Skip to content

חינוך מחדש – מוסף חדש במארב

אוגוסט 17, 2008

איור – אורית עריף

השביתות שטלטלו את מערכת החינוך בתחילת השנה עסקו רובן ככולן במספרים. באופן טבעי, עיקר הוויכוח נגע בשאלת השכר: מה משכורתם של מורים ומרצים, בכמה אחוזים נשחקה משכורת זו בשנים האחרונות, כמה שעות עבודה נדרש/ת המורה והמרצה לעבוד בשבוע ואיזו תוספת מגיעה לשעת עבודה, לוותק או להשכלה נוספת. גם במקרים המעטים בהם חרג הדיון משאלת השכר ונגע בחינוך עצמו, הוא הצטמצם לנתונים הניתנים לכימות כמו מספר התלמידים בכתה, מספר שעות הלימוד בשבוע, מספר הקורסים המוצעים בחוג מסוים ומספר הספרים החדשים הנרכשים לספריות.

קשה להאשים את השובתים. החוק הישראלי מאפשר לעובד לשבות אך ורק על בסיס תביעות כלכליות, ולו ביקשו השובתים לדבר על נושאים עקרוניים, הייתה הופכת שביתתם ל"שביתה פוליטית", ולכן אסורה. המרצים באוניברסיטאות הבינו זאת וצמצמו את מאבקם לסוגית השכר בלבד. הם ספגו ביקורת ציבורית קשה בעקבות החלטתם, אולם חלק גדול מדרישותיהם נענה. המורים בבתי הספר התיכוניים, לעומתם, ביקשו לעלות לסדר היום הציבורי גם נושאים עקרוניים. הם נהנו מתמיכה רחבה בדעת הקהל, אך זכו בהישגים צנועים למדי ונאלצו לפעול תחת איום בהפעלת צווי מניעה. גם מעמדם של המורים וההכרה בחשיבות תפקידם, שנשחקו עד עפר בעשורים האחרונים, לא שוקמו. בתי הספר לאמנות לא שבתו, הן מפני שסגל בתי הספר אינו כפוף לארגון המרצים והן מפני שממילא רובו מועסק על תקן של מורה מן החוץ, במשרה זמנית, בשכר נמוך וללא תנאים סוציאליים. כפועל יוצא מן המצב, במשך שלושת חודשי השביתות במערכת החינוך – על חינוך לא דיברו כלל, ועל חינוך לאמנות – כלל וכלל.

איש לא אמר לפרחים לפרוח – מורה הזן איקיו (1)

"חינוך מחדש" – מוסף חדש המתפרסם במארב, מבקש לעסוק בחינוך ואמנות, בחינוך לאמנות ובחינוך כאמנות, ביחס בין אמנות ואתיקה ובין חניכתו של אמן וחינוכיותה של חברה. גילו של החינוך לאמנות כגילה של האמנות עצמה, ודיונים על דרכי לימוד ועל עצם הצורך בלימוד התקיימו בקרב אמנים, פילוסופים, מורים ותלמידים מרחבי העולם במשך שנים רבות. אקדמיות ובתי ספר לאמנות יצרו לאורך שנים יחס דו-משמעי שנע בין אמונה בחשיבותם של מוסדות אלו לביקורת קשה על דרכי העבודה הנהוגות בהם ואף זלזול מוחלט בעצם קיומם. ביקורת החינוך ומוסדות החינוך הפכה למנהג וותיק הנפוץ לא רק בקרב פקידי אוצר ושליחיהם בתקשורת, אלא גם בין אקדמאים, מלומדים ואמנים, ומקורו נובע מן המתח בין לימוד כמנוף ליצירה ובין לימוד כשקיעה בקונבנציות מקובלות, בין האידיאל לעודד ולפתח את המחשבה, ובין נטייתם של מוסדות וחברות לשכפל את עצמם.  הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו לעג לעמיתיו הפרופסורים כשכתב כי "כדי להפוך את הלשון לקרה ומונוטונית, כל שנדרש הוא לייסד אקדמיות אצל העמים הדוברים אותה" (2). ניטשה, אחד המבקרים הגדולים והידועים של האקדמיה (ובו בזמן אחד מגדולי תוצריה), טען ש"כל מי שאי-פעם נשא בשרשרת, ישמענה בכל מקום מטרטרת" (3).

המאמרים המופיעים במוסף "חינוך מחדש" מציגים תשובות שונות לשאלות כמו כיצד (והאם) ניתן ללמד אמנות בימינו, מה תפקידן של אקדמיות, מהו היחס בין מורה לתלמיד, בין אמנות לחברה ובין בית ספר לאמנות לסביבה ולפעילות חברתית, וחשוב מכל – מה נותר מחוץ למשחק במהלך הפיכת בתי ספר (אקדמיות כסדנאות), ממרחב דינמי של ניסוי, למידה והתהוות, למרכז לרכישת "כלים מקצועיים". כאמור, רוב המאמרים מתייחסים לחינוך לאמנות, אולם מבחינות רבות נדמה שהשאלות וההצעות המועלות בהם נוגעות לחינוך ככלל.

המאמרים:

מוסף "חינוך מחדש" נפתח בתרגום עברי למאמרה של פרופסור אירית רוגוף מבית הספר לאמנות גולדסמית' בלונדון "אקדמיה כפוטנציאל". במאמרה מבקשת רוגוף להציע מודל פעולה ויצירה המכיר ביכולת ובהכרח לא לדעת, ומבקש להפוך הכרח זה, תוך צלילה אל עומק ההוויה והכרה ב"ידע שעדיין אינו ידוע", למנוף ללמידה.

ניסיונות לפיתוח פרקטי של רעיונותיה של רוגוף, מוצגים ברב-שיח בין האוצרים והתיאורטיקנים בויאנה פשקור, מרתה גרגורצ'יץ', מרייטיקה פוטרץ' ודמיטרי וילנסקי, שערכה אדלה זלזניק ופורסם לראשונה בכתב העת Maska, היוצא לאור בלובליאנה, במאמרו של חן שפירא "אמנות כהזדמנות חינוכית", וב"מחשבות על חינוך ועיצוב" – תפיסת עולם חינוכית-עיצובית שהגיש המעצב עפר כהנא לוועדת חיפוש המועמדים לתפקיד ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.
הדוברים ברב השיח מבקשים ליצור מודל עבודה המחבר אוצרות וחינוך, לימוד ותצוגה, תוך שהם משלבים בין רעיונות של רוגוף והוגים אחרים, דוגמת המחנך והפילוסוף הברזילאי פאולו פררה, בניסיון להניע יצירה אמנותית לצד שינוי חברתי.
חן שפירא – אמן, מורה ומנהל פרויקטים הפועלים על קו התפר שבין אמנות, חברה וחינוך – מבקש, רגע לפני שלימודי האמנות הופכים תיאורטיים לגמרי, לחזור ולעמוד על מקומה וחשיבותה של סדנה כמרכז למידה, ומציע מודל חינוכי המחבר בין תיאוריה ותבונת כפיים, בין משמעת וחירות.
בהצעתו (שנדחתה), מותח עפר כהנא ביקורת חריפה על מבנה הלימודים הנהוג בבתי-ספר לעיצוב, ומציע להפנות את מבטם של תלמידים מחלומות נוצצים מעולם הפרסום למקומות בהם תחום העיצוב מוזנח ונחוץ הרבה יותר.

בשנים האחרונות נגרר המזרח התיכון אחר חזון הדמוקרטיזצייה של ממשל בוש, שהותיר אחריו אדמה חרוכה והמחיש, שוב, את הבעייתיות הכרוכה בשאיפה לרפא חברות באמצעות רעיונות מיובאים. "נראה שהמוסר לא בא בחיוך, כמו דוד עם סוכריות", כתב פעם אהרון שבתאי (4) בהקשר מקומי מאד, ובו בזמן אוניברסאלי. המאמר "חינוך לשינוי חברתי נטוע בידע קדום", שכתבה מרתה גרגורצ'יץ' והופיע גם הוא בכתב העת Maska, מתאר את פעילותו של צוות התירס (Equipo Maiz) באל-סלוודור, ומשרטט מתווה ליצירת שינויים חברתיים באמצעות פעולה אורגנית, קשובה ולא אלימה.

במאמרו "על ההעתקה", מציג דרור בורשטיין את תורת הלימוד מתוך העתקת עבודותיהם של מורים גדולים, מה שעשוי להיראות, על פניו, כמנגנון שימור קלאסי, אולם מתגלה דווקא כהמשך טבעי למדי של הגישות הרדיקליות שהוצגו במאמרים קודמים. את עבודת הציור מתוך העתקה רואה בורשטיין דווקא כהזדמנות לדיאלוג, כצוהר לעולם.

במאמר החלוצי "שומרי החומות", יוצא דוד שפרבר לכיתות הלימוד במגזר היהודי הדתי וחוזר עם תובנה: אף ששיח האמנות העכשווי פתוח היום יותר מתמיד ליצירה חדשה ואותנטית ברוח יהודית, הדרך לפריצה האמיתית של הציונות הדתית לעולם האמנות עוד ארוכה. בתי הספר הדתיים לאמנות עדיין בנויים כבתי חרושת להוראה שמרנית ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה.

תשובה אפשרית לכיוון התפתחותם של בתי ספר לאמנות בארץ מציע לארי אברמסון בבמאמרו "בית ספר לאמנות תלוי אתר", המשלב בין תיאורית השינוי מבפנים ובין לימודי אמנות, ומציע מודל בית-ספרי חינוכי תלוי אתר, קרי – בית ספר מקומי במלא מובן המילה. אברמסון מבקש לפתוח בית-ספר ש"מפנה את גבו אל הדוגמה ומחבק את האילתור", בית ספר שתהליך הלימוד בו "פתוח בקצוות".

רבות נכתב על היחס הרב-משמעי בין חינוך ואנטי-חינוך. יחסים אלו, בין לימוד התרבות ובין הטבע, מוצגים במאמר "דבר אינו חי בי מלבד חיי", העוסק בחינוך והתקבלות, זרות ויתמות, כפי שהם באים לידי ביטוי בסרטו של הבמאי הגרמני ורנר הרצוג "המסתורין של קספר האוזר".
דוגמא קולנועית נוספת מביא רומן וטר במאמרו "האם קל להיות צעיר?", העוסק ביצירתו של במאי הקולנוע הלטבי יוריס פודניקס, ומתאר את תחושת הנחיצות התיעודית וההברקות הסגנוניות שאפיינו את עבודתו של הבמאי, שפעל בשנות נפילת מסך הברזל והתפרקות ברית-המועצות, ותיעד את "דמותו הרוחנית של דור אשר הושלך פתע אל אחרית הימים".

המוסף נחתם ב"מניפסט סיטואציוניסטי על דלותם של חיי הסטודנטים", שנכתב בשנת 1966 ומתורגם לעברית לראשונה. זהו טקסט ארוך, נוקב ומשעשע מאד. מבחינות מסוימות הוא היה מופרך כבר ביום בו נכתב, ומבחינות אחרות הוא מבריק ורלוונטי כיום לא פחות מכפי שהיה כשפורסם, ערב מרד הסטודנטים, לפני למעלה מארבעים שנה.

אפילוג

המציאות הכלכלית והחברתית בשנים האחרונות מאלצת את בתי הספר לאמנות בישראל להכריע בשאלה אם להשאיר את המשחק הכלכלי מחוץ לתוכנית הלימודים, אם להתנגד לו או לשתף עימו פעולה. דיבורים על "התנהלות עסקית" מחלחלים לשיח הבית-ספרי, לקרנות לטיפוח מצוינות ולסדנאות לאמנים צעירים, כשברקע מהדהדת הדרישה להכניס לתוכניות הלימודים באמנות גם קורסים ניהוליים שבהם ילמדו הסטודנטים כיצד לכתוב הצעות תקציב ובקשות תמיכה, כיצד לנהל פרויקטים מורכבים, צוות עובדים וכדומה.
מוסף החינוך מבקש להיענות לדרישות החדשות בכן ולא: כן, על בתי הספר להגיב למציאות הכלכלית-חברתית ולקשר שלה לפעילותם של אמנים, ולא, התשובה למצב זה אינה מסתתרת בכנסים בית-ספריים על התנהלות עסקית ומיתוג עצמי. קיומם של כנסים אלו והכנסתם לתוכנית הלימודים, כמוהם כשבירת כלים והבעת אי-אמון במסע הלמידה, בחינוך, בסדנא כמעבדה ובאקדמיה ככלל, בעוד מוסף זה מבקש דווקא להביע אמון, או לכל הפחות תקווה, ביכולתן ובחובתן של סדנאות ואקדמיות לקדם, לשנות ולסייע ביצירת מה שגרשם שלום כינה פעם כ"עולם בו החוק והחופש מתנים זה את זה ואינם מהרסים זה את זה" (5).

הערות:
1: מורה הזן איקיו. בתוך: יעקב רז – זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, ע"מ 99. אוניברסיטה משודרת, 2006. תרגום: יעקב רז
2:  רוסו – מסה על מוצא הלשונות. רסלינג, 2008. תרגום: עידו בסוק
3: ניטשה – המדע העליז, מקטע 32 (ע"מ 166). שוקן, 1976. תרגום: ישראל אלדד
4: אהרון שבתאי – המוסך לא בא בחיוך. הארץ, 8.8.1997. בתוך: כל שצריך להיות אדם. עורך: נמרוד אלוני, הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2005
5: שלום – אדם חופשי, על י.ל מאגנס. בתוך: דברים בגו, כרך ב' ע"מ 489. עם עובד, 1975

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: