Skip to content

Paypal Art

פברואר 18, 2007

אמנים צעירים וותיקים כבר לא צריכים לכתת רגליים ולהידפק על דלתותיהן של גלריות – יותר ויותר אתרי אינטרנט מאפשרים להם להציג עבודות ולפנות אל קונים פוטנציאלים. לא כולם חושבים שזה רעיון כל כך טוב

לפני שנה סיימה מ' את לימודיה בבית ספר לאמנות. היא קיבלה תגובות רבות לתערוכת הסיום שהציגה, אך לא כסף ולא עבודה. אין ל-מ' בעיה עקרונית עם מכירה של יצירות אמנות, אך כשאנשי חברת ארט טו גט פנו אליה בהצעה להציג את עבודותיה באתר המכירות  www.arttoget.com, היא התלבטה. "בהתחלה מאוד חששתי. רציתי חשיפה, אבל הרגשתי שאינטרנט זה תחום פרוץ", היא מספרת. "התייעצתי עם מורים ואנשים מסביב. אמרו לי שמדובר בחברה רצינית, אז הסכמתי. מכירות באתר אינן תחליף לגלריה, אבל הן עוזרות לגמור את החודש".

הפנים לשוק הבינלאומי

באינטרנט פועלות כיום חברות רבות שמתמחות במכירת יצירות אמנות. בתי מכירות מוכּרים כמו סותביס, כריסטיס, מונטיפיורי והמרסייט מנהלים מכירות פומביות ברשת ובשטח בו בזמן, ומתמחים בעיקר ביודאיקה ובאמנות ישראלית קאנונית. במקביל פועלים אתרים קטנים רבים, שמציגים יצירות של אמנים לא ידועים או בתחילת דרכם, וכמובן, דילרים פרטיים שיודעים לרכוש בזול ולמכור ביוקר.

אחד האתרים שפועלים ברשת הוא www.artil.co.il. מנהליו הם אוהד צפרירי, שאחראי על הצד העסקי, ושני רמץ, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל, שאחראית על התכנים. האתר מפעיל שלוחה גם ב"e-bay". אל הרעיון להקים אתר הגיע צפרירי, בוגר לימודי כלכלה ומינהל עסקים, לאחר ביקור בתערוכת בוגרי בצלאל. "ראיתי איזה דברים מדהימים אנשים עושים, אבל כשדיברתי איתם התברר שפסגת השאיפות שלהם זו עבודה בכתר פלסטיק תמורת 5,000 שקל לחודש. זה נראה לי כמו בזבוז מטורף. אנשים יוצרים המצאות משגעות, ובסוף דוחפים את הכל למחסן בשביל ג'וב של שכיר. התחלתי ליצור קשר עם אנשים ולגלגל את הרעיון למכור עבודות. פניתי לבוגרים טריים ולאמנים ותיקים יותר. חלקם נענו. כיום מציגים אצלנו קרוב לחמישים אמנים, שמציעים יותר מ-250 יצירות למכירה".

"Artil" מחולק לקטגוריות: ציור, צילום, פיסול, קרמיקה, יודאיקה וכו'. חלוקה נוספת, תמוהה משהו, נעשית תחת כותרות כגון "צילום סוריאליסטי", "שחור-לבן", "צילום אימפרסיוניסטי", "אבסטרקט", "נופים וטבע", "פורטרטים" ו"סטודיו". הקשה על כל פריט מציגה נתונים טכניים, וכן כמה משפטים על היוצר. רוב היצירות מזכירות עבודות שמצויות בחדרי בתי מלון ובסניפי בנק. לדברי צפרירי, עלויות הקמת העסק ובניית האתר נושקות למאה אלף ש"ח שמקורם בחסכונות אישיים. עד כה נמכרו דרך האתר כמה צילומים, אך צפרירי שומר על הסבלנות. "בהתחלה הקהל חשדן, אבל עוד יתרגלו למכירות כאלו", הוא מבטיח.

גם רועי אופיר, מנהל חברת ארט טו גט, משדר אופטימיות זהירה. "עלינו לרשת לא מזמן ובכל יום נכנסים לאתר מאות אנשים מ-35 מדינות שונות. הפנים שלנו מופנות בעיקר לשוק הבינלאומי – ארצות הברית, אירופה והמזרח הרחוק. יחסית לעובדה שאנחנו חברה צעירה, הביקוש מפתיע אותי. יש המון התעניינות, וגם מכירות".

כמה?

"בוא נאמר שאנחנו מרוצים ממידת הביקוש".

קונים זה לא מספיק

האתר של חברת ארט טו גט מושקע ומעוצב באופן מקצועי. קונים פוטנציאלים יכולים להתרשם מצילומים של העבודות ומפרטים טכניים עליהן, לעיין בקורות חייו של האמן וללמוד על חזונו היצירתי. המידע באתר מופיע באנגלית בלבד. מקצת מהיצירות מלוות במאמרים שכתב הסופר והמבקר דרור בורשטיין. בין מי שמציגים באתר יש שמות חדשים לצד אמנים ותיקים ומוכּרים כמו הצלם יגאל שם-טוב, הציירות תרצה פרוינד ואלינה ספשילוב, וצלם הנוף יורם וידל. גם אופיר מספר כי בין הקונים והמתעניינים יש מוסדות וחברות רבות, שמבקשים לרכוש יצירות רבות במסגרת השקעה עסקית.

"האינטרנט לא יכול לשמש ככלי מכירה אמין ורציני", טוען יהודה מאי, עורך כתב העת "מכירה פומבית". "אם היו לך עשרים אלף דולר בשביל ציור, היית שם אותם על משהו שראית באתר? לא, כי אתה לא רוצה לקנות חתול בשק. בתחום הזה אין תחליף לבדיקה ולמראה עיניים. זה שוק מסוכן ומלא זייפנים. כל מיני מקצוענים שמציירים על ליטוגרפיות ואחר כך מוכרים את זה כאילו זה ציור".

מאי הוא בעל ניסיון. כתב העת שהוא עורך מרכז חלק ניכר מהפעילות בשוק המקומי. לדבריו, העובדה שיש קונים שנכנסים לאתרים אינה מבטיחה דבר. "אני יודע שכל יומיים קם איזה ילד בן עשרים ומשהו, מקים אתר וחושב שילך לו. מהר מאוד כולם נופלים. אחת הסיבות היא שלא מספיק שיהיו לך קונים. אתה צריך גם אנשים שיספקו את הסחורה. אם למישהו יש גוטמן במאה אלף דולר והוא רוצה למכור, נראה לך שהוא ייתן את זה לאינטרנט? מה פתאום. אנשים לא משחקים בכסף הגדול. הם ילכו לבית מכירות גדול ומוכר. אינטרנט מתאים לפריטים זולים במאה דולר, או לאספנים של חפצים מיוחדים כמו עטים נובעים, צעצועים וכו'. דברים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר".

ומה לגבי מוסדות גדולים?

"למה שלא ישלחו מישהו לגלריה, שיראה את העבודות, יתמקח על המחיר, ואפילו יקבל את המסגור חינם?".

אמנות צריך למשש

יונתן לבני, בנו של המרצה לאספנות ולהערכת חפצי אמנות ד"ר ראובן לבני, דווקא נתקל ברכישות בסכומים גבוהים דרך הרשת. לדבריו, יש מכירות בעשרות ואפילו במאות אלפי דולרים. אך גם הוא מסכים כי ברוב המקרים מדובר בחפצים או ביצירות מוכרות, כך שהסיכון אינו גדול. לבני עוסק באיתור ובמכירת חפצי אמנות כתחביב בלבד. לפעמים הוא מפסיד קצת. לפעמים זה משתלם. באחרונה איתר בארץ ספר עם ליטוגרפיות של מארק שאגאל. הוא קנה באלפיים דולר ומכר לקונה מחו"ל ב-5,000 דולר. "יש דברים שיחסית קל למצוא בארץ", הוא מספר. "באופן טבעי, קל לשווק מכאן פריטי יודאיקה. גם יצירות מתקופת בצלאל, שבארץ זרוקות כמו זבל, זוכות לביקוש עצום של אספנים מחו"ל".

בניגוד לסוחרים שהתראיינו לכתבה, האמנים, ללא יוצא מן הכלל, ביקשו להתראיין בעילום שם. "תשמע", אומר אמן שמציג במקביל גם בגלריות מוכרות בארץ, "האתר זה לא גלריה ולא מקום שיכול לקדם אותי. מקסימום יהיה לי קצת כסף אקסטרה בשביל לחיות כמו בן אדם".

היית קונה יצירת אמנות דרך האינטרנט?

"בכל מקרה אין לי כסף לקנות אמנות".

ובכל זאת?

"לא נראה לי. אמנות צריך לראות בעיניים, אפילו למשש. אתרים כאלו מתאימים בעיקר למכירה מרוכזת לחברות שמעוניינות לקשט את קירות המשרדים.במקרים כאלה אין יותר מדי עניין של אנינות וטעם אישי. מזמינים עשרים יצירות שלא פוגעות בטעם הטוב, וסגרנו עניין".

פורסם בהעיר לפני שנה ונוער מאבק תוך כדי סידור הכונן הקשיח של המחשב הישן.

From → מסביב

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: