Skip to content

הבנאליות והרוח – יונתן אמיר

פברואר 11, 2008

אינטלקטואלים באושוויץ – ז'אן אמרי, פרימו לוי וויקטור פרנקל

בשנת 1985, ארבעים שנה לאחר ששוחרר ממחנה העבודה וההשמדה אושוויץ, שלושים שנה לאחר צאת ספרו הראשון "הזהו אדם?" בהפצה מסחרית ושנתיים לפני מותו הטראגי, כתב פרימו לוי את המשפטים הבאים: "אני אולי כיום אינטלקטואל, הגם שמלה זו מביאה אותי לידי אי-נחת מעורפלת; אבל אז בוודאי לא הייתי, כי לא הייתי בוגר דיי מבחינה מוסרית והייתי נבער ומנוכר; ואם לימים נעשיתי אינטלקטואל, הרי באופן פרדוקסלי אני חייב זאת דווקא להתנסות בלאגר". דבריו של לוי הופיעו במאמר תגובה לדבריו של חברו לצריף באושוויץ, ז'אן אמרי, שביקש, עשרים שנה קודם לכן, לדון בשאלת העימות שבין אושוויץ לרוח האנושית.
לנושא הדיון של לוי ואמרי מוקדש מאמר זה. אין מדובר בדיון פשוט, ומורכבותו מתגלה כבר בעצם הניסיון להגדיר את מושגי היסוד המופיעים בו. אושוויץ הוא מושג מוגדר יחסית, שגם אם הניסיון להסבירו ולהבינו משמש מקור למחלוקות רבות, עדיין ניתן למקמו במסגרות כרונולוגיות, גיאוגרפיות ומבניות. רוח, לעומת זאת, היא מושג שמשמעותו הפכפכה למדי והוא אינו ניתן להגדרה מדויקת, הוכחה או הפרכה מדעית. מה שמייצג רוח עבור האחד, אינו אלא תופעה סתומה או ריקה מתוכן עבור האחר. לצורך הדגמת העניין אין ראייה נחרצת יותר מן העובדה שגם הנאצים עצמם נעזרו באינטלקטואלים, יוצרים ואנשי תרבות רבים, וכן בתיאוריות פילוסופיות ותרבותיות שנועדו להצדקת מעשיהם. 

כפועל יוצא מן הקושי להגדיר רוח, קשה גם להגדיר את איש הרוח – האינטלקטואל – ומתוקף כך גם להבין את מקומו באושוויץ. בעוד לוי מציע להחיל את המושג על "כל אדם שהשכלתו רחבה מכפי שדורש משלח ידו; שתרבותו עירנית, כי הוא מתאמץ לחדשה, להגדילה ולעדכנה",  אמרי מסתייג וטוען כי "אין בכוונתי לומר, כמובן, שנמנים עם ציבור זה (האינטלקטואלים. י.א) כל העוסקים במקצועות המוגדרים מקצועות רוח. רמת הכשרה נאותה היא אולי תנאי הכרחי אבל לא די בו. (…) אינטלקטואל (…) הוא אדם שחי בתוך מערכת התייחסות רוחנית במובן הרחב ביותר. תחום האסוציאציות שלו הומאני במהותו ופילוסופי". בהמשך מוסיף אמרי לצמצם את מעגל ה"ראויים" להיקרא אינטלקטואלים, תוך שהוא מוסיף אל רשימת הנותרים מחוצה לו גם מארקסיסטים, דתיים ופעילים פוליטיים מסוגים שונים. אלו, טען, גם אם רכשו השכלה רחבה, נותרו "שבויים" באמונה כלשהי, מה שבאופן פרדוקסלי "שחרר" אותם מגבולות עצמם והותירם "פתוחים לרווחה אל עולם שלא היה העולם של אושוויץ". "האינטליגנציה וההשכלה שלכם אין להן פה שום ערך", מצטט אמרי תוכחה של חבר מאמין. "לי, לעומת זאת, יש הוודאות שאלוהינו ינקום את נקמתנו".
תפיסה מנוגדת לתפיסתם של לוי ואמרי מוצגת בספרו של הפסיכולוג ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". כפסיכולוג, פרנקל מתייחס אל מושג הרוח באופן שונה, ולכן מצהיר כבר בעמוד הראשון של ספרו כי מטרת הספר לנסות להשיב על השאלה: "חיי יום-יום במחנה-ריכוז – איך השתקפו ברוחו של האסיר הממוצע". שאלת "איכות" רוחניותו של האסיר מעניינת אותו פחות. בהתייחסות לסיכויי ההישרדות במחנה יאמר כי "הטובים שבנו לא חזרו".

הגדרתו של פרנקל אמנם נכונה באופן עקרוני (לכל אדם יש רוח), אולם היא חורגת מתחום הדיון במאמר זה, שאינו מוקדש לעצם קיומה של נפש, אלא לשילוב בין רוח, תרבות והשכלה, ובין מציאות המעמתת מרכיבים אלו עם הנחות היסוד העומדות בבסיסם. גם הגדרתו המצמצמת של אמרי אינה מתאימה, שכן הניגוד שהיא מבקשת ליצור בין ספקנות ודת או אידיאולוגיה פוליטית, הולם, אולי, מקרים פרטיים, אך אינו עומד במבחן המציאות הרחב, בעוד "תחום אסוציאציות" שהוא דורש, הכולל, בין השאר, היכרות עם ציורי רנסנס ושירה רומנטית, יכול להיות נחלתו של תלמיד חרוץ וממושמע בבית ספר תיכון בגרמניה הנאצית, לא פחות מאשר של "האינטלקטואל החופשי".
על כן, לצורך ההשוואה בחרתי בהגדרה הקרובה ביותר להגדרתו של לוי, ומתייחסת למושג אינטלקטואל במסגרת רחבה שמשלבת השכלה והומניזם. הן לוי, הן אמרי והן פרנקל, כמו גם ניצולים נוספים שעברו מסלול דומה, עונים לקריטריון הנ"ל. ההבדל בין שלושת ההוגים האמורים ובין השאר קשור בעובדה שתיארו את חוויותיהם בספרים שזכו עם השנים למעמד קאנוני, תוך שהם משלבים בכתביהם בין מקורות מחשבה הנטועים במסורת ההומניסטית, ובין ניסיונם כקורבנות משטר שביקש למחוק זרם מחשבה זה. לוי ואמרי מתייחסים לעניין הן באופן עקיף והן באופן ישיר, במסות הנוגעות בנקודה זו בדיוק. פרנקל אינו מתייחס לנושא באופן ישיר, אך כל משפט ומשפט בספרו ספוגים בניסיון להקנות משמעות ולשמר, לשקם ולהגדיר את הרוח מחדש, או לחילופין, להשיבה. משום כך מזמין ספרו קריאה בין השורות, השונה מן הקריאה המפורשת יותר בכתביהם של לוי ואמרי.

מבחינות רבות, השקפותיהם של שלושת הכותבים מציגות עמדות מנוגדות. ההבדלים הללו נעוצים, בין השאר, במקורותיהם של הכותבים, בחינוך וההשכלה שרכשו, בגלגולים השונים שעברו במהלך המלחמה ולאחריה, ובראש ובראשונה באופיים ובמזגם האישי השונה. יחד עם זאת, סיפורים אישיים מוצגים במאמר זה אך ורק לצורך דיון בגישות פילוסופיות כלליות, ולכן עיקר העניין יוקדש לקריאה בכתבים ולא להיבטים פסיכולוגים-אישיים. להתייחסות לתולדות חייהם של הכותבים יינתן משקל מועט בלבד, והיא תצומצם לתיאור אינפורמטיבי וענייני.

"הרוח… עזבה אותנו לנפשנו" – ז'אן אמרי
בספרו "המילים" כתב ז'אן פול סארטר ששלושים שנה היו נחוצות לו כדי להיפטר מהאידיאליזם הפילוסופי המסורתי. לז'אן אמרי, שמזכיר את דבריו של סארטר לקראת סוף המסה "בגבולות הרוח האנושית", לקח הרבה פחות זמן "להשתחרר מקסמיו של המצאי הפילוסופי הזה", כדבריו. שחרור זה, או אולי מוטב לקרוא לו התפכחות, יכול להוות נקודת מוצא טובה לדיון בכתיבתו המסוכסכת ובו בזמן סדורה ונוקבת של אמרי. אדם שחייו "נטולי שלווה ובלא חיפוש אחר שלווה", כפי שכתב עליו פרימו לוי.
הוא נולד בוינה בשנת 1912, בשם הגרמני הנס מאייר. אביו היה יהודי מתבולל שנהרג במלחמת העולם הראשונה, ומאייר הקטן גדל בבית אמו הקתולית. הוא למד פילוסופיה וספרות, ובשנות העשרים לחייו התנסה גם בכתיבה ספרותית. בניגוד לפרימו לוי, שהיה חילוני אמנם אך הכיר מעט את המסורת היהודית, יהדותו של אמרי נכפתה עליו על ידי הסביבה: עם התגברות האנטישמיות באוסטריה ופרסום חוקי נירנברג בשנת 1935, מצא עצמו, אתאיסט מיום שעמד על דעתו ועד יומו האחרון, משתייך לקבוצה דתית בעל כורחו. הוא ברח לבלגיה, נעצר, נמלט, נעצר שוב כפעיל פוליטי, עונה על ידי הגסטפו, זוהה כיהודי, נשלח לאושוויץ ומאוחר יותר לברגן בלזן. עם תום המלחמה בשנת 1945 שוחרר וגילה כי אשתו נפטרה בזמן מאסרו. לאחר המלחמה קבע את מושבו בבלגיה, ובמשך עשרים שנה לא אמר מילה, לפחות לא בפומבי, על חוויותיו מן השבי. בשנת 1966 פרסם לראשונה, תחת שמו החדש, הצרפתי – ז'אן אמרי, את קובץ המסות "מעבר לאשמה ולכפרה". בשנת 1978, שנתיים לאחר שפרסם את ספרו "על ההתאבדות" העוסק בזכותו של אדם לסיים את חייו באופן עצמאי, שם קץ לחייו.

במסה "בגבולות הרוח האנושית" מבקש אמרי לעסוק במצבו של אינטלקטואל שרוחו הועמדה במבחן תקפות במצב גבולי, קרי, בדיקת תועלתה של הרוח בהתמודדות עם מציאות קיצונית המערערת את הנחות היסוד עליהן נבנתה. בתחילה הוא מציג טיעונים מובנים מאליהם, כמו למשל העובדה שבתנאי המחנה שפר גורלם של המחוספסים, בעלי חוכמת הרחוב, הכוח הגופני והיכולת לעבודה פיזית, יותר מזה של המשכילים ובעלי התודעה הפוליטית המפותחת, אמיצים ככל שלא היו. לא גינוניהם, לא שפתם העשירה ובמרבית המקרים גם לא השכלתם הכללית והמקצועית של אלה יכלו לתרום לסיכויי הישרדותם במחנה. יתרה מזאת, הם אף היוו מכשול ועוררו לעג ומטרה לזעמם של קאפוס אלימים. אך כאמור, אלו הסברים ברורים, בעוד השאלה הקשה שמעניינת את אמרי היא האם ברגעיו המכריעים במחנה השכלה ותרבות הקלו על האסיר להחזיק מעמד, או לא.

השוואה בין ניסיונו של חבר שנכלא במחנה דכאו ובין ניסיונו האישי באושוויץ מסייעת לאמרי להגדיר את "מצב הרוח" במחנה. בעוד שבמחנה הוותיק וה"מבוסס" דכאו שימשה הרוח בתפקיד חברתי, פוליטי ואף פילוסופי, באושוויץ "לא הייתה הרוח אלא היא עצמה", שכן תנאי המחייה במקום חייבו התמקדות טוטאלית במאמצי הישרדות ונטרלו כל קשר רוחני בין האסירים. "כך לבש אט-אט כל דבר רוחני באושוויץ דמות חדשה, כפולת פנים", כתב אמרי, "מצד אחד הוא נהפך, מן הבחינה הפסיכולוגית, למשהו לא מציאותי כלל, ומן הצד האחר – אם מגדירים זאת במונחים חברתיים – למין מותרות אסורים". בהמשך יכנה זאת גם כ"משחק מילים אינטלקטואלי שבמקום הזה לא הייתה לו שום זיקה אל המציאות החברתית".
את היעדר הזיקה למציאות תולה אמרי בשני הסברים. הראשון הוא נימוק גופני בעיקרו (אם כי גם להיבטים נפשיים יש משקל בעניין): רבים מן האסירים במחנה הפכו עם הזמן למה שמכונה מוזלמנים – גוויות מהלכות שימיהן ספורים. במקרים כאלה, בהם נשללה מאדם גופניות ואנושיותו, לא היה מה לצפות ממנו שישמור על רוח: "לא היה לו עוד מרחב של מודעות שיכיל את ההבחנות בין טוב לרע, בין נשגב לנחות, בין רוחני ללא-רוחני. הוא היה גופה מתנודדת, צרור של תפקודים פיזיולוגיים בפרפוריהם האחרונים".
אמרי עצמו נמנה על אלו ששרדו את הרעב, הקור והאלימות, ומבחינה גופנית אובייקטיבית יכול היה לשמור על מידה סבירה של צלילות דעת ומודעות עצמית. אולם גם במקרה זה הוא שולל את מקומה של הרוח שעמדה, כדבריו, "על כרעי תרנגולת". את ההיגיון, הספקנות האינטלקטואלית והיכולת לחשיבה מורכבת הוא מבטל במחי יד בטענה כי לא זו בלבד שלא הועילו, אף "הוליכו במישרין אל דיאלקטיקה טרגית של הרס עצמי", שכן עמדו בניגוד מוחלט למערכת הרציונאליזציות עליה הושתתה עבודת המחנה, ובראשה המוות.

התרבות האנושית קשרה למוות משמעויות שונות שנגזרו מהלך הרוח בתקופות השונות, אך במקום בו מותו של אסיר הוא עניין שכיח בעל השלכות בירוקרטיות בלבד, טוען אמרי, מאבד המוות כל משמעות, קל וחומר משמעות רוחנית. אין מדובר במוות טבעי של אדם זקן או חולה, גם לא מוות הרואי של חייל בקרב, לא מוות מכובד ובוודאי שלא מוות אסתטי. "אדם בן-חורין יכול לטפח הגיגים על המוות שאינם בו בזמן מחשבות על מיתה", כותב אמרי. אולם, "באושוויץ לא היה מקום למוות בדמותו הספרותית, הפילוסופית והמוזיקלית". המציאות במחנה, הוא מסכם, מפריכה את הרוח, על ייצוגיה האסתטיים וההגותיים. "העולם הנראה לעין דאג להוכיח לנו שעה-שעה שעם אופיו הלא-נסבל אי אפשר להתמודד אלא בעזרת האמצעים שנמצאים בו עצמו". כך, באופן פרדוקסלי, החשיבות היחידה שנותרה לרוח בתנאים אלו הייתה ביטולה העצמי תוך שבירת "ציריהם של מערכות ההתייחסות המסורתיות שלה", או במילים אחרות – הצגתה כאשליה, כתוצר תרבותי תלוי מצב, נטול בטחונות, שברירי וחסר תוקף מוחלט. אושוויץ הותירה את אמרי מחוץ למעגלי "קסמיו של המצאי הפילוסופי", בתחומי המחשבה הבהירה בהם השפה חוזרת למידותיה כאמצעי תקשורת ולא כגורם מטאפיזי מכונן. אושוויץ, טען אמרי, מציגה את הרוח כפטפוט, שכן באושוויץ, בשעת אמת, "הרוח… עזבה אותנו לנפשנו".

"בחזקת אוניברסיטה" – פרימו לוי
פרימו לוי נולד בשנת 1919 בטורינו שבאיטליה. בן למשפחה יהודית חילונית ששמרה על זיקה סמלית למסורת, אך מבחינות אחרות התערתה בחברה האיטלקית הסובבת אותה. הוא למד בבית ספר רגיל וניכר בכתיבתו כי אהב ספרות ושירה, אך משסיים את התיכון פנה לחוג לכימיה באוניברסיטה והשלים את לימודיו בהצטיינות. בשלהי שנת 1943 נכלא לוי כפרטיזן ומתנגד המשטר באיטליה, אך זוהה מייד כיהודי ונשלח ברכבת לאושוויץ. שש מאות וחמישים איש עלו עימו על הרכבת. רק עשרים מהם שרדו עד תום המלחמה. את קורותיו בשנת שהייתו באושוויץ תיאר לוי בספרו הידוע ביותר "הזהו אדם?", שנכתב מייד עם שובו לביתו בשנת 1946 (הספר פורסם כהרצאה בשנת 1947, אך יצא בהפצה מסחרית רק עשר שנים מאוחר יותר). את המסע חזרה מאושוויץ, שארך חצי שנה, תיאר כעבור חמש עשרה שנים בספרו ההפוגה. בנוסף לספרים תיעודיים אלו פרסם לוי גם ספרות ושירה, וכן את ספר המסות "השוקעים והניצולים", בו הוא מתפלמס הן עם עצמו והן עם עמיתים ומבקרים.
בני משפחתו של לוי לא נפגעו בשואה. הוא חזר מן המלחמה אל בית ילדותו, נישא והקים משפחה. במשך שנים עבד ככימאי בבית חרושת (מקצוע שככל הנראה הציל אותו ממוות במחנה), ובזמנו הפנוי כתב והפיץ את דבריו בהרצאות, התכתבויות ומפגשים עם תלמידים. הוא מת בשנת 1987 במה שנראה כמו ספק תאונה וספק התאבדות, בנפילה לפיר מעלית. הצורך לספר ולהעיד ליווה אותו במשך כל חייו, ולא לחינם בחר לפתוח את ספרו האחרון בציטוט מאת המשורר סמואל טיילור קולרידג' (בתרגום שמעון זנדבנק):
מאז בשעות עראי פתאום
חוזר אותו הכאב –
ועד שאספר הכל
בוער תוכי הלב.

במסה "האינטלקטואל באושוויץ", שנכתבה, כאמור, בתגובה לדברי אמרי, מציג לוי זווית התבוננות מעט שונה על הנושא. גם הוא מתחיל באזכור הקושי הבסיסי והברור של איש הספר בניסיונותיו להסתגל לחיי המחנה, לקשיים הגופניים והחברתיים ולעבודה הפיזית הקשה. הוא מתעכב גם על תיאור היחסים החברתיים במחנה, אותם הוא מכנה "חיים בנוסח הובס – מלחמה מתמדת של הכל בכל. (…) נסיגה הרסנית לעבר מצב של ילדות צחיחה, בלא מורים ובלא אהבה".
לוי עומד על הבדל מהותי בינו ובין אמרי – השפה. בימיהם הראשונים במחנה, שפת המקום – גרסא מצומצמת ואלימה של גרמנית – הפכה את לוי וחבריו דוברי השפות הזרות למעין חרשים-אילמים, שכן אל הבלבול הכללי הנובע מן המסע הארוך, הניתוק מן הבית ותחושת האיום הפיזי נוספה גם אי הבנת הנהלים, הפקודות ואף חוסר יכולת לנהל שיחות עם חברים לצריף. מצב זה יצר דיס-אוריינטציה וגרר תגובות אלימות. כפועל יוצא מכך השפיע חסרונה של שפה משותפת בעיקר על הצד החומרי של חייהם של אלו שלא יכלו להסתדר.
לוי היה איטלקי וזכה לחינוך איטלקי. בניגוד לאמרי ולאסירים נוספים דוברי גרמנית, לא חש, לפחות לא באותה עוצמה, את בגידת המולדת. אצל אמרי, כל מילה שנאמרה במחנה הדהדה באוזניו כתזכורת כואבת כי השפה המשמשת את אלו הרוצחים אותו זה עתה במו ידיהם, היא שפתו שלו ותרבותו שלו. באותן מילים ממש, גם אם באינטונציה שונה, השתמשו בטהובן, שופנהאואר, תומס מאן ופרידריך הולדרליין האהובים עליו. שפה זו הייתה מולדתו הרוחנית, ולכן כתב מאוחר יותר שהיו זמנים בהם חש כי "ליהודי הנודד הייתה יותר מולדת מאשר לי". "בין אם נלחמנו בזה ובין אם לאו, הפכה שפת האם שלנו לאויבתנו ממש כמי שדיברו בה".  כך, ידיעת השפה אמנם הקלה במידת מה על קליטתו הטכנית והחומרית של אמרי במחנה, אולם הקלה זו כרוכה הייתה בהבנה מצמיתה. מתחושת הזדהות כפולת פנים זו היה לוי פטור במידה כזו או אחרת.

במובנים רבים לוי מסכים עם אמרי. הרוח, הוא טוען, מועילה לפני ואחרי השבי, אך למעט במקרים בודדים אין לה כל משמעות במחנה, שם מופנים כל המשאבים להישרדות ברמה בסיסית ביותר. במצב כזה כמעט שאין חשיבות לשאלת ההשכלה, בניגוד לכוח וניסיון בעבודה פיזית, המועילים הרבה יותר. בהסתייגות מן הכתוב בפסקה הקודמת, טוען לוי כי מלבד ברגעים הראשונים, גם ידיעת שפות אינה מקנה ערובה להצלחה, שכן אוצר מילים הוא רק כלי אחד בארגז הכלים התקשורתי. יחד עם זאת, מדבריו ניכר שיכולת שיקום נפשי ורוחני כרוכה בתרבות ובהשכלה. חסרי ההשכלה הצליחו להסתגל ביתר קלות למצב אי-ההבנה ששרר במחנה, אולם בעלי ההשכלה יכלו להשתמש בה ביתר קלות לצורך ביסוס מחודש של זהותם, מעורערת ככל שלא הייתה בשל הנסיבות. על כן, גם אם "הדעת, האמנות והשירה אינם מסייעים בפענוח פשר המקום שהוגלו ממנו", עדיין לא ניטל מהם כוחם הרוחני. בסיפור ניסיון לשחזר מן הזיכרון את חרוזיו של דנטה אלגיירי בשעת העבודה, עומד לוי על נקודה מהותית זו וכותב:
"רב היה ערכם (של החרוזים. י.א) אז ושם. הם אפשרו לי לחזור ולקשור קשר עם העבר, להצילו משכחה וכך לבצר את זהותי. הם שכנעוני, שעל אף לחץ השעה, לא חדל שכלי מלפעול. הם קידמו אותי, בעיני עצמי ובעיניו של בן שיחי. הם העניקו לי מרווח חיים קצר אך לא מטופש, אדרבה, משחרר ושונה; כללו של דבר, דרך לשוב ולמצוא את עצמי".

כוחה השיקומי של הרוח, המשמש לצורך כינון הזהות מחדש, טוען לוי, הוא אחד מתפקידיה הגדולים והחשובים. בכך הוא שולל את טענתו של אמרי בדבר ביטול תוקפה והצגתה ככלי ריק. אין זו נקודת המחלוקת האחרונה ביניהם. כפי שנכתב לעיל, מקצועו האקדמי הציל את לוי ממוות, בכך שאפשר לו לעבור את חודשי המאסר האחרונים בעבודה שלא דרשה מאמץ פיזי גדול ונעשתה במעבדה סגורה ומחוממת, רחוק מהישג ידם האלימה של מנהלי העבודה. על פי הגדרתו של אמרי, אין קשר בין השכלתו המדעית של לוי ובין היותו אינטלקטואל – תחום ששייך, לדבריו, לפילוסופיה ומדעי הרוח בלבד. לוי מתנגד לקביעה זו בטענה שלהשכלתו המדעית השלכות מרחיקות לכת על כלל דפוסי חשיבתו: החשיבה האנליטית, היכולת לפרק ולנתח תהליכים מורכבים, הדחף לניסוי וטעייה, טוען לוי, מקורם בהשכלה מדעית. גם באושוויץ – במציאות שטרפה את הקלפים וערערה מן היסוד הנחות מוקדמות, הקנו דפוסי החשיבה המדעית הללו כלים ביקורתיים נחוצים. בניגוד לתרבות ולאמנות הם לא איבדו את משמעותם, ובניגוד לפילוסופיה ולדת, שבאמצעות אקרובטיקה מסוימת יכלו לספק הסברים ואף השלמה עם חוסר ההיגיון ששרר במחנה, המדעים לא יכלו לנמק את המצב. אמנם לא היה בכוחם להסביר "כיצד אפשר להרביץ לבני אדם בלא כל רוגז", אך הם החזירו את המחזיקים בהם למה שאמרי כינה "תחום המחשבה הבהירה". לפחות מבחינה זו "היה הלאגר בחזקת אוניברסיטה", כדברי לוי. "הוא לימדנו להתבונן כה וכה סביבנו ולאמוד את בני האדם.

"אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה" – ויקטור פרנקל
מספרים כי הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד מיעט לקרוא פילוסופיה ואף הביע לא פעם זלזול בתחום. זאת חרף העובדה שרבות ממסקנותיו נשאו משמעויות פילוסופיות ותאמו את הלך הרוח של הוגי התקופה וקודמיהם. מכך מסיקים חוקרים שונים כי פרויד לא זלזל בפילוסופיה עצמה, אלא בשיטות המחקר שלה; אל אותן המסקנות שהסיקו פילוסופים באמצעות פלפול לשוני, ביקש פרויד להגיע בניסויים מדעיים שיבססו את דבריו באופן "מוחלט".
תיאור זה יכול להאיר את הרקע בו התחנך הפסיכיאטר ויקטור פרנקל. הוא נולד בוינה בשנת 1905 למשפחה יהודית בורגנית. בגיל עשרים וחמש, לאחר שכבר החל לפרסם מאמרים מקצועיים, קיבל תואר דוקטור לרפואה. בהמשך עבד כפסיכיאטר ושימש כמרצה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת וינה. בשנת 1942 נאסר על ידי הנאצים ושהה בשלוש השנים הבאות באושוויץ, דכאו ובמחנות מעבר נוספים. אשתו מתה באושוויץ, אך הוא גילה זאת רק כשהשתחרר. לאחר שחרורו כתב את ספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות", שיעמוד במרכז פרק זה. בהמשך נישא בשנית והמשיך בפעילות מקצועית ענפה. הוא נפטר בשנת 1997, בגיל תשעים ושתיים.

רבות נכתב על פעולת הסיפור כתראפיה וככלי התמודדות עם טראומה שעבר. פרימו לוי הוא רק דוגמא אחת מני רבות לקשר בין השניים. אולם אצל לוי נראה כי הכתיבה וההכרח לספר הם שמעניקים לחיים משמעות, בעוד עבור פרנקל כתיבה היא (כמעט) תוצר לוואי, ואילו המשמעות עצמה טמונה בחוויה. בדומה לספריו של לוי, גם ספרו של פרנקל הינו בעל ערך תרפויטי, אולם במקרה זה נדמה כי משמעויות התרפיה חורגות הן מן הצורך הרגשי של אדם לספר את קורותיו ו"להוציא את זה", והן מן הדחף ההיסטוריוני לתעד, לחשוף מציאות או לשמר זיכרון. פרנקל מבקש להדגים תיאוריה מדעית. יותר מאשר סיפור אישי, הוא מתאר תהליך פסיכולוגי כללי.

ספרו של פרנקל מורכב משני חלקים כאשר חלקו הראשון מוקדש לסיפור קורותיו במלחמת העולם השנייה, ובחלקו השני מוסברות נקודות היסוד של משנתו הפסיכולוגית – הלוגותראפיה. בפתח חלק זה כותב פרנקל כי "הלוגותראפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר: במשימות ובמשמעויות שעל החולה לקיים בעתיד. באותה שעה מפזרת הלוגתראפיה את כל מערכות מעגל-הקסמים ואת כל מנגנוני המשוב המקיימים תפקיד כה נעבד בהתפתחותן של הנאורוזות. כך נמצאת הווייתו הטיפוסית של הנאורוטיקן, המרוכזת סביב עצמה, מפורקת במקום שתהיה מטופחת ומוגברת בלי הפוגה".
משפט זה אמנם אינו יכול להסביר את כל התורה על רגל אחת, אך הוא בהחלט שופך אור על דרכו של פרנקל להציג את סיפורו האישי. מי שיקרא את הספר לאחר שקרא את ספריהם של אמרי ולוי עשוי להשתומם מן האופן בו מתוארים האירועים ומן הדגשים השונים שמופיעים בהם: פעם מבקש פרנקל לשחזר מן הזיכרון כתב-יד אבוד של ספר שעמד לפרסם, פעם הוא נזכר באשתו ומציין כי גם חוסר הידיעה אם עודנה בחיים לא יכול היה להסיט את מחשבתו ולהביס את עוצמות אהבתו, פעם הוא מתרפק על מראה עיר הולדתו, המופיעה מבעד לחרך הצר בקרון הלוקח אותו מאושוויץ לדכאו, ופעם הוא מדמיין כיצד לאחר השחרור ירצה על הפסיכולוגיה במחנה הריכוז! כל זאת כשברקע מופיעות תמונות ממחנה הריכוז עצמו. בשעת הקריאה עולה פעם אחר פעם הפליאה על יכולתו של פרנקל "להתרכז בעתיד", תוך שהוא "מפזר" את "מעגלי הקסמים התורמים להתפתחותן של נאורוזות", ובמילים אחרות, פחות מקצועיות, שומר בכל כוחו ובכל האמצעים שהיו ברשותו, על שפיות דעתו.

כפי שהוזכר קודם לכן, סיפורו של פרנקל "אינו מתיימר להיות דין וחשבון על עובדות ומאורעות", אלא "מנסה להשיב על השאלה: חיי יום-יום במחנה ריכוז – איך השתקפו ברוחו של האסיר הממוצע". יחד עם זאת, התבוננות זו אינה נטולה שיפוטיות והכרה בהבדלים המוסריים בין האסירים. פרנקל עורך הבחנה ברורה בין  "גזע" (כך במקור) האדם ההגון ו"גזע" האדם שאינו הגון. את שני הטיפוסים ניתן למצוא בכל שכבות החברה – עניים ועשירים, משכילים ובורים, אסירים, מנהלי עבודה ואף זקיפים במחנה. ההבדלים ביניהם מתמצים בעובדה שהלא-הגונים הידרדרו במהרה למעשים לא מוסריים, בעוד ההגונים, ואין זה משנה לאיזו קבוצה השתייכו, ביקשו לשמור על "אחיזה פנימית" – מושג הקרוב ביותר למושג הרוח של אמרי ולוי. מקור ההבדל בין המושגים נעוץ בעובדה שאמרי ולוי כורכים רוח בתרבות והשכלה, בעוד פרנקל מדבר על משהו שניתן אולי לכנות בשם חוש צדק פנימי.
לתרבות במובן הרווח של המילה ממעט פרנקל להתייחס, ומתאר את החיים במחנה כשנת חורף תרבותית: "כל עיסוק באמנות במחנה היה גרוטסקי במקצת, כי הרושם האמיתי של כל דבר הקשור באמנות היה כולו פועל-יוצא מן הניגוד – ניגוד רפאים – בין ההצגה ובין דכדוכם של חיי המחנה ששימשו רקע לה". יחד עם זאת, להומור מייחס פרנקל תפקיד חשוב בשל תרומתו לשחרור לחצים והקלה טבעית על הנפש.

בהצגת פרנקל כאופטימיסט אין בכוונתי לטעון כי לא התייחס לסבל הרב שעבר. אדרבא, אופטימיות ויכולת הישרדות נפשית לא היו מרשימות כל-כך אילולא באו לידי ביטוי בשעות קשות של סבל פיזי מרעב, קור, מכות ומחלות, כשהוא מוקף במוות, בזמן שכמעט איבד את זהותו כאדם, מנותק מביתו ומשפחתו עד ש"געגועיו בלעו את כל ישותו". למעשה, הדרך בה אדם נושא את סבלו מתוארת על ידי פרנקל – באופן שאינו מרטירי אך בוודאי שואב השראה מן המושג – כהישג נפשי. סבל יכול לשמש כסולם לטיפוס אל עבר המשמעות. "חירות רוחנית זו, כתב, היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים".

אפילוג
אף שחוו חוויה דומה, אמרי, לוי ופרנקל מייצגים קטבים שונים ומציגים צורות התמודדות שונות עם מאורע יחידאי. הבדלים אלו עולים חרף העובדה שבנקודות רבות בספרים הנידונים משיקים תיאורי ההוויה הכללית במחנה, ומתארים מציאות חיצונית דומה מאד.
אמרי נאבק עם האירוע ומחולליו ראש בראש בידיעה שאין למאבקו כל תכלית ותוחלת מלבד עצמו. הוא אינו מוחל, אינו משלים ואינו מבקש תשובות או הסברים. לדידו כשם שהרוח מופרכת, כך מופרכים גם מעשי האדם. "הזכות הטבעית אינה קיימת והקטגוריות המוסריות קמות ונופלות כאופנות. (…) בלאגר, האינטלקטואל לא עמד לצד ספרטקוס: זה הכל".
פרנקל לעומתו, מבקש שוב ושוב לצקת את קורותיו לתבנית הוליסטית. כאשר הוא בא בחשבון עם רוצחים, עם עמיתים ואף עם עצמו, הוא אינו עושה זאת לשם מאבק כי אם לשם התגברות עליו. לוי כמו עומד במרכז בין השניים, כמבקש לשמש מראה של המציאות. אף שהוא אינו חוסך את דעתו על האירועים ועל מבצעיהם, ניכר תמיד בכתיבתו הטון המדווח והמאופק, כאילו היה משקיף על עצמו מן הצד. יחד עם זאת, חשוב לזכור כיצד מבקש לוי לתת לרוח מקום וחשיבות חרף כל הקשיים. מבחינה זו טענתו כי הרוח מסייעת לאדם לבסס את זהותו ולאששה מחדש מצביעה על קרבה מסוימת – רעיונית יותר מאשר נפשית – לגישתו של פרנקל.

בנקודה זו אפר לרגע את החלטתי שלא להתייחס לפרטים ביוגרפיים ואוסיף כי גם מותם של הכותבים מעיד על גישותיהם השונות לחיים. לוי מת באופן שמתואר כתוצר של דיכאון ותאונה מכוונת, כאילו נתן לדברים להתרחש לנגד עיניו, ממש כמו בספריו. אמרי בחר במוות והלך אליו בידיעה ובהכרה מלאה. פרנקל, לעומתם, מת בשיבה טובה.
דוגמא אישית נוספת ניתן למצוא באופן בו מתארים הכותבים את גורל יקיריהם. בני משפחתו של לוי לא נפגעו במלחמה, ובכל זאת הוא טורח לציין כי איש לא חיכה לו בשובו (המחשבה המבעיתה שאיש לא יקשיב לו עולה כבר בזמן מאסרו ומוזכרת בחלום שחלם). פרנקל, שאיבד את כל היקר לו, כלל אינו מספר זאת (העובדה שאשתו ובני משפחתו נספו ידועה לקורא רק בזכות הקדמה מאוחרת שכתב הפסיכולוג גורדון ו' אולפורט). אמרי מציין בקצרה וכמעט ביובש כי לאחר שחזר גילה כי זו שלמענה שרד במחנה נפטרה בזמן מאסרו. בהסתכלות רחבה לא ברור מה מתסכל יותר – החורבן המוחלט של חיי המשפחה והקהילה, כפי שאירע לפרנקל ואמרי, או החזרה לשגרה תוך הבנה שכלום לא השתנה, כפי שתיאר זאת פרימו לוי, אך עצם צורות ההתייחסות השונות לנושא מציגות גם הן את הבדלי הגישות בין השלושה. אמרי חסר האמונה, סולד מקישוטים טקסטואליים ומבין כי מה שלא יכתוב לא ישנה דבר, לוי הוא עד פסיבי הנותן למציאות להתרחש (בשל כך זכה לכינוי "עד פרדיגמטי"), ואילו פרנקל עסוק ללא הרף בהתגברות עליה.

במסה בשם "לכמה מולדת זקוק אדם" כתב אמרי כי "כדי להיות אדם זה או אחר אנחנו זקוקים להסכמתה של החברה. אבל כשהחברה קובעת שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן מעולם לא היינו". קל להזדהות עם זעמו הבלתי נדלה של אמרי, עם חוסר יכולתו לקבל ולהשלים עם הבגידה. לא לחינם כתב עליו לוי כי "מי שהולך מכות עם העולם כולו שב ומוצא את כבודו, אבל הוא משלם בעבורו מחיר מופלג". ניתן גם לקבל את בחירתו של לוי לספר את האירועים כעומד מן הצד, אף שידוע לכל כי חווה אותם על בשרו.
המקרה של פרנקל שונה: באופן טבעי נוצר פער בין תחושותיו והתנהגותו של אדם בשעה שהוא עובר חוויות קשות, ובין תיאור חוויותיו בדיעבד, בספר שנועד להציג תיאוריה מדעית. על כן, לא מן הנמנע כי לא רק צלילות המחשבה וחדות הניסוח הן תוצר העיבוד המאוחר של הדברים, וכי גם תגובות ותהליכים רגשיים "לובנו" בדרכם אל הכתובים. יחד עם זאת, גם אם יש ממש בהשערה שחלקים מן הספר עברו "התאמה", עדיין לא ניתן להתעלם מיכולת ההתמודדות הנפשית הכבירה של פרנקל, המשלבת מרכיבים סותרים לכאורה – תצפית מדעית מרוחקת לצד קשב פנימי עמוק. קשה להזדהות באמת עם יכולת ההשלמה והשיקום של פרנקל. קשה גם להבין לרוחו, אך אין ספק כי זוהי רוח גדולה.

מקורות:
·        ז'אן אמרי – מעבר לאשמה ולכפרה. עם עובד, 2000
·        פרימו לוי – הזהו אדם? עם עובד, ספרית אופקים, 1989
·        פרימו לוי – ההפוגה. עם עובד, ספרית אופקים, 2002
·        פרימו לוי – השוקעים והניצולים. עם עובד, ספרית אופקים, 1991
·        ויקטור פרנקל – האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. דביר, 1970

2 תגובות
  1. דורון permalink

    נהניתי מאד לקרוא,ידעתי אני לא הראשון שמקשר בין שלושת ההוגים הללו.

  2. אף שפרנקל מת בשיבה טובה, "רוח גדולה" היא גם נחלתם של השניים שהתאבדו. רוחם הייתה אולי פחות איתנה אך לא פחות גדולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: