Skip to content

יוצאת אל הנוף, חוזרת אל האדם

יוני 1, 2008


דליה אמוץ – תצלום ש/ל, מתוך סדרת השדות

מחלתה הארוכה ומותה של הצלמת דליה אמוץ, בשנת 1994, קטעו את אחת הקריירות הקצרות והיפות ביותר בתולדות הצילום בפרט והאמנות הישראלית בכלל. לו נותרה בחיים, הייתה מי שכונתה פעם "הכוהנת של הצילום הישראלי" זוכה לראות את תערוכתה המוזיאלית הראשונה (והיחידה עד כה), שהוצגה במוזיאון תל-אביב רק בשנת 2000, שש שנים אחרי מותה. לו נותרה בחיים, הייתה חוגגת השנה יום הולדת שבעים.

את תצלומיה הציגה אמוץ לראשונה בגיל 35, וחדלה ליצור בגיל 47. במהלך 12 שנות עבודתה יצרה כמה סדרות גדולות וביניהן תצלומי ירושלים שהופיעו באלבום "ירושלים בשחור לבן – קרע זיכרון" לצד רשימותיו של אריאל הירשפלד, סדרת תצלומי הגדה המערבית שצולמה בשנות השבעים ומשקפת את המגע הראשוני, הרומנטי והזר של דור ישראלי צעיר עם מראות פלסטינים כפריים, וסדרת השדות משנות השמונים, שהפכה למזוהה עימה יותר מכל. בסדרה זו יצאה לשטחים הפתוחים – המקומות בהם הישראליות, כמו גם הפלסטיניות, כמעט ולא נגעה. את נגיעת הטכנולוגיה במקום הותירה למצלמה וסרט הצילום, כשהיא משחקת באור השמש כלהטוטן, מחלישה ומחזקת אותו, מתריסה נגדו, מעבה ומגבה אותו, מתירה לו לחרוך את עבודתה – תוך כדי שליטה.

מבטה ודרך עבודתה של אמוץ נבעו ממסורת עשירה של צילום נוף רומנטי הנוטה לגמד את דמותו של האדם ביחס לטבע, אולם הנופים שקלטה במצלמתה הוסטו תמיד וזכו למשמעות אמביוולנטית, משתהה ומשתאה, ובו בזמן מהורהרת ומסויגת. מצלמי הנוף הגדולים לקחה את התבניות הצורניות, אך הוסיפה להן את הרגישות האסתטית המבוססת על חקירה מתוך התבוננות צנועה, עקבית ועשירה בניואנסים, ואת היחס הרב-משמעי (ולא בהכרח בהקשר המצמצם, המוכר והמדובר של יחסי ישראל-פלסטין), אל נופי הארץ. אמוץ יצאה אל הנוף, וחזרה אל האדם. בהתרחקותה מתבנית נוף מולדתה האמנותית והגיאוגרפית לעבר תבנית אישית יותר וכמעט מטאפיזית, צילמה את הכפרים, הדרכים, השדות, הקוצים והעצים באופן שלא נראה קודם לכן – צרובים, מסונוורים או שחורים, מתבוססים בשחור פחמי, לבן בוהק והרבה אפור, טובלים ב"בורות של אור", כפי שכינתה אותם המשוררת ליאת קפלן, בורות שכמו עומדים על סף בעירה, נמחקים על ידי קרני השמש המעוורות את סרט הצילום כמו שרב המרצד סביב הנוף ומטשטש אותו, בעודו הולם בראשו של המתבונן וממסך את עיניו.

בהתפתחותה האמנותית של אמוץ ניתן להבחין תוך השוואה בין התצלום המופיע למעלה ובין תצלומי ירושלים והגדה המערבית, השוואה שחושפת את המעבר מצילום אקספריסיבי ומרחף משהו לצילום חד, צורב וקרוב (פיזית), לאדמה. אין בכינוי "תצלומים חדים" משום נסיון לאפיין את דרך העבודה על התצלומים, שצולמו במצלמת לינהוף כבדה ומסורבלת הדורשת שימוש בחצובה ומדידות אור מדויקות, ומחייבת השתהות והתבוננות מדוקדקת באובייקט המצולם. דבר אינו נקלט במצלמה זו במקרה. על כן, המראות המופיעים בתצלומיה של אמוץ לא נלכדו או הוקפאו, כפי שמקובל לומר על צילום, אלא נוצרו בעבודה איטית וקשובה הן באתר הצילום והן בחדר החושך. אמוץ חיכתה לרגעי הצילום ושיחקה בהם, אך לא ביקשה "לתפוס" אותם.

"הצילום", כתבה אמוץ, "מתבונן במציאות בעין עצלה". הצילום של אמוץ, לעומת זאת, ביקש ללכת נגד טבעו העצל של המדיום – לחפש משמעויות מתחת לפני השטח הנפרסים בפני הצופה. בתצלום המופיע למעלה, הקוצים היבשים כמו מתכופפים ומפנים מקום עבור בועת האור המרחפת במרכז התמונה, מפרקת את חלוקת הנוף הקלאסית, ממיסה את חלקיה (שליש קרוב, שליש רקע ושליש שמיים), זה בזה והופכת את מרכז התמונה לחלל ריק – בועה לבנה שתוכנה ה"מקורי" ידוע רק לכאורה. האור במקרה זה אינו חושף דבר. כמו החושך, גם הוא הופך לסימן של עיוורון. אך לא רק עיוורון חושף האור החג במרכז, גם טכניקת העבודה נחשפת פה, הופכת על ראשה את שאיפתם של צלמי הנוף להביא לצופה "משהו משם".

תצלום הוא תיעוד הפתיחה הטכנית של שאלת ההוויה, מפני שהוא חוסם את מבטו של הצופה בטבע, ובו בזמן חושף בפניו את החלון שמבעדו הוא משקיף על הטבע. כפי שכתבה שרה ברייטברג-סמל בקטלוג תערוכתה של אמוץ, נהוג לדבר על תצלומים בהקשר של מוות – דבר שהיה – אולם בעצם חשיפת החלון הופך התצלום – כל תצלום – לרגע של הולדת. מרטין היידגר כינה זאת (במאמרו על הטכניקה) כ"הבזק הראשוני של האירוע".
באלבום תצלומי ירושלים כותבת אמוץ כי לפעמים נדמה שירושלים היא "מקום יותר מאשר עיר", ומכנה זאת "הרמוניה של הישארות". בפרפראזה על הדברים ניתן לומר שתצלומיה של אמוץ הם יותר מקום מאשר תיאור מקום, וכי זו אסתטיקה של התרחקות מן ה"נושא", או המיקום, לטובת "ההבזק הראשוני", הכרוך בהיפתחות כלפי הצופה וחשיפה של משהו שונה. ברמה הפשוטה אלו תצלומים שהולכים נגד הצילום (מראות לא מזוהים, תאורה בעייתית, צבעוניות לא נכונה והתנגדות לכל מה שייצג הצילום המקובל בתקופת עבודתה של אמוץ), אך בו בזמן הם הכי צילום, משום שהם מממשים את ההבטחה הגלומה במדיום – מביאים לצופה משהו משָם, אבל שָם אחר.

אמוץ מעולם לא העמידה אסכולה מובהקת וקבוצת תלמידים, ותצלומיה נותרו ייחודיים בנוף המקומי גם אם השפעתה מורגשת בעבודתם של צלמים מוכרים כמו רועי קופר ועילית אזולאי. היא מעולם לא פרצה בסערה למרכז הבמה, ובדומה לתצלומיה, גם מקומה וההערכה המאוחרת שהיא זוכה לה הושגו והתבססו בחרישיות אופיינית, כצליל מובחן ומעודן בעולם של רעש.

נכתב עבור מוסף יום העצמאות של "ישראל היום", הוסר ברגע האחרון ומפורסם עתה במארב לרגל תערוכת יחיד של דליה אמוץ בגלריה גורדון.

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: