Skip to content

חלל לידה

מרץ 9, 2008


מרחב מוגן – מבט כללי על התערוכה

כתבות צבע על אמנות ישראלית צעירה הפכו בשנים האחרונות לתופעה עונתית, בדומה לסקירות האביב השנתיות על תעשיית חתונות ("בקיץ הזה תלבשו לבן"), ולבהלת וירוס השפעת ("החיידקים באים!") המתפרסמת מדי חודש נובמבר. כתבתו של רונן טל "שנת פריצה", שפורסמה בסוף השבוע שעבר במוסף G של גלובס ועוסקת במצבם של אמנים צעירים בישראל, אינה שונה מקודמותיה. בדומה לכתבות רבות, גם היא מתארת את מסלול הגיבוש העומד בפני אמן צעיר, מבלי לומר כמעט מילה על אמנות. בין הציטוטים המוכרים מפי יאיר גרבוז, עירית זומר ואחרים, הטעויות המשונות שמופיעות בכתבה (בישראל יש 11 גלריות מסחריות ושישה מוזיאונים?), והדקלום הרגיל של המנטרה השגויה על מצבם הקשה של אמנים צעירים (בפועל, בשנים האחרונות אחוז הבוגרים הפעילים בשדה האמנות גבוה באופן חסר תקדים. להיות אמן בן 40 ולזכות להתייחסות, לעומת זאת, קשה הרבה יותר), מופיעה בכתבה התייחסות לעובדה שירידי אמנות כבר לא נחשבים למילה גסה. זוהי "הדרך הכי טובה להשיג מידע מעודכן על מה שמתרחש", אומרת אחת המרואיינות, שצודקת, במידה מסוימת, ובכל זאת, דבריה גרמו לי לחשוב על העובדה העצובה שכדי לאתר אמנים "נאלצים" אוצרים כאלו לטוס לירידים באירופה ובארה"ב, אך לקיבוץ נחשון הם בוודאי לא מגיעים, למרות שהוא שוכן רק עשרים וחמש דקות נסיעה מתל-אביב, וספק אם בכלל שמעו כי במשך למעלה מעשר שנים פועלת במקום גלריה מקורית ומיוחדת, המנוהלת על ידי האוצרת יעל קייני, שנותנת במה לאמנים טובים ולא תמיד מוכרים, וגם כאשר היא מציגה אמנים ידועים כמו משה גרשוני או טל שוחט, היא עושה זאת בדרך שונה ומקורית שמאירה את עבודותיהם באור אחר, כפי שקורה, למשל, בתערוכה הנוכחית, "מרחב מוגן".

יש תערוכות שנולדות מתערוכות אחרות, אך רק לעיתים נדירות זוכות התערוכה האם והתערוכה הבת להתאחד במעין מאש-אפ שהופך את הלידה מאירוע היסטורי למשהו חי ומתהווה. "מרחב מוגן" יוצרת אירוע כזה. התערוכה נולדה מתוך תערוכתה של לזלי רובין קונדה, שהציגה בחודש שעבר מיצב ציור שצויר על קירות הגלריה. במהלך העבודה גילתה האמנית כי הפעולה הישירה על הקירות חושפת שכבות ארכיאולוגיות של תערוכות קודמות, כאשר חורי תלייה, סתימות שפכטל ושרידים אחרים מבצבצים מן הצבע ומשתלבים בתוך העבודה החדשה. משהסתיימה התערוכה החליטה קייני שלא לצבוע את הגלריה מחדש לקראת התערוכה הבאה, והזמינה אמנים להציג ולהשתלב בחלל החדש, תוך שהם בונים את עבודתם על שרידי תערוכתה של רובין קונדה, חודרים אל עבודתה, מכסים אותה, מתעטפים בה ויוצרים יחסי גומלין עמה. היענות כזו דורשת מן האמן מידה של פתיחות והיא אינה מתאימה לכל אחד. על האמנים (והיצירות) לוותר על חלק מן הייחודיות האישית שלהן לטובת השתלבות במערך כולל. התוצאה אינה תערוכה רגילה והיא לא נראית כמו תערוכה רגילה. מי שיחפש הקשרים תמטיים בין העבודות, כמו גם תליית קום איל פו, תאורה מדויקת וקירות לבנים, עלול להתאכזב, אולם אכזבה כזו פירושה פספוס של משמעות מכלול העבודות, המתגבשות לכדי יצירה אחת של קבוצת אמנים – ואוצרת.

התערוכה נפתחת במפית בד רקומה של ליאור גריידי, אמן ישראלי הפועל בניו-יורק. המפית הצחורה, עליה רקום בחוט לבן המשפט המחובר "אמאינאנילימילי", בולטת על רקע הקיר הצבוע והעכור באופן היוצר תחושת אקספרסיביות הפוכה. אופן כתיבת המשפט מתעתע, כאשר בנוסף למשמעות המקורית של המילים נוצר חיבור שכמו מאחד מחדש בין ישותו של הדובר וישות אימו. מול המפית תלויה עבודה לא אופיינית של אורית אדר בכר, שמרחה לוח עץ בשכבות של צבע ודבק שפכטל, המתמזגות ומתנגשות אחת בשנייה, מכילות זו את זו ובו בזמן עולות זו על זו. במרכז החלל תלתה טליה טוקטלי מעין אוהל העשוי ממעיל צמר שהיה שייך לאמה, ולצידו הניחה פיסת פרווה ועליה כלב או זאב העשוי פורצלן. לכאורה נראה ה"אוהל" כמרחב מוגן ושמור על ידי הכלב, אך תפריו הפרומים ובטנתו המתנפנפת של המעיל, וסגנון ההצבה הלא-מהוקצע האופייני לאמנית, הופכים את המתחם המוגן למרחב פרוץ ושדוד, מעטפת צמר שרוקנה מתוכן ותכלית וכבר אינה מסוגלת לחמם דבר. על הקיר ממול תלוי ציור ממוסגר של משה גרשוני, המתאר זוג כתמי כפות ידיים שכמו בוקעות מן הקיר ומבקשות להיכנס אל תוך הציור. מאחר והרקע ממנו "בוקעות" הידיים הינו ציור בפני עצמו, נוצר מהלך מעניין וחדש הטוען את הציור בקונוטציות נוספות, כאשר ההפרדה בין העבודות הולכת ומיטשטשת, ואלמלא המסגרת ייתכן שהייתה נעלמת לגמרי. בין יתר העבודות, של האמנים אמנון בן עמי, טל שוחט, נועה ביגמן, אהרון אדני ואחרים, בולט זוג ראשים מפוסלים מעיסת נייר-עיתון, שיצרה ציפורה מיוס, אמה של קייני. הצבת העבודה בתערוכה יוצרת היפוך של סדר היחסים, כאשר הבת מזמינה את האם המנוחה לקחת חלק באירוע שהיא עצמה יצרה. מעשיה של האחת טבועים במעשי השנייה, ולהיפך.

הפילוסוף עמנואל לוינס, שהציב את שאלת האחרות במרכז עבודתו, התנגד להכלה מוחלטת בטענה שמדובר בפעולה אלימה, שכן משמעות הצלחתה היא מחיקה של הצד המוכל והיטמעותו המוחלטת בצד המכיל. מכאן נובע שתקשורת "מושלמת" בין צדדים, משמעה ביטולו של האחד לטובת השני. תקשורת "בלתי מושלמת", לעומת זאת, מאפשרת לצד האחר להישאר. העבודות בתערוכה כמו מיישמות את הטענה כאשר הן מכילות זו את זו מבלי להיספג, לא אחת בשנייה ולא בחלל. הן אינן הופכות ליחידה אורגנית אחת, והמגעים ביניהן יוצרים צרימה, לטוב ולרע.

מרחב מוגן – גלריה נחשון
עד 12.4.08

פורסם במארב

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: