Skip to content

גם משל היו

ינואר 20, 2007

"ירושלים ותל-אביב היו ונבראו, אבל גם משל היו". במילים אלו פותחת נורית גוברין את מאמרה על התפתחות ייצוגן של הערים בספרות העברית, ובו היא מגלה, למשל, כי כבר בשנותיה הראשונות של תל-אביב, כשלא הייתה יותר מ"כמה רחובות תקועים בחול", תוארה העיר ככרך גדול המזכיר את "הוד המשמעת של ימי שופטים". בירושלים לעומת זאת, גם לאחר שנבנו שכונות חדשות ומודרניות, דבקו הסופרים בתיאורים בעלי אופי מקראי, ארכאי או משיחי. צורות התייחסות דומות ניתן למצוא גם בעבודת הצלמים הראשונים שתיעדו את שתי הערים.

ורנר בראון – מצעד האווזים. 1955

המימד החסר

יצירתה של תרבות חזותית חדשה בארץ ישראל הוצבה כיעד מרכזי כבר בראשית דרכה של התנועה הציונית. בספרו "שורו הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית", מתאר אליק מישורי את החשיבות שהעניקו כמה מהוגי הציונות לתרבות החזותית. מרטין בובר, לדוגמא, קבע כי "ביצירת האמנות בא לידי ביטוי כל המייחד את הלאום, ולפיכך האמנות שלנו היא הדרך הטובה להתוודע אל עצמנו כעם. (…) המימד החסר בקיומו של היהודי הוא המימד האסתטי. (…) האמנות תעניק את הפן האסתטי-חווייתי ותשלים את הפן האינטלקטואלי האופייני ליהדות מקדמת ימיה".

תקוותו של בובר לא פסחה על אמנות הצילום, שהגיעה לארץ לראשונה כבר במחצית המאה ה-19. עם השנים הלך התחום והתפתח, ובשנות העשרים והשלושים אף זכה לפריצה תודעתית גדולה בתמיכת הקרנות הציוניות. מנהלי הקרנות, שהבינו את הכוח התעמולתי העצום שגלום במדיום הצעיר יחסית, החלו להזמין צלמים לעבוד בשירותן ולספק מגוון צילומים המתארים את תולדות ההתיישבות הציונית המתהווה. יעקב זרובבל, מראשי הישוב ואחד ממנהיגי מפלגת פועלי ציון, כתב אז כי "לכאורה מה עניין שמיטה אצל הר סיני ומה עניין פוטוגרפיה אצל תחיית העם על אדמתו? ואף על פי כן, הריני נשבע לכן בהן צדקי כי אין לכם עכשיו דבר שיועיל לנו במידה מרובה כזו כמו הפוטוגרפיה וכי היא עכשיו הגורם היותר חשוב בתחייתנו ואחד ממקורות הפרנסה החשובים. מי יודע אלמלא הפוטוגרפיה, אם היינו נמצאים באותה מדרגת התפתחות, שאנו עומדים בה כיום…".

צלם לא ידוע – שער יפו. 1896

אברהם סוסקין – דר' חיסין רכוב על חמור בכניסה לגמנסיה הרצליה. שנות העשרה

רובם היו נוכרים

הבא לחקור ספרי צילום המוקדשים לתיאור ירושלים ותל אביב מוצא עצמו בבעיה; מטבע הדברים, לאור מעמדה הדתי וההיסטורי של ירושלים, זוכה העיר לטיפולם המסור של אינספור צלמים. הראשונים, צליינים ותיירים, החלו להגיע למקום בשנת 1839 (הצילום רק הומצא באותה שנה!), וכבר בשנת 1856 יצא אלבום צילומי העיר שיצר ארכיאולוג וצייר צרפתי בשם אוגוסט סלצמן. ממשיכיהם של הצלמים הראשונים – זרים ומקומיים, "אמנותיים", "עיתונאיים" ו"מסחריים" – פועלים עד ימינו. מספר ספרי הצילום המוקדשים לתל אביב קטן בהרבה. רחבעם זאבי, לשעבר יושב ראש הנהלת מוזיאון ארץ ישראל (ועוד כמה תפקידים), קובל על העובדה שלמרות ש"צלמים הגיעו לארץ הקודש כבר באמצע המאה שעברה ובתחילת המאה שלנו וצילמו אתרים שונים (…), רובם היו נוכרים, שצילמו בעיקר את המקומות הקדושים לנצרות – ירושלים, בית לחם, הירדן ועוד. מפעל ההתיישבות הציונית, ובכלל זה העיר העברית הראשונה, כמעט שלא זכו לכיסוי צילומי הולם".

"כיסוי צילומי הולם" כותב זאבי, שאינו מתכוון למספר הצילומים המתארים את תל-אביב, כי אם להיעדר פרסום. העיר שקמה שבעים שנה לאחר הולדת הצילום אמנם תועדה ללא הרף על ידי צלמים חובבים ומקצועיים, ומקצת הצילומים אף התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת שונים, אך ספרי צילום המוקדשים לעיר כמעט ולא יצאו לאור (יוצא מן הכלל בעניין זה הוא האלבום "מראות תל-אביב", שהוציא הצלם אברהם סוסקין בהוצאה פרטית בשנת 1926). מבין הספרים המעטים שהוקדשו לתל-אביב, הרוב יצאו לאור בהוצאות רשמיות של עיריית תל-אביב, משרד התיירות וכדומה, ורק מעטים הודפסו על ידי הוצאות פרטיות. הצלם הפופולרי פיטר מרום, לדוגמא, שהיה ממייסדי תרבות אלבומי הצילום בארץ, הקדיש ספרי צילום גדולים ומושקעים (ביחס למקובל בתקופה) לירושלים, לגליל, לסיני, לעמק החולה ולמוסד הקיבוץ. לתל-אביב – לא.
על כן, בשעה שמספר הספרים העוסקים בירושלים מחייב סינון קפדני ויכול לפרנס כמה וכמה מחקרים, תל אביב מותירה את חובב הצילום לא מסופק. הדבר נכון גם כשבאים לעיין בספרים הבודדים, ומגלים כי בניגוד לירושלים, שספריה מספקים נקודות מבט רבות (העיר מתוארת כמרכז מגוון בעל צדדים רשמיים, דתיים, מיסטיים, חברתיים, היסטוריים וארכיטקטוניים), תל אביב המוצגת בספרים מצטיירת כעיר אחידה משהו, בלי עיר של מעלה ועיר של מטה. רק מישור אחד – מישור החוף.

ראשונים מול חלוצים

כאמור, בפתח הדבר לספר צילומי תל-אביב הראשונים קובל מנהל המוזיאון רחבעם זאבי על מיעוט הפרסומים בנושא. למרבה האירוניה, העיר העברית הראשונה נוסדה והתפתחה דווקא בתקופה של קידוש ההתיישבות החקלאית. מסיבה זו הופנו מרבית תקציבי הצילום של הקרנות הציוניות לתיעוד ושיווק הקמת יישובים קטנים כמו דגניה, נהלל ורבים אחרים, שזכו לכיסוי צילומי רשמי בהיקף נרחב בהרבה (ביחס לגודלם) מהיקף התיעוד הרשמי של תל-אביב וירושלים. בנקודה זו חולקות שתי הערים "קיפוח" משותף.

אברהם סוסקין – חבורת המריצנים היהודית. תל-אביב, 1909

הבדלים מהותיים בין תיאוריהן המצולמים של ירושלים ותל-אביב ניכרים כבר בצילומיהן הראשונים של שתי הערים: בעוד צילומי תל אביב המוקדמים משדרים ראשוניות, וכמו חוגגים את חלוציותם ותום נעוריהם, בצילומי ירושלים הראשונים מופיע עולם ישן, עייף – כמעט רקוב. סיבה אחת להבדל נעוצה בפער הדורות בין הצילומים מירושלים, שנוצרו במאה ה-19 (התקופה הקלאסית של הצילום), ובין צילומי תל-אביב, עיר שנולדה בתחילת המאה ה-20 (התקופה המודרנית). יחד עם זאת, כאשר משווים צילומים שנעשו בתקופה זהה – קרי העשורים הראשונים להקמת תל-אביב ותיאורי ירושלים מאותה תקופה – מתגלה פער גדול שאינו יכול להיות מוסבר רק בתוואי הנוף השונה.
תיאורי תל-אביב הם תיאורי לידה של עיר אירופית לתפארת, הנבנית על חופו המזרחי של הים התיכון – מן הדיונות, עבור דרך עץ השקמה הגדול העומד במקום שלימים יהפוך לצומת הרחובות יהודה הלוי ואלנבי, וכלה בטקס הגרלת המגרשים, הכנת השטח לבנייה ולבסוף הקמת העיר. תיאורי הצילומים באלבום יבשים ופרטניים, עשירים בפרטים טכניים כמו נפח הדודים שעל מגדל המים ועיצוב מעקה הברזל המסוגנן של מרפסת בית הספר למוזיקה "שולמית". זאת בניגוד לתיאורי הצילומים מירושלים, הכוללים כמעט תמיד התייחסות היסטורית, ובמרבית המקרים אינם כוללים פרטים.

אף שבתחילת המאה ה-20 נבנו מחוץ לחומות ירושלים שכונות חדשות ומבנים מודרניים רבים, הם כמעט שלא זכו להתייחסות מצד הצלמים שביקרו בעיר. על ההתרפקות של צלמי ירושלים על העבר מעידים דבריו של עורך האלבום צילומי ירושלים הראשונים, אלי שילר, הכותב כי: "עד כמה הייתה העיר החדשה רחוקה מצלמים בני אומות העולם, ניתן ללמוד מהעובדה שהם הנציחו פעמים אין ספור את שכונת משכנות שאננים, אך מבלי שהזכירו אותה כלל (הכותרת מתחת לתמונה מתייחסת תמיד לאתר נוצרי או מקראי סמוך)". כאשר הופיעה סופסוף העיר החדשה בצילומים, היא תוארה תמיד ביחס לעיר הישנה, ואפילו בצילומים מודרניים רבים שנוצרו בשנות העשרים והשלושים, עדיין מופיעים דימויים "תנכיים" מקובלים כמו נערה קוטפת שיבולים, רועה צאן וכדומה. כך בעוד ירושלים מתוארת כעיר שקפאה בזמן ומתקיימת בזכות שכבות ארכיאולוגיות של דת ישנה ומאובקת, בתל-אביב כל צילום הוא גם טקס וכל שפת מדרכה חדורה בתחושת שליחות. כאשר האבק הירושלמי נודד לתל-אביב, הוא הופך מסמל ההיסטוריה לגבעה חולית המייחלת לגאולה והגשמה.

צלם לא ידוע – נערה קוטפת שיבולים בירושלים. 1919


נורית גוברין – ירושלים ותל-אביב כמטאפורות בספרות העברית. בתוך קובץ המאמרים: ירושלים בתודעה ובעשייה הציונית, ע"מ 434-450. הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ט. עורכת: חגית לבסקי.

אליק מישורי – שורות, הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית. עם עובד, 2003.
מרטין בובר – מתוך נאום שנשא בקונגרס הציוני החמישי, באזל, 1901. מצוטט אצל מישורי, ע"מ 16.
יעקב זרובבל – סגי נהור. האחדות, שנה ג', י"ד בניסן תרע"ב (1912), גיליון 25-26, ע"מ 18-23 (מצוטט אצל גיא רז: צלמי הארץ, מראשית הצילום ועד היום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומפה – מיפוי והוצאה לאור, 2003. ע"מ 35).
תל אביב בתצלומים – העשור הראשון, 1909-1918. הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, 1990. ע"מ 7.
צילומי ירושלים הראשונים – שני כרכים: העיר העתיקה והעיר החדשה. הוצאת אריאל, 1978-1980.

From → מסביב

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: