Skip to content

סיפור הפליאה – יונתן אמיר

פברואר 3, 2009

kitchen_21השיפוצים המקיפים שנערכים במוזיאון ישראל בשנה האחרונה מחייבים את אוצריו לחפש אחר פתרונות יצירתיים להכרח להמשיך בפעילות. התערוכה "עשויים להפליא" שאצרה סוזן לנדאו נולדה כפיתרון ביניים שכזה – ניסיון להתגבר על מגבלות המקום והאמצעים ולהציג פריטים ממחסני המוזיאון העמוסים. לא בטוח שניתן היה להציג תערוכה כזו בימים רגילים. הבירוקרטיה המוזיאלית חזקה מן הרצון, ולכן אפשר גם לברך על הימים הקשים שעובר המוזיאון, המאפשרים לאוצריו לשחק בו כאילו היה חדר פלאות ממש כמו חדרי הפלאות שהיו המוזיאונים לפני שקראו להם מוזיאונים, ולפני שנרתמו לשירות המודרניזם חובב הסדר והניקיון.

"חדרי פלאות" היו חללים פרטיים בהם הוצגו יצירות אמנות, פריטים שימושיים מתרבויות שונות, שכיות חמדה, מכשירים מדעיים ואובייקטים מן הטבע. הסדר בחדרים אלה היה בד"כ אקראי והושפע מתחומי העניין ונסיבות חייו של האספן יותר מאשר משיטת סידור כזו או אחרת. כך ניתן היה למצוא בחדר אחד איקונה דתית, גולגולת, מקל הליכה בעל ידית מפוסלת, תרשימי מפות עתיקים וציורי דיוקן של בעל האוסף.
המוזיאון המודרני הפך את חדרי הפלאות למערכת המונעת ע"י תשוקת מיון. כך נולדו מחלקות המוזיאון השונות, שמסודרות עד היום ע"פ חלוקה כרונולוגית (אמנות קלאסית, אמנות הרנסנס, אמנות מודרנית), גיאוגרפית (אמנות אפריקאית, יפנית וכיו"ב) וטכנית (עבודות נייר, ארכיאולוגיה, ציור, מדיה חדשה). החלוקה אמנם תרמה להתמחות מחקרית בכל אחד מן התחומים והקלה על מיונם, אך חיסלה את הקשרים ביניהם, את ההפריה היצירתית והמחקרית ההדדית ואת שיתופי הפעולה האפשריים. לפני ארבע שנים הוצגה במוזיאון ישראל תערוכת אוסף לרגל 40 שנה להיווסדו. מבין המוצגים הרבים בתערוכה זכור לי במיוחד אוסף מגדלי בשמים עשויים כסף ויפיפיים שנוצרו במאה ה-18 בקהילות יהודיות בגרמניה. אלמלא התערוכה הלא-שגרתית, סביר להניח שחפצי הקודש לא היה מגיעים לאולם תצוגה מרכזי. הם היו ממשיכים את חייהם כגולים באחד מאגפי ה"אתנוגרפיה" של המוזיאון, ואני הייתי ממשיך לבקר באולמות ה"אמנות" בהם מוצגים ציור "מסורתי", צילום "עכשווי" ומדי פעם גם "אמנות רליגיוזית".

פונצ'ו פולינזי - בד עשוי קליפת עץ. המאה ה-19

פונצ'ו פולינזי - בד עשוי קליפת עץ. המאה ה-19

בתערוכה "עשויים להפליא" הדברים עובדים אחרת, ובדומה לחדרי הפלאות גם היא מספרת לא מעט על נסיבות חייו של המוזיאון – על אוספיו ותורמיו. התערוכה מוצגת בקומה השנייה של אגף הנוער של המוזיאון – הבניין האחרון שנותר פתוח למבקרים מלבד היכל הספר וגן הפסלים (וגם האגף היחיד בו ניתן לראות תצוגות חובקות זמנים שכאלה גם בימים רגילים). בין אם אלו אילוצי התקופה ובין אם שיקולים אחרים, התערוכה כמעט ומחזירה את הצופה אל "חדר הפלאות" הזה, בו מוצגים פריטים שונים ללא הפרדה כרונולוגית ותרבותית. הפרדה תרבותית היא מוקש בפני עצמו, שכן אחרי החלוקה המודרניסטית באה התיאוריה הפוסט-קולוניאלית לזרמיה, ומאז לא רק שקשה למצוא קלמר מאויר מאיראן לצד מסכה אפריקאית ומיצב של אמן אמריקאי בן זמננו כפי שהם מוצגים בתערוכה החדשה, עצם הדיבור על המסכה והקלמר (ייצוגים אותנטיים) במסגרת ערכים מערבית (מוזיאון) נחשב לחטא. על קלמרים ומסכות מותר לדבר בהקשרים של דיכוי, שוד חפצי תרבות והפקת הון תרבותי, אך אסור להתבונן בחפצים עצמם, שלא לדבר על הבעת רגשות פליאה "אוריינטליסטיים" לנוכח יופיים וייחודם. הפוסט-קולוניאליזם שחשף עוולות רבות, יצר עוול אחד בעצמו – זהו עוול שלילת הזכות להתפעם, הזכות להתרגש לנוכח מגע עם משהו זר. אין ספק שהגעתם של פריטים רבים למוזיאונים הייתה כרוכה בכיבוש וגזל חומרי ותרבותי. חשוב להיות מודעים לדבר, אולם אין בכך כדי להפקיע את ההזדמנות להתפלא לנוכח השונה והחדש, הזדמנות שאינה, כשלעצמה, לא מוסרית.

ביצה מעוטרת בפרק מספר שיר השירים. פולין, המאה ה-19

ביצה מעוטרת בפרק מספר שיר השירים. פולין, המאה ה-19

בין כל המוצגים בתערוכה, שחלקם בני שנים ספורות ואחרים בני למעלה מאלפיים וחמש-מאות שנה, עובר רק קו מחבר אחד – העבודה העמלנית והקפדנית שנדרשה להכנתם. בדומה לפליאה, גם עבודת הכפיים כמעט ונשכחה בעידן המודרני, שביכר דיון תוכני ופורמליסטי על פני עיסוק בטכניקה. כך, גם כאשר עבודה וטכניקה נכחו ביצירות, הדיון בהן נדחק לטובת היבטים אחרים. כשחזרה עבודת הכפיים למרכז הבמה, בשנות התשעים של המאה ה-20, היא נרתמה לדיון בשאלות של אמנות נשית וגברית, אמנות ילידית ואותנטית וכדומה. כפועל יוצא מכך, כשכבר הציגו המוזיאונים רקמה, למשל, לא עשו זאת בשל היותה רקמה יפה, אלא בגלל ש"בחנה פרקטיקות של נשיות". כך, גם כשכבר חזרה היצירה העמלנית להוות מוקד עניין, לא ניתן היה להתפעם מן היצירה כשלעצמה, מעבודת הכפיים הכרוכה בתבונת כפיים ומן ההכרה בזמן, במאמץ ובכישורים הגדולים שנדרשו להכנתה, ולהבין איזו הזדמנות יצירתית גלומה בקשיים אלו. בדומה לפליאה, גם ההתפעמות נאסרה.

את כל זאת איני כותב במטרה לבוא חשבון עם ההיסטוריה, אלא כדי להדגיש עד כמה מיוחדת חווית הביקור ב"עשויים להפליא", המשלבת לכל אורכה את תחושות ההתפעמות והפליאה האסורות. רבים מן המוצגים בתערוכה מאוחסנים ואינם נחשפים כדרך קבע. אחרים מוצגים באגפים שונים וכפופים להסברים אתנוגרפיים, וכמעט אף פעם אינם מוצגים זה לצד זה. הקלמר המאויר מאיראן, לדוגמא, המעוטר מבחוץ ומבפנים בציורי קרבות צבעוניים, עדינים ויפיפיים שיצר הצייר אבו חסן אל ע'פארי, שייך לאוסף אמנות האסלאם, בעוד הפונצ'ו הפולינזי העשוי קליפת עץ ומוצג לא רחוק ממנו, נלקח ממחסני המחלקה לאמנות אוקיאניה. המיצב "שדה פטריות" שיצר רוקסי פיין שייך לאוסף האמנות העכשווית, ואילו אגרטל החימר המעוצב בצורת כף רגל וסנדל מן המאה ה-4 לפנה"ס ומוצג בצדו השני של החדר, נלקח מאוסף הארכיאולוגיה.
בתערוכה מוצגות שלוש יצירות מיקרו-מוזאיקה (פסיפס בזעיר אנפין) – טכניקת עבודה שנולדה באיטליה בשלהי המאה ה-18 ונעלמה כליל מאה שנים לאחר מכן. אמני הפסיפס הזעיר יצרו תמונות נוף מאלפי אבני אמייל קטנטנות וצבועות שחוברו לכדי ציור. אם הפסיפס מורכב מאלפי אבנים, ליצירת מיצב המטבח בקנה מידה מלא שיצרה לייזה לו (בתמונה למעלה), נדרשו מיליוני (!) חרוזי זכוכית קטנטנים. לו, אמנית אמריקאית בת ארבעים, עבדה במשך חמש שנים על השחלת החרוזים, והמטבח הצבעוני שיצרה שומט את הלשון ומעורר צחוק ובהלה בעת ובעונה אחת.

שני אמנים ישראלים מציגים בתערוכה: אירית חמו מציגה קולאז' של גזירי תצלומי צמחים המודבקים על עץ צבוע. יצירת קולאז' היא פעולה לא אורגנית במהותה, שכן היא מבקשת לחבר דימויים נפרדים באופן מלאכותי. הקולאז' של חמו יוצר משחק מעניין ביחסי האורגני-לא אורגני: פעולה לא אורגנית המאחדת ייצוגים אורגניים באופן לא אורגני ע"ג מצע אורגני. הג'ונגל המלאכותי שיצרה חמו ממשיך עבודות קודמות המתחקות ו"משחזרות" דימויים קיימים באמצעות טכניקות ילדותיות לכאורה כגזירה, העתקה והדבקה. לצד חמו מציג חיימי פניכל דגם איטונג קטן הנקרא "קומפלקס 3 (דו משפחתי)", שהוא מלאכת מחשבת של התפוררות ושבריריות פריכה. עבודותיהם של חמו ופניכל הן הקטנות ביותר מבין עבודותיהם של אמנים עשוויים המשתתפים. אף שאמנים בני זמננו מהווים פחות משליש מאמני התערוכה, נוכחותם מורגשת הרבה מעבר למספרם. הדבר נובע ממידותיהן של העבודות, שגם הקטנות בהן גדולות בהרבה מיתר המוצגים. עבודות עכשוויות הן גם היצירות היחידות שנוצרו מראש במחשבה על תצוגה בחלל מוזיאלי, והעובדה שמיצב הוא המדיום העכשווי השולט בתערוכה מעוררת מחשבות על מקומם של שיקולי נדל"ן וחשיפה בתהליכי היצירה בימינו.

חיימי פניכל - קומפלקס 3 (דו משפחתי). איטונג, 2005

חיימי פניכל - קומפלקס 3 (דו משפחתי). איטונג, 2005

בשעה שעבודות רבות מצהירות בגלוי על איכותן הטכנית הגבוהה, ביצירות אחרות נראה שהאמנים ביקשו להסתיר איכות זו תוך כדי קריצה. עבודתה של האמנית הבריטית סוזן קוליס "גם רץ", נראית במבט ראשון כסולם מוכתם בצבע שנשכח במקום ע"י אנשי התחזוקה, כשרק מבט מקרוב מגלה כי כתמי הצבע האקראיים למראה הם למעשה אבנים יקרות ששובצו בין שלבי הסולם בעדינות ובקפידה. ממלאכות המחשבת השונות לא נפקד מקומה של קליגרפיה, והיא מיוצגת בסדרי תפילה ומגילות בכתב זעיר שיצר הסופר והמאייר הוינאי בן המאה ה-18 אהרון וולף הרלינג, בביצה שקליפתה מעוטרת בפרק ד' מספר שיר השירים ונוצרה בפולין במאה ה-19, ובספלי תה יפניים שחלקם החיצוני מאויר בדיוקנאות מאה המשוררים הידועים ביפן, ובחלקם הפנימי כתובים מאה שירים בני שורה אחת – אחד לכל משורר. הסיור בתערוכה מסתיים במיצב "רצפה" של האמן יליד קוריאה הפועל בארה"ב דו-הו סו. סו הציב אלפי דמויות פלסטיק זעירות המניפות את ידיהן למעלה ונושאות את רצפת הזכוכית העבה והמרובעת, במה שנראה כספק המחשה אירונית ומשעשעת של המושג תקרת זכוכית, וספק פארודיה חברתית על משמעותו של המושג עבודת כפיים ביחס לקוביות הזכוכית והבטון הלבן המשתפצות בימים אלה במוזיאון ישראל עצמו.

סטיב וולף - ללא כותרת. קרטון, צבעי שמן והדפס משי.

סטיב וולף - ללא כותרת. קרטון, צבעי שמן והדפס משי.

From → ביקורת

One Comment
  1. מ.פ. permalink

    נהניתי מאוד מהמאמר.הנושא נראה לי חשוב לדיון אמנות-אומנות שלא יסתיים לעולם.
    השאלה אם תערוכה אחת וחצי של המוזיאון מצדיקה הוצאות נסיעה רבות לתל אביבים לירושלים , ל"מוזאון ישראל"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: