Skip to content

משחקים בונקר

מאי 4, 2008

שנתיים לאחר נעילת אירועי "מאה שנות אמנות ישראלית" נפתחה השבוע במוזיאון ישראל תערוכה שמציינת "שישים שנות אמנות ישראלית", ראשונה בסדרה בת שש תערוכות שיוצגו במשך השנה במוזיאונים שונים ברחבי הארץ: במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד תוצג אמנות שנוצרה בעשור הראשון לקיומה של המדינה, במוזיאון אשדוד תוצג אמנות שנות השישים, שנות השבעים תוצגנה במוזיאון ת"א, שנות השמונים במוזיאון חיפה, שנות התשעים במוזיאון הרצליה ושנות האלפיים במוזיאון ישראל. מדובר בפרויקט שנוי במחלוקת. מלבד ההסתייגות מן הממלכתיות המעושה שכרוכה באירועים מעין אלו בדרך כלל, ומן הרשימות השמיות הצפויות מראש, עצם הניסיון למיין ולהציג אמנות על סמך חלוקה כרונולוגית מוגבלת הוא בעייתי. המקרה של משה גרשוני, שציוריו האקספרסיביים מן השנים האחרונות אינם מוצגים בתערוכה במוזיאון ישראל, מהווה דוגמה טובה לכך. גרשוני בוודאי ישתתף בתערוכת שנות השבעים במוזיאון ת"א, אף שיצירתו המאוחרת אינה נופלת מקודמתה.

גל וינשטיין – מדרון (פרט), 2008

בתערוכה "זמן אמת" במוזיאון ישראל, שאצרו אמיתי מנדלסון ואפרת נתן, אין הפתעות רבות. רשימת המשתתפים כוללת בעיקר חשודים מיידיים כסיגלית לנדאו וגיא בן-נר, ארז ישראלי ויהודית סספורטס, שרון יערי וזויה צ'רקסקי. הציור חסר, והעבודות עצמן מוכרות. מי שביקר בגלריות ובמוזיאונים מקומיים בשנים האחרונות יזהה את רובן. יחד עם זאת, הכניסה לתערוכה מלווה בתקווה שחרף כותרת כמו "שישים שנות", האמנות עצמה תצליח להימנע מנפילה למלכודות הפאתוס, אולם פאתוס, בהפוך על הפוך, הוא גם אחד המאפיינים המרכזיים ואחת ההפתעות בתערוכה.

גיבוש מבט רטרוספקטיבי על ההווה והעבר הקרוב הוא משימה קשה ומורכבת, על אחת כמה וכמה חילוץ של מכנה משותף מתוך מגוון רחב של יצירות. לכן יש משהו מפתיע בתחושת הפאתוס האפוקליפטית, המגובשת והמרוכזת שעולה ממרבית העבודות ונראית, בדיעבד, טבעית כל-כך. זה קורה במיצבים של גל ויינשטיין, סיגלית לנדאו, אוהד מרומי וטליה קינן, בציור של אליעזר זוננשיין וגלעד אפרת, בעבודות הוידיאו של קרן רוסו, נירה פרג ויעל ברתנא, בתצלומים של פבל וולברג וברי פרידלנדר ובעבודות רבות אחרות העוסקות או לכל הפחות מאזכרות את יום הדין והיום שאחריו. בפעמים רבות אין מדובר באפוקליפטיות אירונית, ואולי בגלל זה היא מפתיעה, אולם ההפתעה הגדולה של התערוכה, המוצגת בביתן וייסברוד שבכניסה למוזיאון, אינה נובעת רק מן היצירות המוצגות בה, אלא מן החיבור בינן לבין עבודתו של מעצב התערוכה, אורן שגיב. ביתן וייסברוד הוא מבנה גבוה ואטום הנראה מבפנים כבניין היורד אל מתחת לאדמה. מקורות האור הטבעי של הביתן נחסמו בתערוכה זו, וחלל התצוגה נתחם באמצעות קירות גבס צבועים באופן חלקי, בלוקים אפורים ופיגומים חשופים, העומדים לצד מכולות עץ גדולות המשמשות כחדרי הקרנה לעבודות הוידיאו. על מנת לנצל שטחי תצוגה נוספים פונו גם כמה מן המחסנים שבבניין, מה שאינו מפריע עקב אופייה המחסני של התערוכה כולה, הנראית כאתר בנייה תת-קרקעי רוחש.
התוצאה מהממת את הצופים. בהצבה ארעית אך מבוצרת נחשפת עמדתה החתרנית המובלעת של התערוכה. ביום הולדתה השישים של מדינת ישראל, בפרויקט ממלכתי המוצג במרחק עשרות מטרים ממשכן הכנסת, מוזיאון ישראל ניצב כבונקר. אמנים, אוצרים, כותבים ועשרות אלפי המבקרים שעתידים לצפות בתערוכה, אורזים מזוודות ונמלטים אל בין כתליו.

From → ביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: