Skip to content

איש אמנות

אוקטובר 2, 2008

לכבוד ראש השנה התבקשתי לספר על תערוכה, אירוע או אדם מתחום האמנות ש"הרטיטו את ליבי" השנה. מכיוון שעל מה שאהבתי השתדלתי לכתוב ועל מה שהחמצתי לא אוכל לכתוב, בחרתי כאיש השנה דווקא באדם שחייו נקטעו במפתיע לפני אחת עשרה שנים, כשהיה במכוניתו עם אשתו ובנו בדרכם לתערוכתה של יוקו אונו באוקספורד, על ידי נהג משאית שלא הבחין בשלט "האט". אמנם מדובר בבחירה מוזרה, אך עבורי, ונדמה לי שעבור כל מי שבשנות ה-80 עוד לא קרא ביקורות אמנות, ההתוודעות לרשימותיו היפות של האמן, הסופר ומבקר האמנות מאיר אגסי החלה רק השנה, עם צאת ספרו "הכד מטנסי", המאגד למעלה מארבעים מאמרים ורשימות קצרות על אמנות. את רשימותיו כתב אגסי ממקום מושבו בבריסטול, אנגליה, בשנים 1983-1997. הן התפרסמו בכתבי עת ועיתונים שונים שכבר מזמן נקברו בארכיונים ובספריות מאובקות, ויפה עשו הוצאת עם עובד ועורכת הספר האוצרת נעמי אביב, שחילצו אותן משם.

בשנת 1993 כתב אגסי בהערת שוליים לרשימה על ציוריו של הצייר הבריטי לוסיאן פרויד את המשפטים הבאים: "לוסיאן פרויד ואנדי ורהול (למשל) נראים יותר ויותר עם חלוף הזמן כשני צדי אותה מבע של יצגנות אמנותית סוציו-תרבותית (…) שתי שפות אמנותיות שונות לחלוטין שהם לא רק מנוגדות זו לזו אלא גם משלימות זו את זו כשתי אלטרנטיבות אלמנטריות ביצירת התודעה האמנותית העכשווית. כל טענה שאחד מהם "איכותי" יותר מהשני, או רלוונטי יותר, ניתנת לסתירה. טענה אחרת, שאם אתה נהנה מהאחד אתה לא יכול ליהנות ולקלוט את השני (הרומזת על כך שהטעם שלך דפוק), אף היא נראית לי קומיסארית ומוגבלת".
במידה רבה משקפת הערה זו את תפיסת האמנות של אגסי, שמצטייר מרשימותיו כאדם שאהב אמנות והתבונן בהשתוממות ב"מנהיגי אמנות" וקובעי טעם הלהוטים למיין, לנפות ולהוכיח בלהט משיחי מה נכון ומה שגוי, מה מותר ומה אסור, מה "מתאים לזמנו" ומה "אינו מתאים". האמנות עצמה אינה אוהבת להתייצב בדום מתוח לצד מתווכיה, והיא נוהגת להאכיל אותם בכובעיהם פעם אחר פעם. את אגסי, לעומת זאת, יהיה קשה לתפוס כשהוא אוכל את כובעו.

ספרו של אגסי הוא ספר שמומלץ לקרוא במנות קצובות, אמן או שניים ליום ולא יותר. בין החוקרים ומבקרי האמנות בישראל יש רבים הכותבים ליד האמנות ומעטים הכותבים עליה. אגסי, שהיה, כאמור, גם אמן, כתב על אמנות ולעיתים אפילו מתוכה, כמי שמקנן בקרביה ובוחן מבפנים את דרכי פעולתה. נקודות המוצא לרשימותיו היו תמיד האמנות עצמה וחווית ההתבוננות בה. היקף התעניינותו וידיעותיו היה נרחב מאד, והמאמרים המופיעים בספרו עוסקים ביצירות של מגוון אמנים, מיוהנס ורמיר בן המאה ה-17 עד לאמן הגרמני בן זמננו אנסלם קיפר, מצייר האקספריסיבי והמעורער אדוארד מונק עד לצלמת המתוחכמת ואחת מחלוצות האמנות הפמיניסטית סינדי שרמן. בכולם טיפל אגסי בסגנון קשוב ויצירתי, ידעני אבל לא אקדמי, מעמיק אך נהיר, לא "עכשווי" ולא "היסטורי", ובעצם לא "איש השנה באמנות", אלא איש אמנות.

נכתב עבור מוסף ראש השנה של "ישראל היום".

From → ביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: