Skip to content

המצלמה והמוות – יונתן אמיר

מרץ 9, 2009

שרון יערי – שדרות ירושלים
גלריה זומר, ת"א (עד ה-21.3.09)

הסופר והמבקר הצרפתי מוריס בלאנשו פותח את ספרו "הצעד (שלא) מעבר" במשפט "המוות, איננו רגילים אליו". על שיח צילום הנוף בישראל ניתן לומר את המשפט ההפוך: "המוות, אנחנו רגילים אליו". מאז שנות התשעים הפכו המוות והנוף המת למושגים רווחים בדיון על צילום הנוף בישראל. עיסוק בהיסטוריה של המקום ניתן אמנם למצוא אצל אמנים מכל הסוגים, אולם נדמה שרק בצילום הפך העניין לפרקטיקה שגורה כל-כך וכמעט אוטומטית, כאילו היו הנוף והמוות, ושיפוטם במסגרת פוסט-טראומתית, תחנה נדרשת במסלול יצירתו של כל צלם. מניפולטיבי ככל שלא יהיה, התצלום נתפס תמיד כמתווך המצביע על האובייקט המצולם, ובישראל שבה כל גל נושא מזכרת, כל תצלום נוף מעורר את הדי הארץ הצרובה או השסועה. גישה זו הפכה אוטומטית עד כדי כך, שאפילו התפתחויות מעניינות בזרם, כמו המונומנטאליות החדה אצל יעקב ישראל או הקיטש הנרקיסיסטי בתצלומיו של שי קרמר, נדונות אך ורק באמצעות אותם מושגים ואותה מסורת של שיח המוות, על "נופיה הפצועים" ותמונות הפוסט-מלחמה שלה. וגם אם תצלומיו של ישראל צופנים בחובם תביעה מוסרית עכשווית, וגם אם ססגוניות מתקני הצבא ותיאוריהם האסתטיציסטיים של קרמר מעידים על רוויה מסוימת ודקדנס, עדיין נשפטים השניים באותה המסגרת ונתפסים כמתעדי ההיסטוריה ומבקריה.

אני כותב את הדברים לאחר ביקור בתערוכתו היפה והמהורהרת של שרון יערי "שדרות ירושלים" בגלריה זומר. יערי הוא אחד הצלמים הבולטים בישראל. בשנים האחרונות הולכת יצירתו ומתנתקת מן העיסוק הרווי בנוף המת ובשיח השיירים ואזורי האסון, לעבר חקירה צילומית מתבוננת ומצמצמת העוסקת פחות בסמלים ובהתפרקות הנוף ויותר בתהיות על פירוק (ומכאן גם פיתוח) יכולתו של הצילום לומר עליו דבר מה. בטקסט הלא-חתום הניתן למבקרים בתערוכה נכתב כי תצלומיו של יערי "מתרחשים מאוחר מדי… מלקטים את שברי ושרידי האירועים והפעולות שהצטברו במקום… קשורים למצב פוסט-טראומתי" וכיו"ב, אולם תערוכתו של יערי יפה מאד מכל מני סיבות, ובראשן דווקא העובדה שעבודותיו מתרחקות מקביעות כאלו בדבר השרידים והשברים והמצב הפוסט-טראומתי. אם יש שברים בתצלומים הללו, הם אינם שברי הנוף אלא שברי הצילום, הנובעים מן הדילמות הניצבות בפניו לאור שחיקתו ושחיקת המושגים השגורים בדיון בו (כפי שהעירה גם רותי דירקטור בהתייחסותה לתערוכת צילום במוזיאון תל-אביב). תצלומיו של יערי אינם משוחררים או מתנערים מעמדה פוליטית, כמובן, אך מדובר בעמדה פואטית, תיעודית פחות ומורכבת יותר מן הדימויים המופיעים בחלקם. בכלל, הדיון במקומם ההיסטורי והחברתי של דימויים ספציפיים (או שברי דימויים ספציפיים), כשולחן הפיקניק, החצר האחורית המוזנחת, המטבח הסטנדרטי ותרני הדגלים המיותמים המופיעים בתצלומיו של יערי, אינו חדש ובהקשר הזה גם אינו מעניין במיוחד.

יערי מצלם בפורמטים שונים. רוב התצלומים צולמו בשחור-לבן וכמה מהם גם בצבע. המנעד הצבעוני יוצר אפקט משעשע כאשר תצלומי הצבע נראים כמעט כעיוות או שיפוץ של התצלום ה"מקורי" בשחור-לבן. רוב התצלומים גדולים יחסית ומיעוטם קטנים. באחד מופיע דימוי מגורען הנראה כתצלום סנפ-שוט שצולם בעדשה טלסקופית, בעוד העלים האפורים המופיעים בתצלום אחר צולמו במצלמה בפורמט גדול והם חדים במידה כזו שנדמה כי נייר הצילום הוא העלים עצמם ולא רק תיעוד שלהם. אוויר אפור ודחוס אופף את התצלומים, ונוכחותו בכמה מהם בולטת עד כדי כך שנדמה כי לא את הנוף ביקש יערי לצלם, אלא את שכבת האוויר המפרידה בינו לבין המצלמה. גם האור מיוחד. בשנים האחרונות מיוחס גם הדיבור על האור למוות הפושה בנופי הארץ, או לחילופין לעיסוק "ארכאי" של ציירים "ריאליסטיים", והנה, בצילום עכשווי בגלריה אופנתית בת"א, משחק האור תפקיד מרכזי ושונה לגמרי. האור בחלק מן התצלומים בתערוכה הוא אור מוזר, חצי טבעי וחצי מלאכותי, כשילוב בין שמש ונורות ניאון, או כשמש העשויה נורות ניאון, ומה שגורם האור הזה הוא טשטוש תחושת הזמן – ביטול אפקט הקפאת הרגע המזוהה כל-כך עם מדיום הצילום ומופר ע"י יערי. כך, בכמה תצלומים כלל לא ברור אם מדובר בתצלום שצולם ביום או בחשיפה לילית ארוכה שהבהירה את השמיים, הגדישה את אורם הקלוש וחילצה את הפרטים מן החשיכה. במובן זה תצלומיו של יערי אינם עוצרים זמן אלא אוצרים זמן, וזמן זה שונה מן הזמן המקובל מחוץ לעולם שיוצר התצלום.

במקרה נתקלתי השבוע בקטלוג שיצרו לפני שנתיים או שלוש תלמידים ומורים במחלקה לצילום בבצלאל בשיתוף עיריית חולון. בקטלוג מופיע תצלום של יערי שאינו מוצג בתערוכה בזומר אך יכול היה להשתלב בה בקלות. גנן מופיע בתצלום, עומד בגן ציבורי מוצל, מפוח בידו וענן עלים, זרדים ואבק מיתמר מן הקרקע ועוטף את הסביבה. בניגוד למקצת התצלומים בתערוכה, הפעם ברור שמדובר בחשיפה קצרה הלוכדת את הרגע, אולם באופן אירוני, מה שנלכד ברגע מכריע זה הוא דווקא האמביוולנטיות שלו, חוסר יכולת ההכרעה בין הזמן שבתצלום ובין מועד הצילום, בין אתר הצילום לתצלום כאתר. דוק מהורהר ופחמי אופף את התמונה, ויפה העובדה שההרהור הזה נוכח באופן חזותי ותיאורטי גם יחד. על כן, אם יש בתצלומיו של יערי מושגים כמוקדם ומאוחר, שרידים ושברים, הם נוכחים דווקא על דרך השלילה, שכן מדובר בתצלומים המתארים פחות את מה שנרמז כי קרה כאן, ויותר את מה שקורה בהם עצמם ברגע זה ממש, תוך ערעור תקפותם של קריטריונים תיעודיים מקובלים ביחס לצילום.

From → ביקורת

3 תגובות
  1. פבי permalink

    התערוכה מרתקת בהקשר לצלום אך מעוררת שאלות לגבי המבט של צלמים ישראלים על מקום ונוף כאן. המבט המרוחק אינו מעביר עמדה או מעורבות והוא כן משוחרר מעמדה. הרבה צילומים מעידים על אסקפיזם מבהיל, כזה הפועל בשרות המדינה (כפי שצינה דירקטור) חבל שזה קורה גם בתערוכה זו. התחושה היא שהצלם עבר מידי פעם בשדרות ירושליים וצילם כמה צילומים נוסטלגיים. שדרות ירושליים של יערי אינה מעמתת ואינה שרויה כרגע בשום דרמה היא תתאים לביתו של אספן שבע אך לא תעורר שאלות על המקום. חבל שהצילומים פותחים שאלות רק על מקומו של הצילום הישראלי ולא על המקום המצולם.

  2. בובי שלום permalink

    מצטרף לדעתה של פבי ולתקן ולומר שהתכוונה היא, פבי לאותם חבורת צלמים עכשויים שמשחקים בגלריות מליגת העל ואכן כל כוונתם הלא מובתרת היא לחצוב באמנותם בכיסי העשירים מבלי להשאיר איזה סיכוי לטעם רע או להטריד מדי בשאלות לא נעימות וראוי לגנותם בכל פה אך זה לא יעזור
    יש גם צלמים אחרים וכו
    וזה העיקר ובאשר למאמר הרי ברור שהוא בכמה רמות מעל לתערוכה ומעניין וישר כוח לכותבו על מפעלו
    תודה

  3. עוד לא ראיתי את התערוכה, אבל זה בסדר – לא מגונה – אם אפשר להתפרנס קצת מאומנות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: