Skip to content

מרוב יערנים לא רואים עצים

מאי 9, 2009

בשנה שעברה פרסמה מבקרת האמנות של טיים-אאוט גליה יהב, מאמר שבו הסבירה מדוע האוצרת הצעירה הדס קידר היא אוצרת חשובה, ולא סתם חשובה – אחת החשובות שפועלות כיום בישראל. כדרכה, ביקשה יהב לחשוף בביקורתה את חוקי המשחק ואת מיקומם של השחקנים בו, ומאחר שקידר, אליבא דה-יהב, מבינה את האופן בו פועל השדה, מציבה את תנאיו הכלכליים בחזית התצוגה ואף זוכה להכרה והצלחה, היא הופכת לאוצרת חשובה. כשהציגה יהב את קידר כאוצרת חשובה היא לא ביקשה לספק ציון איכות אלא תיאור מצב, לא הכתרה – הגדרה. קוראים אחדים הבינו היטב את התחכום הפנימי הזה וחלקם אף תקפו אותו בחריפות. אחרים, ואני מרשה לעצמי להניח שמדובר ברבים מן הקוראים, לא הבינו, ולמרבה האירוניה חוסר הבנה זה, בצירוף העובדה שמאמרה של יהב פורסם יחד עם ראיון חנפני למדי עם קידר עצמה, גרם לכך שבמקום לחשוף את תנאי השדה ולהצביע על התופעה שיוצרת ומאפשרת את "חשיבותה" של הדס קידר, הפכה אותה יהב, במחי מאמר אחד במקומון שבועי, לחשובה אפילו יותר.

הניסיון לתאר ולנתח את תנאי שדה האמנות במסגרת ביקורתית אופייני לעבודתה של יהב. בדיון שסיכם את כנס מארב לכתיבה על אמנות שהתקיים השבוע, היא חזרה על טענתה בדבר תפקידו ומקומו של מבקר האמנות בימינו. דבריה במאמרים השונים ובכנס מזכירים את גלגול העיניים המלווה בנחרת בוז שמשמיעים סטודנטים לסוציולוגיה למשמע כל טענה בדבר איכותה של יצירה כזו או אחרת כי "מה, לא קראת את פוקו?", ו"די ברור מה בורדייה היה אומר על זה", שהרי "כולנו פועלים במעגל של פנאופטיקונים והבניות תרבותיות ומשטרי ראייה ונורמות חברתיות", וכפי שקורה לא פעם עם תיאוריות ביקורתיות מפוכחות אבל קצת משיחיות, יש בדברים גם מידה רבה של אמת, כי יופי בהחלט אינו דבר מוחלט, הפרט הוא חלק מחברה, בסצנת האמנות יש כוחות, חוקים ושחקנים, ואם בעבר שלטה בשדה המקומי הזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית "בצלאל" ובהמשך החליפה אותה המדינה, היום זהו ההון הפרטי על פרסיו, אספניו וירידיו, המושחים נסיכים ומכתירים את כוכבי האמנות החדשים. אך בסוף כל הקינה הריאליסטית והבלתי מתפשרת להחריד הזו נשאלת השאלה: טוב, אז? ופה, לאחר שהסכמנו על עיקרי הדברים, יהב ואני נפרדים, משום שמסקנתה של יהב היא שתפקידו של המבקר לחשוף, פעם אחר פעם, את מערך האינטרסים והתנאים הסביבתיים המאפשרים את קיומה של תערוכה, פעילותו של אמן והשפעתה של אמנות. את האובייקט – יצירת האמנות עצמה – היא משאירה מאחור, ומבקר שמתייחס ליצירה עושה, לדעתה, "מעשה בזוי מבחינה מוסרית", שכן הוא הופך למשתף פעולה עם מנגנון שמשתמש בו ליצירת אצטלה תרבותית איכותית, אך מרוקן אותה מתוכן באותה נשימה.

אף שדברים דומים לדבריה של יהב כבר נאמרו לא פעם בעבר, חשוב מאד להמשיך ולומר אותם. יחד עם זאת אסור בשום פנים ואופן שזו תיוותר נקודת המבט הלגיטימית היחידה, שכן אישורה של נקודת מבט זו כבלעדית אינו רק הודאה פסימית בעובדה שהפסדנו (ומבחינות מסוימות באמת הפסדנו), אלא חמור מכך – וויתור על כל ניסיון להשפיע על המצב ולשנותו. לא מזמן כתבתי במקום אחר כי תפקידו של מבקר לפרש ולגלות, למיין, לתווך ולחרוש – ליצור ולהזין את השיחה ההדדית והשיתופית בין האמנות, הקהל והביקורת. שלטון ההון בעולם האמנות וחיבוק הדוב שהוא מבקש להעניק גם לכתיבה ולביקורת, עשויים להיות הרסניים ולהעמיד את השיחה ההדדית הזו במצב מוגבל, אך זו בדיוק הסיבה שבגללה יש להתנגד למגמה לא רק באמצעות חשיפת אמצעי הפעולה שלה, אלא גם בהצבעה ועיסוק בכל מה שנשכח ונדחק על ידיה. בהתנגדותה לעצם העיסוק ברבדים אחרים של היצירה, מוחקת יהב במו ידיה נדבכים שלמים של הקיום האנושי והופכת בעצמה, כפי שקרה לה עם הדס קידר, למשת"פית של אותו מנגנון שנגדו יצאה בתקיפות, מנגנון המדכא את כל מה שלא נמדד בחרושת תרבות האינטרסים והמספרים.

את כל זאת איני כותב במטרה להתנגח עם גליה יהב – בעיני היא אחת המבקרות החריפות, המשכילות והרהוטות שפועלות פה – אלא להצביע על הסכנה הגלומה באידיאולוגיה הקומיסרית משהו שאימצה בשנים האחרונות. למעשה, נדמה לי שאפילו יהב חוששת מסכנה זו ומוכנה, מפעם לפעם, להניח לרגע לניתוח היער והיערנים ולהתבונן גם בעצים. בשבוע שעבר, למשל, היא ביקרה בתערוכה הקבוצתית "נחמה", שאצר דוד עדיקא בגלריה עינגע. בביקורת על התערוכה תיארה את היחסים החברתיים העומדים בבסיס תערוכת חברים זו ואת החורים התיאורטיים שלה, וגם ציינה בגילוי הולם שלעדיקא ולה יש דעות שונות על אמנות. אולם בתום חילוקי הדעות וענייני השדה ומקומם של השחקנים והשפעתם על התוצר חתמה יהב את מאמרה (ואני מצטט מהזיכרון את תוכן הדברים), בטענה שמקבץ העבודות שמציג עדיקא דווקא מתחבר היטב, יפה ואפילו מרגש. "מתחבר"? "יפה"? "מרגש"? מה למושגים לכאורה מיושנים, מרוקנים ואפילו ריאקציונרים אלה ולשיח השדות? נראה שאפילו גליה יהב אינה מוכנה להשתעבד לגמרי לאידיאולוגיה של גליה יהב, וטוב שכך.

From → ביקורת

45 תגובות
  1. אין אלטרנטיבה למצב האינאוני הזה בו האוצר או המבקר הוא הארוחה העיקרית, כבר מזמן היה צריך להפריך את החשיבות המלאה מעצמה של המעצמה המבקרת מארץ ישראל הלאומנית.

    גליה יהב היא אפילו לא פסיק בסצינה הרלוונטית, היינו אמנות בעולם הרחב המכיל אמנים מארצות רבות, ככול שכלי המדיה משתכללים באמת ניתן ליחס לגליה או לחבריה לא יותר מנסיון אלים להשתלט על השיח המקומי, בדרך כלל הביקורת הארצישראלית אינה מנומקת היא קלישאה, במקרה הטוב, במקרה הרע גחמה אפילו וולגרית , אולי עדיקא אצר את חבריו אבל הוא לא ממציא השיטה של הביצה הארצישראלית ציונית.

    יש פה חבורות חבורות של חברים ובני חברים ואף פעם לא היו פה אדישים לחנופה דביקה, ההפך.

    בקרוב אמנים שיגדלו כאן מי שראוי ויכול ומסוגל ישא כנפיים מחוץ למעגלי הגליות, חסרה האפשרות כרגע ליחס לאמנות הישראלית ככזו תפקיד בינלאומי. מי-יודע אולי נגיע פעם ליום מיוחל כזה בו תפיסה"ישראלית" של האמנות תתפרש כאמירה חוצת יבשות ותתנהג כבעלת טעם לפחות.

    אולי ענווה לא תזיק לגליה וליתר בני האלים שממרום המקלדת שופכים את הדברים שהיו צריכים להישמע מקסימום בין כתלי המתנ"ס האיזורי.

  2. כשהיא התחילה לנבוח permalink

    אני ברחתי.

  3. קישון permalink

    מילא להכתיר את קידר כ- האוצרת
    אבל מה תגידו על רשימת '100 אנשי האמנות החשובים בישראל ' בטיים אאוט שאותה היא רשמה. אולי הבוס לחץ וידוע שבוסים נורא אוהבים שמביאים לשולחנם דירוגים וטבלאות.
    לזכותה של יהב יאמר שהיא יודעת להתבטא לגבי אוביקטים בשפה פואטית כשנחה עליה המוזה וזה קורה מידי פעם ו הרבה לפני הביקורת שלה על הקישקושון המגניבניסטי של עדיקא.
    עוד יאמר לזכותה שהיא יודעת לעשות את ההפרדה, שכל כך חסרה בכתיבה פה בין, למשל, "סתם צייר טוב" לבין "צייר שהוא אמן טוב"

  4. מרב יערנים לא רואים באמת עצים. אולי הגיע הזמן שהפוקוס יעבור מהאוצר והכותב על אמנות, אל האמן ואל יצירת האמנות שהוא מייצר. הרי בסופו של דבר ,כך לפי השכל הישר, בלי אמנים ויצירות אמנות, לא יהיו עסקני אמנות, אוצרים ומבקרי אמנות, כל אילו שניזונים מיצירה שאיננה שלהם.
    נכון גם כתיבה על אמנות וגם אוצרות היא סוג של יצירה. אבל עדיין היא בגדר יצירה טפילית שאיננה יכולה להתקיים ללא ה"עצים" שעושים את היער. להפוך את העיסוק ב"סוציולוגיה" של השדה, לעיקר. הוא לעניות דעתי פיספוס אחד גדול.

  5. חושש להיחשף permalink

    איך אפשר להתייחס ברצינות למי שלא רואה שום בעייה אתית בכך שהיא גם עורכת מדור אמנות(ומצנזרת גם מחצית מהגלריות במדור הכרוניקה!) והיא עצמה בעלת אינטרסים אישיים כאמנית וכאוצרת.

    רותי דירקטור אמרה שהיא סומכת על יושרם של הכותבים….

    ה"מלך" עירום (וגם חסר כל בושה ומידה של יושר עצמי)

  6. דודאית permalink

    אפרופו אתיקה..
    מי שעוקב אחרי כתיבתה של גליה יהב יכול להבחין עד כמה היא מוטה משיקולי חברות וברנז'ה.
    יותר מזה היא אפילו הרשתה לעצמה להגדיר אידיאולוגיה מאחורי התופעה של :"שמור לי ואשמור לך"( למי שזוכר את הכתבה החנפנית על הביאנלה בהרצליה )
    קשה גם להתיחס ברצינות לתפקיד "הסוציולוג" שגליה לקחה על עצמה. לגליה יש דעה מאוד ברורה וקבועה על הכוח שיש לשוק על שדה האמנות, והוא תמיד יוצג כשלילי. ולכן לא ניתן לצפות שנלמד ממנה משהו בעל ערך על ההשפעה של התעוררות השוק, שהיא מורכבת יותר, עם אספקטים שליליים אך גם חיוביים.
    גליה יהב, גחמנית , בוטה, לא יציבה, אוהבת לעורר סנסציות, מתבטאת בצורה לא אחראית ולא אמינה ( למשל משפט שערוריתי כמו "אהובי קנה את אלן גינתון" שנאמר יותר מפעם אחת בכנס ) . כדאי לזכור את זה כשקוראים את הביקורת שהיא כותבת.
    מבחינתי המדור שלה הוא "בזבוז", הייתי מעדיפה למצוא בטיימאאוט כתיבה שתעזור לי להגיע לתערוכות הטובות יותר, ואולי תלמד אותי משהו חדש על אמנות, ולא כלי שרת של "אידיאולוגיה".

  7. בובי שלום permalink

    גליה יהב כותבת מעולה הביקורת של יונתן כתובה יפה אך ממש לא מדויקת ועושה עוול כשהוא שותל אידיאולוגיות בגליה שבסופו של יום היא ריאקציונרית לא תבניתית ולא צפוייה. יפה יעשה יונתן אם ילמד מגליה קצת אומץ לשחק את הילד הקטן שזועק המלך הוא עירום
    יפה יעשה יונתן עם יעמיק ויקרא כתבות ישנות בהן היא מדברת וכותבת באהבה ויופי על אמנים ולא רק שולחת חיצים בדרגים הגבוהים שגם זה יונתן יכול ללמוד בכל אופן אם גליה יהב היא מבקרת אמנות מעולה הרי גם יונתן מביא איתו המון עונג של שפה וידע ויישר כוח

  8. הביקורת של גליה, גם אם היא קיצונית לעולם היא עקרונית.היא מכסה במדור הרבה סוגים של אמנות ופלורליסטית. אכן יותר מעניינים אותה נושאים פוליטים הנוגעים בכלכלת שוק,במערך הכוחות ובנושאים פוליטים אידיאולוגים, בהם היא שולטת ומלאת ידע תיאורטי. פחות היא מסוגלת ורוצה להתפעל מיופיו של הקו וסלסוליו של הכתם . גם לא מעניינים אותה חפצי אמנות סחירים ומעוצבים .והכי היא אוהבת לדבר עם טקסטים.

  9. קישון permalink

    אורית, כי היא תוצר של רלי אזולאי. שם לימדו את הסטודנטיות בעיקר לדבר ולא ממש להסתכל, שלא לדבר על להתבונן. אוקיי, אולי על צילומי עיתונות…
    לא למדו שם בקורס שכתם או סילסול בקונטקסטים מסוימים יכולים להיות הדבר הכי חתרני , הכי אידאולוגי והכי פוליטי שיש.
    הכתיבה שלך היא דיליטנטית , בהנחה שאת מצדיקה את הגישה בה את קולטת (לא נכון לדעתי) את יהב.

  10. אם כבר לימדו שם שדברים הם תלויי מקום זמן והקשר ולא ניתן לבחון את האובייקט האמנותי הסינגולרי ללא הקשר של הזמן בו הוא נעשה, ללא הרצף.אבל יש מקום גם להתרגש מכתם מסולסל ורומנטי, מי שרוצה. לא הכל צריך להיות אידיאולוגי ונושא נרטיבים

  11. אליענה permalink

    המשפט "יש מקום גם להתרגש מכתם מסולסל ורומנטי, מי שרוצה" הוא אחד המטומטמים שקראתי, ואופייני לעדת האוצרות ה"ביקורתיות" וחסרות יכולת ההתבוננות שפועלות פה.
    מסכימה עם קישון שבמקרים מסויימים ה"סלסול" יכול להיות הדבר הכי חתרני שיש, אבל ברור שאורית וחברותיה לעולם לא ישימו לב לכך גם אם מאחורי הסלסול הזה ימצאו טונות של אידיאולוגיה ונרטיבים. עניין של הבנה באמנות.

  12. חדל permalink

    כמי שהשתתף בכנס, העובדה שהעורך בחר לענות – להגיב -להתייחס, אך ורק לעניין אחד
    מתוך הכנס, ורק לעניין הכוחני, הצעקני, המעורר מהומות בכוונה, אומר שאולי
    זו הדרך להשיג תגובות. חבל. רק בכח? האם רק באלימות ניתן לקבל התייחסות

  13. הי חיים, מה כוחני ואלים פה? למה להשתמש בתיאורים כאלה בלי שום בסיס?
    אם אתה רוצה להתייחס לדברים אחרים ולדוברים אחרים אתה מוזמן.

  14. חדל permalink

    כנראה שאתה לא מבין את משחקי הכוח
    אלים וכוחני – זה שהיא כפתה עליך באלימותה
    להתייחס רק למה שהיא אמרה – שכפי ששמעתי ממש לא היה
    חדשני או מקורי- היא משחזרת את העמדות של המורה של אריאלה אזולאי
    משנות ה90, עמדות שאפילו רלי כבר זנחה מזמן. האלימות והבוטות
    כפתה עליך – להתייחס כ"עורך" אך ורק אליה. נדמה לי היו ביומיים
    האלה עוד רגעים ודברים שכדאי היה מעמדתך כעורך- להתייחס אליהם
    זו הכוונה וזה לא ככ בשמים -זה ברור לכל מי שמתמצא במקום ממנו גליה מדברת
    הארכאיות הסוציו-פוליטות הזו – שכבר מזמן מזמן עברה ומיצתה על עצמה

  15. חיים אלו תיאוריות קונספירציה, ומכיוון שלא נכחת במושב המדובר, אני לא מבין מהיכן הביטחון להביע את דעתך בצורה נחרצת כזו על הדברים ועל האופן בו נאמרו.
    יחד עם זאת, אם הקשבת לדברים ברדיו או שקיבלת דיווח מהימן עד כדי כך שאתה מרגיש שאתה יכול לתקוף את העמדות שהושמעו ומעוניין להוסיף להן, להתווכח עימן או לחלוק על מה שכתבתי אני, קדימה, לך על זה, הראה לכולנו מדוע מדובר בטענות מיושנות ומשוחזרות ובארכאיות סוציו-פוליטית שמיצתה את עצמה ואפילו אריאלה אזולאי זנחה מזמן. מי עוצר אותך?

    אני מסכים איתך שהרבה דברים שנאמרו בכנס מזמינים התייחסות. אל מקצת הנושאים בוודאי אתייחס בדרכים שונות בהמשך ולנושאים אחרים יתייחסו אחרים.

  16. גליה permalink

    ליונתו ולכל החברים האכפתיים שלום,
    קשה להחליט איך להתחיל להגיב, אז אעשה זאת בנקודות:
    1. אלימה, מצנזרת, ארכאית מוצר של (אני? מוצר של?), גחמנית, בוטה, לא יציבה…בהחלט לא הייתם עדינים אתי. מה שכן – אני באמת קצת אוהבת סנסציות. הן יותר טובות ממוות בחיים של הרצאות אנמיות, משמימות ומונוטוניות מפיהם של אנשים שלא מעלים בדעתם שיתווכחו איתם ונבהלים מזה נורא, כפי שנראו רוב באי היום השני של הכנס. ויכוח בריא עוד לא הרג אף אחד.
    2. להוא שכתב על הביאנלה בהרצליה – חשבתי בזמנו שהכנסת מצב התרבות הנוכחי (חבר מביא חבר וכו) למבנה המוצהר של התערוכה הוא עשייה אוצרותית כנה מצד סימון – זה עושה את כל ההבדל ואת הדיון בנושא הזה, להבדיל משמור לי ואשמור לך, שהוא תמיד מערך אינטרסים בחדרי חדרים.
    3. יונתן – בכתיבה שלך גרמת לי להרגיש קצת שהוזמנתי לאמבוש. מבחינתי, הוזמנתי לפאנל מסכם על מצב הכתיבה, בסוף יום עיון על כתיבה. נתבקשתי גם להכין מאמר בנושא בעקבות הדברים. בפועל – לא הצלחתי להגיד את מה שתכננתי עקב השתאות נזעמת מהקהל כבר מהמשפט הראשון שלי – שמושא ההתבוננות אותו אני מעדיפה אינו האובייקט המבודד אלא ההקשר בין הוא הסוציו-פוליטי או מלאכת האוצרות או מכלול התערוכה, שאינני מאלה שמאמינים שאפשר או צריך להתבונן "באמנות עצמה" כי אין כזו קטגוריה טהרנית, שאני חולקת על כך שהמשמעות או האמת מצויה כולה באובייקט עצמו. מעבר לכך לא הצלחתי להתקדם הרבה, לדברים נוספים אותם רציתי להגיד על אמנות ועל כתיבה עליה, כי הייתי עסוקה בלענות על שאלות בסגנון "למה יש בטימאאוט כוכבים". אתה מניח שמה שהצלחתי להגיד הוא כל מה שיש לי להגיד ולא כך הוא, מייחס לי מוגבלות ומחיקות נפשעות ושוב חוזר באי דיוקים על סיפור הדס קידר שכנראה כואב לך אישית. מבלי להכנס לפרטי התכנים, שוב אתה מבקר אותי למרות שמייד אחכ מסכים עם דברי.
    4. הגדולה של תפישה ביקורתית בעיני, ושל בורדייה בפרט, היא דוקא אי הסכמטיות שבה. אי אפשר להניח שמצב השחורים בהארלם דומה לזה שבקרית גת ושהתנהגות ההון האוליגרכי באירופה ויחסיו עם האמנות, נאמר, חופפים לאלה של תמיכת הבנקים ומפעל הפיס באמנות בישראל. אין ברירה, אלא לחקור את זה על מנת להבין את מכלול תופעות השדה, עד להשפעה על ה"אובייקט ממש". מעניין למשל, להבין דרך זה תופעות כמו החזרה לציור, היעלמות האינסטליישנים, הצילום הטיפולוגי של מוסדות והעירום הבוטה ועלייתן של תמונות נופים וסצינות אזוטריות באמנות העכשווית.
    5. התפישה שחירות העשייה והמחשבה היא דבר המושג באמצעות אי ראיית הכוח והתנהגותו יש לה שם: מדיניות בת יענה. הכוח לא נשאר איפה שהשארנו אותו. הוא זז, הוא חכם, הוא מעניין, הוא מאפשר. צריך ללמוד אותו, כל פעם מחדש.
    6. כדאי לא להיכנע לשקר שיש שפע
    7. חלק מראיית העבודה שלי כמבקרת, היא לייצר דיפרנציאציה בין התופעות
    8. האמירה "צבע טרי קנה את אלן גינתון" התכוונתה לשרטט את האמביציות של היריד להפוך לשחקן מרכזי בשדה באמצעות גיוס ושיתוף פעולה עם מוסדות ואנשים הנתפשים כסמני איכות ומעניקי לגיטימציה. אם אלן נעלבה – אני באמת מתנצלת. בלהט הדברים, זה יצא לי בוטה.
    9. "תפקידו של מבקר לפרש ולגלות, למיין, לתווך ולחרוש" – מה זה אומר, לעזאזל?
    10. ואולי הכי חשוב: מדהים אותי שמיוחסת לי "אידאולוגיה קומיסרית" בעוד שנאומו של גלעד מלצר, שאמר ארט-היסטורי לפחות 3 פעמים כאילו הוא מחזיק את ההיסטוריה בכיס, עובר אצלכם (אצלך, יונתן) בשתיקה. מלצר חיבר ביחד מוטיבציות הגמוניות, מוסדיות ולאומניות מלפני קום המדינה עם אמנות ביקורתית של שנות ה70 וקרא להכל ביחד "סוציו-פוליטי" כאילו כל מה שאינו גאומטריה בחלל הוא מגויס, תיאר את המאה ה20 כמאה של ההפשטה, תוך שהוא משכיח בחטף את מאנה, דושאן, דאדא, מרקס, פרויד, פמיניזם, סיטואציוניזם, לימודי תרבות, פאנק, אסכולת פרנקפורט, בויס, וורהול,ואת תחום הצילום כולו, וקרא להחזרת הפורמליזם העילי לכתר. מעניין שהאמירה הפשוטה שלי שהכל פוליטי עצבנה אתכם ולא הרגרסיה הפוריסטית והפוריטנית הזו.
    11. אה, ואני גם די מופתעת שלא התרגזתם על מישהי שעושה מחקר על המיליטריזם הפושה ומחלחל בלי שיש לה דיעה עליו.

  17. חדל permalink

    גליה אומרת
    "אין ברירה, אלא לחקור את זה על מנת להבין את מכלול תופעות השדה, עד להשפעה על ה"אובייקט ממש" – ולמילים ולמשפטים כאלה אני מתכוון במה שאני טוען כי כוחם של המשפטים והטענות הללו כבר קהה לפני שחלף האלף הקודם. כיצד מבקשת המבקרת מעמדתה בבית הקפה או בשולחן הכתיבה בדיוק "לחקור את זה"? האם כשהיא מוספיה מעט שיטוט בחלק מא דקטן ממכלול הפעילות בשדה – דהיינו בתערוכות בגלריות המקומיות היא יכולה להסיק מסקנות במחקרה המעמיק? ומה יועילו המסקנות אם בכלל? למ יהן חשובות? למי הן יועילו? למה היא מתכוונת במשפט הבורדיאני העמום והשחוק "מכלול התופעות בשדה", כל שכן – לחקור את היחס בין ההון לבין "האובייקט" – לזה בדיוק הכוונה באלימות – האלימות הזו היא של המילים הנשמעות מאד מבטיחות שמאחוריהן – וזו לא הביעה של גליה יהב אלא של הדיסציפלינה שהיא מבקשת לאחזר מתהום הנשיה – כל המילים והמושגים האלה הם מבנים שהמתודה אינה מגבה בשום פעולה מחקרית, באף ניתוח אנליטי שמחזיק מים, כל שכן -אין כל וודאות בקשר המיוחס שבין הון ואמנות. האם פסלו של נחום טבת שהולך להיות נוצב בסניף בנק חדש שדרות רוטשילד – השתנה, או שונה או מרעיף חוויה אחרת כי הו אמוצב ומומן על ידי הבנק? אולי. אבל את זה התיאוריה צריכה לדעת להסביר, ובורדייה היה רחוק מלהיבין את זה וכיצד זה פועל, אם בכלל. היכן ההוכחה שאכן הבנק והכסף מהווה גורם משפיע על הפסל? נכון שמופעים אמנותיים עולים ויורדים, נוכחים ונשמטים – אבל האם הקשר בין העלמות המיצבים – מה שבהחלט מאד לא נכון ביחס לאמנות ישראלית עכשווית צעירה – לעליית מוסדות ההון בתל אביב כמו חרובי ברודו ושות'- כיצד מבקשת גליה להראות את הקשר? זה שששרית שפירא אוצרת עבור אהודי או ברודו – אין הבדל בעבודתה מאז שהיא הייתה במוזיאון ישראל שאז עבדה עבוד "המדינה" – גורם כוחנו וכלכלי לא מבוטל, שהרי כיצד גלי המבחינה בין המדינה לבין בעל ההון, ויותר מכך-בין שני אלה להחלטותיה האוצרותיות של שפירא? וז הבעיה בשיטה של בורדייה וזו הייתה שבעיה בטקסטים החינניים של שרה חינסקי ז"ל שהיו אמנם מושחזים להפליא אבל סבלו\ונהנו בדיוק מאותה הבעיה – הם היו פרובוקטיביים, מהנים, מענגים בפצעים שהם פצעו, אבל היו בעיקר זריקה באוויר של סיסמאות שאי אפשר להצביע על ממשותן או על יעילותן בהבנת התופעה המורכבת – שרק מסתבכת והולכת, ששמה אמנות עכשווית. גלי המדברת על מורכבות בהבנת יחסי הפועלים והמדוכאים – כדאי לה לקרוא למשל את מחקריו של לוק בולטנסקי, בין היתר, על מנת להבין כיצד הניתוח חייב לשכלל את מאמציו ואת אמצעיו – אם הוא מבקש להגיד משהו בעל עדך על התנהלות מירקמי פעילות בעלי מורכבות גבוהה כמו אמנות וביקורת.

  18. גלית permalink

    גליה צודקת לפחות בפעם שהיא מבקרת את גלעד מלצר הריאקציונר.פורמליזם הוא רוצה? שיחזור לעידן שטרייכמן-זריצקי-סטימצקי או אפילו לאה ניקל אם הוא כל כך מתגעגע. או לחילופין, נחום טבת.
    יהב היא אולי היחידה ממבקרי האמנות פה שמתחברת (ומבינה) באופן אמיתי וטבעי ליצירה של בני דורה ובניגוד לכל המבקרים (מבקרות בעיקר) שמתיפיפים ומתפייטים על ,למשל, "תערוכתה הנפלאה של אלימה במוזאון ת"א "
    התיפיפות והתלהבות מזויפת ושקופה כל כך שבאה לא ממש מההערכה מלאה לפועלה של אלימה אלא יותר ככלי ניגוח נגד הדור הצעיר שתערוכות שלו מוצגות כרגע במוזאון במקביל לזו של אלימה.שימו לב לסמיכות הזו בביקורות על אלימה.
    הישן והטוב, החדש והרע. זה נוח.

  19. הי גליה, תודה על תגובתך.
    ראשית אני מסכים שסגנון חלק מהתגובות פה אינו תורם דבר. זה אמנם עסיסי יותר מהרצאות אנמיות, אבל לא תמיד ענייני. אני חושב שעל טענות יש להשיב בטענות וטפשי להיכנס לעניינים אישיים בוויכוח כזה.
    שנית, אני אמנם עורך-שותף במארב אבל אין לי כל כוונה לעשות לך אמבוש. אני מגיב לדברים שנאמרו בכנס, ואם יש דברים שלא הספקת או לא יכלת לומר בפורום ההוא, אפשר לדבר עליהם כאן.
    שלישית, לא יצאתי נגד טענתך (שנראית לי מובנת מאליה) שהכל פוליטי, אלא נגד המסקנות היישומיות שאת מסיקה ממנה. אלו אותן מסקנות שיוצרות את חילוקי הדעות בינינו, כמו גם האופן המוטעה והחד-ממדי לדעתי בו את מציגה את הרצאתו של גלעד מלצר ובעיות כמו אלו שהציג חיים לוסקי בתגובתו האחרונה. אפרופו גלעד מלצר, אני חושב שהבדל עקרוני מרכזי בין הטענה שלו לטענותייך הוא שהתיאוריה שלו מסוגלת ואף מעוניינת להכיל את הביקורת שלך, ולא כחיבוק דוב משתיק אלא מתוך הכרה בתקפות וברלוונטיות של חלק מן הטענות הללו, ואילו הגישה שלך, שניכרת גם בתגובתך, אינה מוכנה ואינה מסוגלת לקבל לטענות אחרות, שכל אחת מהן נראית לה כדגל אדום או "מוטיבציות הגמוניות, מוסדיות ולאומניות מלפני קום המדינה", בין אם יש קשר לדברים ובין אם לאו. לכך התכוונתי כשכתבתי קומיסריות.

    והערת שוליים: "חוזר באי דיוקים על סיפור הדס קידר שכנראה כואב לך אישית"? אני חושב שבילבלת ביני לבין יונתן סואן, שפרסם במארב מאמר תגובה לסיפור. כשהארכיון יעלה סופסוף אתן לינק.

  20. קישון permalink

    תבין יונתן, בישראל : ה כ ל א י ש י .
    זה בגנים של המקום.
    אל תנסה בכלל

  21. .גליה ,
    הדברים שכתבת בסעיף 4. על הצורך לבדוק כיצד משחקי הכח בשדה משפעים אל אופי היצירה "האוביקט ממש" בהחלט מעוררים מחשבה.
    בעיקר לנוכח מבול תערוכות הציור, אשר מאחוריהן אינטרסים של בעלי ממון , במוזאון תל אביב.
    אבל בכל זאת בואו ניתן קצת כבוד ל"חירות העשיה והמחשבה" של האמן. שופעל מתוך צורך פנימי, ורצון אוטנטי להתבטא.
    באופן שאינו תלוי במימון או חסות חיצונית. עדיין נותרו מספר צדיקים בסדום. ואם אין רבים מהם בתוך הסצינה, אז אולי כדאי לחפש אותם מחוצה לה.

  22. שן אלון permalink

    גליה למה להתרגז?קחי מכחול,ציירי דומם ….ששששששששש……………………….
    והעיקר להתאפק ולהשתתף כמה שפחות בימי עיון כאלה ואם כן אז להתרחץ טוב,טוב אח"כ.
    נשיקות שן

  23. גליה permalink

    הי יונתן,
    ראשית, באמת בלבלתי בינך לבין סואן. סליחה. לשם הדיוק: הראיון שנעשה עם הדס קידר בטימאאוט נעשה שבועיים לאחר שכתבתי את אותה ביקורת מפרגנת, ובלי כל קשר אלי. מאז כבר כתבתי על פועלה האוצרותי של קידר פעמים נוספות וחבל שלא התייחסת גם לכך.
    כמה פחד עולה כאן מהמילה הקשר….הדברים שאמרתי בכנס היו בתגובה לשלאלה של רונן אידלמן על תשומת הלב שאני מעניקה בדכ לאוצרות ולטקסט האוצרותי, ולכך שלפעמים אני אפילו מעדיפה אותם על פני היצירות המוצגות.
    אני מתעקשת על כך שהיצירה אינה אוחזת אמת ואת מלוא המשמעויות הפרשנויות על אודותיה מבלי הקשרים, ביוגרפיים, היסטוריים, פוליטיים ואחרים, וכן – גם האופן בו היא מונחת בחלל ובהקשר האוצרותי. הדיבור על מייצר את (אחת ההוכחות המשעשעות לכך היא ההנחה של כמה מהכותבים שמכיוון שאני אדם פוליטי, ברור שאינני מסוגלת "לראות"). כמבקרת שכותבת כמעט כל שבוע ועורכת שמצוייה בלחצים האינטרסנטיים מצד גורמים שיווקיים ומסחריים, אני יודעתך משהו כשאני אומרת שההון, מושג שמן הראוי לפרק ולא להשאירו ברמה המיתית, מבקש לחלחל כמה שיותר ושאחד מהאפקטים שלו הוא מה שקראתי העידן הפוסט-דיוני. אם מישהו חושב שהפרטת האמנות לא יוצרת שינויים במבנה השדה, בהון הסימבולי שלו, בהתנהלות הכללית והפרטית ושאינה משפיעה גם על אזורים שלכאורה אין להם קשר להפרטה – פשוט טועה. היא מהלך משנה שפה ותודעה. אחד השינויים הפשוטים והנראים לעין של הזמן האחרון הוא שינוי מושג ההצלחה. שנים רבות היה נהוג כאן לבוז ל"מסחרי" והליך ההתקבלות האמנותית היה קשור קשר אמיץ לקהילת טעם מקומית, לה קוראים עד היום "הקהל המקצועי". כיום אמנים יותר כנים ברצון שלהם שלהם להתפרנס מאמנותם, להרוויח כסף, דבר ששחרר את היחסים שלהם עם הצופה ובייחוד עם הגלריות מאיזו צביעות מוסרנית ומנהיר שמדובר ביחסים עסקיים. מאידך, הגלריות הולכות ומשתחררות גם כן מעולו של הדיון באמנות ויוצאות יותר ויותר מהארון כשואו-רומז בלבד, כבתי עסק שאין להם עניין באמנות כקטגוריה אלא רק באמנים.
    הבדל נוסף הוא שהמדינה מחויבת לתמוך באמנות. ככזו, היא מחויבת, תאורטית לפחות, להגן על המקומם, לדאוג לחופש הביטוי, לסבסד גם ענייניים מיעוטיים באופיים, ואילו חברות פרטיות וספונסרים אינם נתפשים כמחוייבים ויחסי החליפין איתם הם בנוסח 'הכל או כלום'.
    התאוריה של מלצר? מה היא היתה? כנראה פספסתי אותה. בוודאי שכולנו מרגישים וגם נורא רוצים להרגיש כסובייקטים ריבוניים ובוחרים, הממשילים משלים ויזואליים וטקסטואליים על המציאות ובכך משפיעים עליה. לפעמים זה אפילו נכון. האופן בו אמן יחיד או אירוע-תערוכה מצליחים פעם בהמון זמן להיחלץ מציפיות, לחרוג ממחשבה מתבקשת, לא להיענות באופן מלא לאינטרפלציה אלא לסמן אותה כדבר ממנו הם סוטים – אלה הדברים שראוי לסמן אותם. ניתן לסמן אותם רק מתוך הבנה של הדבר ממנו הם חורגים. אבל גם בחלק מדוברי הכנס עצמו (נכחתי רק ביום השני) וגם בתגובות כאן אני מזהה את הרצון למסך הכל, לטשטש הבדלים, להיות מקובל על כולם, ולא ברור לי לצורך איזו כתיבה על אמנות, אחרת משלי, זה נעשה, מתוקף איזה סדר-יום שונה ועדיף.

  24. גליה, את מייחסת לי, אולי בתשובה למגיבים אחרים, דברים שלא כתבתי ואיני מאמין בהם. מעולם לא כפרתי בהקשר, לא טענתי שהיצירה היא ישות אוטונומית ביקום וגם לא שהאמן הוא סובייקט ריבוני ובלתי תלוי. התפיסה הזו מופרכת לגמרי בעיני וכפי שכתבתי קודם, הטענה שהכל פוליטי נראית לי מובנת מאליה (לעיתים המובנות הזו ממסמסת אותה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). ככותב ועורך, פה ובמקומות אחרים, גם אני נחשף ללחצים ולאינטרסים בשדה וחושב שצריך לחשוף ולבקר אותם. ההבדל בינינו הוא שמדברייך, לפחות אלו שנאמרו בכנס ונכתבים כאן, משתמע שזהו תפקידו של המבקר, נקודה. אני חושב שתפיסה כזו אמנם מבקרת את תנאי השדה, אך הופכת באותה מידה לקורבן שלו, שכן היא מחמיצה את כל מה שאינו נמדד בכלים ובאמות מידה המוכתבות ונכתבות ע"י המדינה, השוק או כל כוח משמעותי אחר. אני חושב שההתנגדות למה שהגדרת כמהלך שמשנה שפה ותודעה, נובעת גם מן האפשרות (הנחוצה, לדעתי) לדבר על מה שהמהלך הזה מוחק או מותיר מאחור, ולא רק מן הביקורת והחשיפה שלו.
    מישהו כתב פה שלפעמים קו יכול להיות הדבר הכי חתרני שיש. אחת המגיבות ענתה לו בזלזול שמי שרוצה להתרפק על זה שיהיה לו לבריאות, וזו בדיוק הדוגמא (והדוגמה), לאופן בו התיאוריה של בורדייה תתקשה לזהות את החתרנות הגלומה בקו המדובר גם אם הוא ינעץ לה עיפרון עמוק בתוך העין.

  25. אדי permalink

    גליה אל תתנצלי על מה שאמרת על אלן גינתון. זה כמו הבדיחה על הבעל שמביא לאשתו ככה סטירה בלי שום סיבה ליד כולם. שואלים אותו הנוכחים ההמומים: למה עשית את זה,מה היא עשתה? . והוא עונה: לא יודע, אבל היא בטח יודעת.

    מצחיק או לא אבל זה המצב

  26. למגיב 6 permalink

    רותי דירקטור אולי סומכת על יושרם של הכותבים אבל מה הטעם אם אי אפשר לסמוך על יושרה של דירקטור שמקפידה לשדר פוזה של נקיון וענייניות ולא כך הוא. היא מאוד שקועה בפוליטיקות למרות שלא רואים את זה על הפנים המיתממות שלה. בנוסף איכשהו באף מאמר של דירקטור לא מצאתי עצמי לומד משהו חדש, הכל ברמה המאוד בסיסית, תמיד כתוב בטון נורא מתפנק .
    אני לא רואה סיבה שמארב לא יצרפו לינקים גם לביקורות של סמדר שפי. הרמה אותה רמה , מור אור לס.

    הייתי בכנס ומאוד נהניתי ברוב הדיונים. מקווה שיהיה המשך

  27. udi permalink

    גליה אילולא היית ששה אלי קרב הכול היה טוב יותר. אישור של מי את מחפשת? של כותבים במשקל נוצה? של מתייפיפים, צדקנים, מתחסדים? של מי?
    לא נמאס להכות גלים בביצת מי האפסיים?
    מעט צניעות, חרדה ותודעת אסון לא יזיקו, אפילו לטובות ביותר. מאז הפיטורים, דירקטור (לא שאני משווה) נשמעת כמו התקף היסטריה מלנכלולי ורווי תוכחה. מה יהיה איתך, כשחס וחלילה יגיע יומך? עדיף להנמיך ווליום מבעוד מועד, כדי שישאר מה להגביר אחר כך.

  28. גליה permalink

    למספר 28 היקר – אתה ככ צודק! עבודת הכתיבה והעריכה, מהצד שלי, היא מלאכה לא תמיד מתגמלת ולרוב נורא בודדה. ובאמת נורא נמאס להכות גלים ולהרגיש איך הבוץ מתייבש לי על העור ממש.
    מתה להיזכר איך זה להרגיש קצת צניעות, חרדת ותודעת אסון ורוצה להנמיך ווליום.
    יש מישהו שרוצה להחליף אותי בטימאאוט לחודש-חודשיים? אולי אפילו עד סוף הקיץ או עד שתעבור תחושת המיאוס, מה שיבוא קודם.
    אני רצינית.
    תתקשרו//תשלחו פיילוט

  29. פבי permalink

    צריך רק להכנס לטימאאוט השבוע ולקרוא את הבקורת של יהב על התערוכה סטית תקן ולהבין מה פשר הדיון כאן. בשני שליש מהכתבה היא מבקרת ומבטלת את האוצרת ואת הטקסט בסגנון אישי וילדותי המתימר להשמע עדכני. לקראת סוף הכתבה היא מזכירה שלמעשה יש עבודות טובות בתערוכה. לפעמים מחדד ומשעשע לקרוא את יהב אך פעמים רבות נשמע שהיא מרחיבה בנושאים משניים שרק היא אובססיסית לגביהם מבלי לקחת שום אחריות על תפקידה הצבורי. מבקרת אינה מקבלת משכורת בכדי לנהל שיחות סלון. זה מקצוע בעל כח עצום החורץ לעיתים גורלות כלכליים של אמנים או אוצרים. אין מה ללעוג בציניות מיושנת על מוסריות, טיפה אופטימיות אתיות וחמלה. מכל העבודות בסטית תקן היא בחרה להתמקד בעבודה אחת שגרמה לה להתגלגל מצחוק. נו טוב גם להומור יש טעם וריח. אולי אחריות בסיסית ופחות לעג למוסריות ואתיות יגרום לה לעשות את תפקידה עם יתר גדלות נפש ויותר כבוד לזמן הצפיה הקריאה, ולעבודות הממוקמת ופשוט לעשות את העבודה שלה ולהתיחס אליהן (לעיתים היא עושה זאת). תפקידה הוא לבקר אמנות ולא להשתמש בעתון כבמה לסכסוכים אישיים (רבינא וכו) או התלהמות על אוצרות. כל זה לא אומר שמערך הכוחות הפוליטי המצוי מאחורי העבודות אינו חשוב– זו הצהרה שכבר אין צורך באמירתה.דווקא תערוכה כמו סטית תקן מיצרת מהלך ממשי אל מול ההצהרות שאותן גליה יהב מרבה להצהיר על הפוליטי ויחסי הכח. גם אם התערוכה לא הצליחה לממש את יעדיה לדעת המבקרת מן הראוי שהיא תחזק את אמירותיה בהתבוננות מעמיקה של התערוכה עצמה. אבל כנראה שלא היה מספיק מקום בכתבה להתיחס גם לעבודות מפאת עומס רב בדיון פנימי בין המבקרת לבין עצמה על המיסגור הממסגר והמסגרת. יערנים קראתם לזה אז יערנים. מלבד זאת יש משהו הזוי בדיון שנוצר דרכה או דרך אמיר זה לכשעצמו מרענן. ולגבי חוסר התגמול בעבודת הכתיבה שעליו יהב מבכה–גליה יש לך משכורת וזה יותר מאשר רב האמנים מקבלים בעבור עבודתם אז אנא תתיחסי לעבודות שלהם בכתיבתך ולא רק לטקסט או לאוצרים שברב המקרים מקבלים תקציב גבוה יותר מזה של האמנים. אמרת יפה צניעות לא תזיק ובקשר לגלים תמשיכי להכות רק תוודאי שאת בים הרחב ולא סטית לרגעים רבים ליבשה המיבשת לך בוץ על העור.

  30. יובל permalink

    הי גליה
    אני מתכוון להגיע עם משפחתי מהצפון לת"א לסוף שבוע
    האם תוכלי לתת לי המלצות לתערוכות וארועי תרבות בביקורי כאן?

    ממש תודה
    יובל

  31. שן אלון permalink

    גליה,רק לא ליפול לרחמים עצמיים.
    היש תגמול ראוי יותר מהבדידות?הרווחת אותה ביושר,מנפי אותה לאושר אמיתי. מה האלטרנטיבה,להיות חבר של כולם? או חלילה לחוות את- " התעוררותו של הסובייקט ורצון לכונן אותו מחדש בתוך תנאיה של הפעולה היצרנית" [מעין שלף-סטיית תקן]
    אפשר להעלם,אפשר לברוח,בואי ניסע ב'אגד' לצפת…

  32. כמה צפוי שבסופו של דבר העורך בחר לפרסם בכתב משהו שיכול להוביל לעשרות טוקבקים. רכילות, חוסר קורקטיות, לוח דרושים. הרבה רעש ומעט תוכן. איבדתם אותי לגמרי עם השעמום הדביק שמתפתח פה.

  33. דוקטור permalink

    גליה יהב מספיק עם הרומנטיקה של הקדושה המעונה באמת בסופו של יום הביקורות שלך מתרכזות באותן תערוכות נטולות אמביציה בגלריות המסחריות הרגילות שכל יתר המבקרות בעיתונים וברשת כותבים עליהן, את אותו הדבר רק בשפה טיפ טיפה שונה.
    אני לא מוצא הבדל בין סמדר שפי לליסה פרץ לרותי דירקטור לגליה יהב וכיו"ב. כולן כותבות על מה שקל לכתוב עליו ועל מה שיביא יותר טיקבוקים וכמה שיותר שיפוטי ושטוח. כמה משעמם מצידכן.

  34. רוז ס. לביא permalink

    אין כמוך גליה. שוקלת ברצינות להרים את הכפפה.

  35. רוז ס. לביא permalink

    לפני שאני מתחייבת אשמח לדעת: אדון זיגלר משלם טיקט לביאנלה בונציה? האקרדיטציה עלי

  36. בובי שלום permalink

    לסיכום הדיון: גליה היא מותק אך עליה לכתוב קצת יותר על אמנים משעממים
    יונתן הוא אינטלקטואל וג'נטלמן
    וחד"ל הוא כוחני ונקמן

  37. זאנדר permalink

    לוסקי היה אולי היחיד שאפשר היה ללמוד משהו מעניין מההרצאה שלו- כל השאר:אה…חיוורון

  38. קארסון permalink

    ורדית גרוס מהמשתתפות בסימפוזיון היא לא אתית.
    ראו הראיון שלה עם זוכה פרס גוטסדינר בידיעות: שהיא מביאה דוגמאות לאמנים שזכו בפרס בעבר היא מציינת רק שמות של אמנים שאתר ארטיס , האתר והגוף בו היא עובדת ומקבלת משכורת, מנסה לקדם. כמה שקוף.

  39. גלעד מלצר permalink

    לאורבים ושבים שלום, האמת שהמתקפה האישית על גליה די מגוכחת. מה שפרובוקטורית זולה רוצה יותר מכל זה שיאמרו לה שוב ושוב: את פרובוקטורית זולה כדי שהיא תוכל לומר שלא מתעסקים בעיקר אלא שוב בכסות.
    למרות הנשיפות והרשיפות – גליה לא חושבת שמן הראוי לענות לטענה שלי, ואם היא עונה, זה לסילוף מוחלט לדברי, סילוף מטריד הואיל ובעקבותיה אחרים גם חושבים בטעות שאני "חוטא" בנאמנות לפורמליזם. לא. גם בדברי הקצרים דיברתי על מונח שמעולם לא קנה אחיזה בארץ, והוא פרשנות פוסט פורמליסטית – כזו שראשית מלאכתה באובייקט, תוך ש – שימי לב גליה, גם אני וגם פוסט פורמליסטים קצת יותר רציניים ממני (לא ממך חלילה) חשבו שזה רעיון טוב לחשוב את האובייקט – בעזרת פרויד, פמיניזם, פוסט קולוניאליזם, דקונסטרוציה, סוציולוגיה של התרבות. במקרה הדברים מוזכרים על ידי "כרשימת כלי עבודה" בסוף דברי. אז מה? קל יותר לומר – הוא פורמליסט שמתעניין בשטרייכמן וזריצקי. למחזר עד אינסוף את הטענות המערכתיות בנוגע לעולם האמנות, יחסו להון, לשלטון, להון ושלטון, למצב הפוליטי – הופך לרפלקס משעמם, שלא לומר נבוב ומטומטם.
    ועכשיו, הואיל והבוץ הופך לסמיך מרוב מיצים אישיים, גם אני אתבוסס קצת בביצה שגליה כל כך נהנת לשחות בה – אז מה, גליה, כל עוד הגנתי עלייך במדרשה הכל היה בסדר, ומהרגע שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הוחלט – לא על ידי – שלמרות הרצון שלי להמשיך להעסיקך, יש לפטרך – ומאז עברת לחליפת האיומים ולטינופת, או שבסך הכל את הוכחה חיה למשוואה הקלסית של לייבוביץ' על טמטום מרושע ורשעות מטומטמת? אז מה, לאלן גנתון (כמה מכוער את יכולה להתנהג, אוי סליחה, לא התווכנתי, גם לא שמתי לב שדוד, מה שם משפחתו, אוי גנתון, נכון, גנתון, בעלה של אלן דיבר בפאנל הראשון ויושב בשורה הראשונה, ממש מולי, אופס סליחה, נסחפתי) אסור להענות לבקשתה של שירה זלוור לאצור לה, ורק לה, תערוכה בתוך "צבע טרי", ולי, גליה יהב מותר לכתוב בקטלוג שחוגג שישים שנה למדינה? למה לא? ר' בורדיה פרק 3 שורה 7 (אולי 17) לצורך סימוכין המאששים את זכותו, שלא לומר חובתו של המבקר הביקורתי באמת, לכתוב, לקחת חלק שעל מנת לפרק, בתוך המנגנון הקרוי מדינה. ועוד מדינת ישראל. וגם מותר לי, גליה יהב, מותר, חשוב, הכרחי כמעט לכתוב בג'ורנל שבבעלות של איל בידור וראווה מן הסוג שכבר נותח, בוקר, ופורשן עד לזרה, בצרפתית ובשאר שפות תרבותיות. ציגלר זה כשר. אהובי זה טרף.
    אז כבוד הרבנית הצדקת גליה יהב, ברברת אנטי ממסדית ואנטי קפיטליסטית היא שמיכת הפיקה של הבורגנות. לפעמים, כדי שידגדג בחריץ שזור אליה חוט זהב של פרובוקציה, ותמיד, תמיד, תג מחיר. אבל את הרי יודעת את זה, וגם את הדגדוג את אוהבת.

  40. בובי שלום permalink

    וואו, וואו, כל הכבוד, ממש סימפומניה לאגזוז וחלילית טובה וגחלילית שהיא לא ממש קשורה אבל לענין , וואו וואו גלעד מלצר, ברוך הבא לעולם של הסוגרים חשבונות ושולפים לאור היום בכיכר המרכזית, סחטיין על הלכלוך, מעורר השראה, והרמזים, אוה, כשמו של מגזין השירה , אוה גלעד, יפה עשית, מגניב
    אבל ואת האבל הזה משכתי ככל יכולתי והיא דלה
    מה לרבק, כאילו, מה נסגר, כאילו למה
    זאת אומרת, זה בידור, ומהנה לקרוא, ואיזה יופי יש התקוטטות, אהה
    לא חשוב שכח מזה

  41. קארסון permalink

    אהובי ( המכונה -שנואי) הוא באמת טרף. כמה ביטחון עצמי וכמה מעט הבנה.

  42. פבי permalink

    למה להפוך את הכל לאישי? יש מה לבקר אך יש גם מה להעריך בגליה יהב ורק מה שקשור אליה ולתוכן הרשימה קשור לכאן–להזכירכם כאן זה התחיל:

    "לא מזמן כתבתי במקום אחר כי תפקידו של מבקר לפרש ולגלות, למיין, לתווך ולחרוש – ליצור ולהזין את השיחה ההדדית והשיתופית בין האמנות, הקהל והביקורת. שלטון ההון בעולם האמנות וחיבוק הדוב שהוא מבקש להעניק גם לכתיבה ולביקורת, עשויים להיות הרסניים… זו בדיוק הסיבה שבגללה יש להתנגד למגמה לא רק באמצעות חשיפת אמצעי הפעולה שלה, אלא גם בהצבעה ועיסוק בכל מה שנשכח ונדחק על ידיה. בהתנגדותה לעצם העיסוק ברבדים אחרים של היצירה, מוחקת יהב במו ידיה נדבכים שלמים של הקיום האנושי… והופכת בעצמה למשת"פית של אותו מנגנון שנגדו יצאה בתקיפות….

    את כל זאת איני כותב במטרה להתנגח עם גליה יהב – בעיני היא אחת המבקרות החריפות, המשכילות והרהוטות שפועלות פה – אלא להצביע על הסכנה הגלומה באידיאולוגיה הקומיסרית משהו שאימצה בשנים האחרונות. למעשה, נדמה לי שאפילו יהב חוששת מסכנה זו ומוכנה, מפעם לפעם, להניח לרגע לניתוח היער והיערנים ולהתבונן גם בעצים." …

  43. אמן הרשע permalink

    הגב גליה אירגנה קומבינה של בסטה בסגנון ימתיכוני/ישראלי מקובל
    שבו היא גם השף גם המלצר וגם מבקר המסעדות
    והכל בטוב טעם אינטלקטואלק וגלגול עיניים צדקני לשמיים
    בורדייה, פוקו, את ברגסון ודרידה שכחו, ודיון על השדה בלי להזכיר את לקאן, מונדייה.
    אולי קודם קצת מנהל תקין לפני כל המילים הגדולות.

Trackbacks & Pingbacks

  1. תודה לכל באי צו כתיבה! - כנס מארב לכתיבה על אמנות. - מארב Ma'arav
  2. צו כתיבה, כנס על מצב הביקורת על האמנות בישראל. - מציצים אמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: