתפוגגות במהלך הביקור בתערוכה, המדגימה יפה כיצד על משקל הפתגם הרוסי הידוע, אין דבר כזה חומר מיושן – יש רק ידיים לא מספיק טובות. פסלי הקיר של דורצ'ין תלויים כתמונות תלת-ממדיות. קשה להמחיש במילים את היופי המהוסס שטמון ביציאת הברזל מן הקיר הלבן תוך התכנסות פנימית אל תוך עצמו. צריך לראות זאת בעיניים כדי להבין. החלודה הופכת פה מתהליך גסיסתו של חומר למופע תחייתו המחודשת, כשהברזל הופך פריך ונוגה, ברזל ב"קנה מידה אנושי", כדברי אדם ברוך, האוצר בקרבו את זיכרון ימיו כמכונה, ומתיך זיכרונות אלו לשירה מאוחרת.

יעקב דורצ'ין – קפלים בברזל ומחוות של קווים. מוזיאון תל-אביב. אוצר: מוטי עומר

יעקב דורצ'ין - מלאך בחלון, 1996

יעקב דורצ'ין - מלאך בחלון, 1996

בשנת 2006 אצרתי בגלריה ונטה בירושלים תערוכה מעבודותיו של הצייר חן שפירא, המציג עתה תערוכת יחיד בגלריה גל-און. עובדה זו מחייבת גילוי נאות, ומעוררת גם עניין אישי בשאלה כיצד אוצרת אחרת הפועלת בחלל אחר מתמודדת עם העבודות. זו תערוכה קטנה – שבע עבודות בסך-הכל – התלויה במרווח ומציגה טעימות מסדרות ציורים שונות שיצר שפירא בשנים האחרונות.
על המשמעויות החומריות המהותיות להבנת ציורי השמן של שפירא כתבתי בעבר. לציורי המים, ששניים מהם מוצגים בתערוכה, כמעט שלא התייחסתי עד כה, אף שמבחינות רבות היחס בינם לבין ציורי השמן הוא יחס דיאלוגי של שאלה ותשובה. ציורי השמן בשרניים מאד, אך הדימוי שלהם הוא בכלל חור – ריק הנוצר בפעולות קריעה, חפירה ומחיקה, בעוד בציורי המים השקופים למחצה, שומרים על נוכחות גופנית.
שני הציורים הגדולים יחסית מצוירים על סדינים. באחד הציורים מופיעים זוג דקלים ובשני הטבעה מוכפלת של גוף האמן. הסדינים מיוצרים במפעל ישראלי ומופיעות עליהם כתוביות של בית חולים בוושינגטון. למעשה, הסדין המיוצר בהזמנה בישראל ונשלח לבית החולים האמריקאי, כולא בגבולותיו את עקבות גופו הנוזלי והמשוכפל של הצייר, מה שנשמע כמעט כתיאורית קונספירציה.
כאמור, שני הציורים צוירו בצבעים על בסיס מים – חומרים עדינים ולא לגמרי צפויים. בזמן השימוש בצבעים כאלו, גם תנועה קטנה ביותר של היד המציירת יכולה לחרוץ את דינו של ציור לשבט או לחסד – לדימוי או לשלולית. למרות זאת, צבעי מים אינם מזוהים עם גופניות – תכונה שמיוחסת תמיד לצבעי השמן החומריים והדשנים. הם יכולים אולי לתאר חושניות, כפי שקורה אצל אגון שילה או עימנואל פייצביץ', אך אינם נתפסים כשלעצמם כגופניים. לכן, האופי המבלבל משהו של צבעי המים – עצמאיים ואווריריים אך רגישים וקשובים – מטשטש את עקבות הגוף ונוכחותו בציור, אך אינו מעלימם. הדבר מורגש בשני הסדינים המצוירים, שכביסה חוזרת היא חלק מתהליך יצירתם, כשכותרות הדקלים כמו מתיזות עצמן מן המרכז הרותח כלפי חוץ, ואילו הטבעת הגוף ההופכת אותו לאובייקט מצייר ומצויר גם יחד, מותירה את זכרו בבד גם לאחר נסיונות הניקוי הרבים.

חן שפירא – זיעה. גלריה גל-און. אוצרות: אילת דור ושירה אהרון

חן שפירא - ציור

חן שפירא - ציור

לא מזמן כתבתי פה על ספרו של ז'ק דרידה "מחלת הארכיב", ועל הזיקה של עבודותיהם של משה קופפרמן ומיכל היימן לרעיונות המופיעים בו, וקשורים במשמעויות הפילוסופיות וההיסטוריות של פעולת הזיכרון. הברשת היסטוריה שכזו מתבצעת גם בתערוכה "אלימות מכוננת", שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה זוכרות. זו תערוכה מסוג שונה המתנגדת ומייתרת את אופן הקריאה ה"אמנותי" שהצעתי קודם. אזולאי, תיאורטיקנית ונברנית ארכיונים בלתי נלאית, ממשיכה את פרויקט הארכיון שהיא מפתחת בשנים האחרונות. מודעת למשמעויות אירכוב הארכיב בכל פעם מחדש, היא מבקשת להשתמש בדפוסי פעולתו של ארכיון על מנת להנכיח את כינונה של מה שהיא מכנה בשם "מכונת המדינה" ולהתחקות אחר פעולותיה. 213 התצלומים המוצגים בתערוכה, שצולמו בשנים 1947-1950, משחזרים את הרס החברה הפלסטינית באמצעות הרג, פיצול, נישול, גירוש ומניעת חזרתם של המגורשים, ומתארים גם את תהליכי התהוות המושגים השגורים המשמשים אותנו בדיון היסטורי זה.
בתערוכה מבקשת אזולאי לקרוא מחדש הן את התצלומים והן את הכיתובים הנלווים להם, בנסיון לאתר את התווך שבין הסיפור הציוני לסיפור שאת שמו לא ניתן יהיה לשאת בקרוב (אגב, על העצומה כבר חתמתם?). כך היא מתארת את המאורעות, ולא פחות חשוב – את הפער בינם לבין הסיפור שישראל מספרת לעצמה. הפגיעה בתושבים הפלסטינים, אם כן, מתוארת בד בבד עם תהליך הפיכת הפגיעה בהם מעוול הדורש לקיחת אחריות, למה שמכונה "אסון מנקודת מבטם".
אזולאי אינה היסטוריונית מסורתית, ולפעמים לא ברור אם מה שמתואר על ידה כמדיניות מכוונת המעצבת את האירועים, אינו אלא פרשנות בדיעבד להתפתחות הנובעת מצרכי השטח וקשורה הן במאפייני הסכסוך המקומי והן באופי הדינאמי של ארגונים וחברות, אולם הוויכוח הפונקציונליסטי-אינטנציונליסטי* הזה, החורג מגבולותיה של כתבה זו, אינו מפריך את העיקרון המוצג פה, ובוודאי שאינו משנה את ההתפתחויות.
"אלימות מכוננת" עוצבה ע"י מיכאל גורדון, שבחר לפרוס את התצלומים על לוחות אם.די.אף ארוכים התלויים בחוטי ברזל ומוצבים במאוזן כשולחנות סמוכים לקיר. התצלומים מודפסים בקטן ומוצגים בצפיפות, כשביניהם מפרידים רק כיתובי תמונות והערות. ניתן היה לעשות זאת אחרת. האמצעים הטכנולוגיים של ימינו מאפשרים לסרוק את התשלילים והתצלומים, לנקות, לחדד, להדפיס מחדש בפורמט גדול ולתלות על הקיר הלבן בצורה מרווחת, אולם תצוגה כזו הייתה הופכת ארכיון עדויות לתערוכה אלבומית באופייה, הזונחת את החומר ההיסטורי לטובת התרפקות נוסטלגית. נופים במקום מעשים, נחמה במקום אשמה. אם להשתמש בז'רגון של אזולאי עצמה, לו אפשר היה לראות הכל בתערוכה זו, לא היינו רואים דבר, ומבחינה זו עיצוב התערוכה, הנראה במבט ראשון כתצוגה דלת תקציב של מוזיאון היסטורי מיושן, הוא הברקה.

"אלימות מכוננת". גלריה זוכרות. אוצרת: אריאלה אזולאי

* אינטנציונליזם (התכוונות) ופונקציונליזם הן שתי צורות ניתוח והסבר היסטורי. הגישה האינטנציונליסטית רואה בתהליכים והתפתחויות תוצר של מדיניות מכוונת המנווטת ע"י הנהגה בעלת אידיאולוגיה ברורה. הגישה הפונקציונליסטית אינה שוללת את קיומה של אידיאולוגיה, אך היא מייחסת השפעה רבה גם לדינאמיקה המאפיינת חברות, ליחסים הפוליטיים והארגוניים ולתנאי השטח המשתנים.

גירוש תושבות אל-טנטורה. מי שתתבונן בתצלום הזה זמן ממושך (שלא בהשפעת הלשכה ללוחמה פסיכולוגית שחתרה להציג זאת בתור טרנספר מרצון), לא תוכל להשתחרר ממגע עיניהם של המצולמים בתודעתה במשך זמן רב. עיניים טרוטות, מרוטות, בוכיות, כואבות, כועסות, מפוחדות, זועמות, זועקות, עייפות, מותשות, בוהות, קהות, לא מאמינות, בזות, מפקפקות, מבועתות ממה שראו. לימים כשתראה גירוש, לא תטעה ותחשוב שזהו טרנספר מרצון. צלם: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.6.1948

גירוש תושבות אל-טנטורה. מי שתתבונן בתצלום הזה זמן ממושך (שלא בהשפעת הלשכה ללוחמה פסיכולוגית שחתרה להציג זאת בתור טרנספר מרצון), לא תוכל להשתחרר ממגע עיניהם של המצולמים בתודעתה במשך זמן רב. עיניים טרוטות, מרוטות, בוכיות, כואבות, כועסות, מפוחדות, זועמות, זועקות, עייפות, מותשות, בוהות, קהות, לא מאמינות, בזות, מפקפקות, מבועתות ממה שראו. לימים כשתראה גירוש, לא תטעה ותחשוב שזהו טרנספר מרצון. צלם: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.6.1948

From → ביקורת

8 תגובות
  1. xcx permalink

    דורצ'ין: תליה צפופה וחסרת רגישות של פסלי קיר לא מקוריים ולא מענינים. בשביל זה יש את סרה או תומרקין ורבים אחרים שעשו זה מעניין בהרבה ממנו. התמדה היא לא תמיד ערובה לשכנוע.
    הכוח שלו בתערוכה הזו נמצא דווקא בעבודות על נייר.
    בישראל מסתמנת לאחרונה מגמה פתטית ונוסטלגית של געגועים לאמנות של קיבוצניקים. כן: אנשי אדמה מסוקסים, כבדי פה, נו בולשיט אטיטיוד, פלדה פירה ושניצל.
    הכותב מנסה לעקוץ את האמנות העירונית שלוטשת את עיניה לחו"ל ושוב יוצר השוואות ונכנס להגדרות משטיחות ,קלישאתיות.
    בכל מקרה אין ברצון הזה כל פסול, אין פסול בלהיות "לא אותנטי" "לא מספיק ישראלי" או "להתכתב עם חו"ל " .
    במיוחד במקום כמו ישראל בה כל פעולה תרבותית היא בעצם חסרת משמעות לעולם שבחוץ. ולא יהיה לא נכון להגיד שהיא חסרת משמעות גם לתרבות הישראלית.

    אולי הכותב הספיק לשכוח שזו סוג האמנות ששלטה בישראל עד שנת 85 בערך. מי מתגעגע? אני בטח לא.

  2. עבודות מיושנות ולעוסות,הרבה מלל על עבודות שלא נוגעות בישראל של 2009 , אישית לא אוהב אמנות לא מחוברת,תמוהה בעיניי במדינה שלאחר2 מלחמות וסכסוך שלא נגמר,ואין שום זכר לזה באמנות הפלסטית,נעשים נסיונות לא מוצלחים בקולנוע ובספרות, אבל התערוכה הזו מיובאת ממדינה אחרת.

  3. ההתייחסות לאמנות עירונית נעשתה לצורך הבחנה ולא עקיצה – הבחנה בין צורות אמנות שונות הנבדלות זו מזו לא רק בגיל, בסגנון וכו', אלא במושגים הבסיסיים. מכלול התערוכות הנוכחי במוזיאון, שמציג תמונה רגעית של מרכז שדה האמנות הישראלית, יכול להאיר זאת: גיל שני, מיכל הלפמן, יוסף קריספל – האמנות שלהם שונה מאמנותו של דורצ'ין במשהו בסיסי ועקרוני. זה לא רק פערי דורות (גם גרבוז, בן גילו, שונה ממנו), וזו גם לא נוסטלגיה, אלא דרך מחשבה אחרת הבאה לידי ביטוי בהתייחסות לעבודה, לחומר, לציפיות מהתוצר הסופי. זה גם לא משהו שקיים אצל סרה, ובטח שלא אצל תומרקין.

  4. xcx permalink

    כן, אבל יותר נעים חמים ושורשי לכתוב ביקורת יום ששי על התערוכה שלו על פני התערוכות של הצעירים שהזכרת. הוא חם, הם קרירי(סט)ים.
    יש לי הערכה לאמנים עירוניים מול אלו מהקיבוץ.
    אלה נאלצים להילחם על הישרדותם כדי לעשות את אמנותם מול אלו שיוצרים בתנאים מגונננים בסביבה סגורה והומוגנית עם שלוש ארוחות מסודרות ביום ואיזה שלפשטונדה נחמד בין 2ל4 .

  5. אחד ואולי permalink

    לא תמיד שלפשטונדה זה נחמד.

  6. אם כבר, הרבה יותר נעים ונוח לכתוב ביקורות על הצעירים החמים שמביאים רייטינג לאתר (תתפלא לגלות כמה אנשים מחפשים את גיל שני בגוגל), מה גם שחלק גדול מהביקורות, גם כאן באתר, בכל מקרה עוסקות גם בהם.
    חוץ מזה ברוב הקיבוצים צורת החיים שאתה מתאר חדלה להתקיים בשנות השמונים, וגם לפני כן זה לא היה בדיוק ככה. דורצ'ין, אגב, עבד במשך שנים במשק. את האמנות יצר אחרי שעות העבודה.
    מעבר לכך, אין לי שום עניין ליצור משוואת טוב ורע בין אמנים עירוניים ואמני קיבוץ, ובניגוד למה שכתבת, גם לא אכפת לי מי ישראלי יותר ומי פחות. זו לא שאלה מעניינת בעיני. מה שניסיתי להציג הוא את ההבדל המהותי בין צורות העבודה והמחשבה על האמנות.

  7. תירוש permalink

    יש מצב שהם חיפשו בגוגל איזכורים על השריונר גיל שני ז"ל שנהרג בתאונת טנק בשנות ה90- ולא בהכרח את גיל (מרקו) שני יבדל"א
    אגב,איך אפשר לדעת כמה חיפושים יש על כל דבר בגוגל?

  8. אורח מלא permalink

    השאלה אם דורצ'ין ראוי לכבוד אותו המימסד האמנותי המפאניקי מעניק לו, אין לי ספק שלא מדובר באמן מעל לממוצע יש הרבה קיבוצניקים עם "נשמה יתרה" אבל אין להם ולו קורטוב רלוונטיות לא ואף לא מעבר לכך.

    בכנות זו לא רק בקורת אמנותית אם-כי ניתן בקלות להתמודד עם בקורת אמנותית .

    הבעיה היא גם פרוטקציה פוליטית שנמאס ממנה כי לא זו בלבד שהיא שקרית המוצר הזה הקולקטיבי ה"קיבוץ" הוא מוצר פגום במילא, אז מה הטעם להלל מושג מת שעבר מהעולם, מה עכשווי במושג הזה, איפה פה הרלוונטיות הפוליטית למושג שלא מיצג מלבד גוש אנשים מיטרליסטים שחובבים נדל"ן ומלחמות, במשך שנות דור טימטמו אנשים עם הערצה לגוף הקולקטיבי שבעיקר ניפק חיילים ודגנרלים.

    האם באמת האמנות של דורצ'ין מיצגת משהו שראוי לשים על השולחן?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: