Skip to content

מחיקת כתיבה

ינואר 8, 2007

בזמן האחרון מצאתי את עצמי שוקע בספריו של ולטר בנימין. כששוקעים ביצירתו של אדם לזמן ממושך, מגיע רגע בו מתחילים להתבונן בעולם מבעד למשקפיו. פתאום כל דבר מזכיר מאמר שכתב, רעיון שהגה או דיאלוג שניהל עם קולגה. זה לא פשוט, במיוחד לא כשמדובר באדם שכתיבתו רצופה בניגודים, וכל ניסיון להתמודד עימה צופן בחובו סיבוכים נוספים. תמיד גם מקננת השאלה אם הבנתי נכון את מה שקראתי, ואם כן, האם זה לא מובן מאליו בין כה וכה. ובכל זאת, חרף הקשיים, יש רגעים בהם המחשבה נעשית צלולה והרעיונות מתבהרים. פתאום התשובה ברורה. עד לפלונטר הבא.

המאמר הבא, פרק שני בסדרת ההרהורים על "הרהורים" ואחרים (הנה הראשון), נכתב ברוח הדברים.

"כשאני אומר לו איך ניתן לשנות את העולם לפי רוחי, תחילה יש להרוס אותו בכל מכל, להחריב אותו עד היסוד כמעט, כדי לשקם אותו עד שייראה נסבל, ובמילה אחת, עולם חדש לחלוטין". תומס ברנהרד

לאחרונה קראתי בפעם השנייה את ספרו של תומס ברנהרד "מחיקה". הספר, שבנוי כמונולוג ארוך ורציף הנקטע רק פעם אחת, נפתח עם קבלת מברק המבשר על מות הוריו ואחיו הצעיר של המספר, יוזף מורנאו, המתגורר ברומא, ומסתיים, כעבור ימים ספורים, בקבורתם של בני המשפחה באחוזתם האוסטרית, ובהחלטתו של המספר בדבר הירושה הגדולה שקיבל. לכל אורך הסיפור עורך המספר חשבון נוקב עם משפחתו, שמהווה מטאפורה לחברה ולתרבות האוסטרית שממנה ברח ואותה הוא מתעב, שכן, כדבריו, "כשאתה מהלך ברחובות וינה אינך רואה אלא נאצים וקתולים שלפעמים מגלים את הצד הנאצי ולפעמים את הצד הקתולי ובדרך-כלל את שני הצדדים ביחד".

כאמור, ברנהרד בא בחשבון עם התרבות האוסטרית. החשבון אינו בא לידי ביטוי בנאומים פוליטיים ובתוכחות מוסריות, מדיניות צבאיות ועוד, כי אם בפרטי הפרטים המרכיבים את התרבות. לעיתים נדמה שאין דבר אחד, ויהא זה מרכיב מרכזי או פרט שולי ביותר הקשור לאוסטריה ולאנשיה, שהמספר אינו מסוגל שלא לתעב, החל באדריכלות, בספרות ובאמנות האוסטרית, עבור דרך האקלים והטופוגרפיה, עיצוב השמלות ומנהגי האבלות, המאכלים ונימוסי השולחן, דפוסי המסחר ותרבות הפנאי, וכלה בשפה הגרמנית, שהמספר מתאר כשפה "מכוערת… מנמיכה את המחשבה… שסרבולה מסלף למעשה הכל… שפה גסה… חסרת כל מוסיקליות… ואלמלא הייתה שפת האם שלי לא הייתי מדבר בה…".  "המילים הגרמניות נתלות בשפה הגרמנית כעופרת… ומורידות תמיד את הרוח למישור המזיק לרוחניות", הוא כותב במקום אחר. גתה, סופר שברנהרד עצמו חב לו הרבה, מתואר כ"אספן החרקים והאפוריזמים, עם הסלט הפילוסופי שלו…", ומכונה "אופורטוניסט… ממיין האבנים, האסטרולוג, מוצץ הבוהן של הגרמנים…".

ספרו של ברנהרד עמוס בסמלים. אביו של המספר מתואר כאימפוטנט חסר אישיות, ואמו מוצגת כמכשפה שתלטנית בעלת השפעה הרסנית על המשפחה והאחוזה. שני ההורים מייצגים צדדים שונים בנפש הלאומית – האם, שצווארה היה "ארוך מדי", מייצגת רוע גדול בעל יוזמות וכוחות הרסניים, ואילו האב, שיציבתו "הייתה תמיד כשל אדם שאינו מצליח להסתיר את מצפונו הרע מעיני העולם כולו, מה שגרם לו להיראות אומלל", מייצג את הרוע הקטן שבא לידי ביטוי בצייתנות עיוורת וקהת חושים. האח יוהנס, "שנראה אדם מר נפש, שחייו במחיצת הוריו הרסו אותו", מייצג את ניגודו של המספר – בן דור ההמשך שאינו מסוגל להימלט מייעודו לשכפל את המוסד שיצר אותו, ובכך להפוך לבן ממשיך של המורשת (תרבות) המשפחתית (אוסטריה). המספר מתעכב על פני פרטים רבים בניסיון להביע באופן המודגש וההולם ביותר את רמת הדיכוי והנחשלות המוסרית שהוא מוצא. את פוטנציאל חופש הילדות, למשל, הוא מנפץ באמצעות הסיפור על ווילת הילדים בוולפסאג, שמוחרמת על ידי ההורים על מנת להפוך למקום מסתור עבור ידידיהם הנאצים. ההבדלים בין הדמויות באים לידי ביטוי בפערים בין רמת האחריות שלהן למצב, וכן בצורת ענישתן. גם למוות יש ניואנסים משלו, ועל כן, אולי, "ראשה של האם נערף פחות או יותר, ואילו אצל האב ויוהנס… השניים רק נזרקו על מגן הרוח ומפרקתם נשברה".

בין הדמויות האוסטריות שמופיעות בספר יש חמישה יוצאים מן הכלל שאינם מוצגים באופן שלילי: החבר אייזנברג, המשוררת והידידה מריה, הדוד גיאורג, בן הדוד אלכסנדר, וכמובן יוזף מורנאו. המכנה משותף לכולם הוא אי השתייכותם לחברה האוסטרית הרגילה – מריה, גיאורג, אלכסנדר ומורנאו בחרו לעזוב את אוסטריה ולהפנות עורף לתרבותה, ואילו אייזנברג, שנשאר במדינה, הוא יהודי שהפך לרבה של הקהילה היהודית בוינה. בניגוד ליתר הדמויות האוסטריות המופיעות בספר, דמויותיהן של אייזנברג, מריה, גיאורג, אלכסנדר ויוזף מורנאו, מוצגות כבעלות פוטנציאל לריפוי וגאולה. אצל כולן כרוכה גאולה זו בכפירה בתרבות האוסטרית. כולן נאלצות לברוא עצמן לא מתוך ההריסות, כי אם באמצעותן.

"אכן אני עומד לפרק את וולפסאג עם בני משפחתי, לפורר אותה, להרוס אותה, למחוק אותה, ותוך כדי כך אפרק, אפורר, אהרוס ואמחק גם את עצמי".

המושג מחיקה אמנם מוזכר רק פעמים אחדות במהלך הספר, אך משמעותו שבה ועולה מכל משפט ומשפט. ניסיונו של המספר למחוק, או ליתר דיוק להכתים עד כדי מחיקה את התרבות האוסטרית ואת זיקתו אליה, בא לידי ביטוי בשני אמצעים נפרדים: העלילה והסגנון הספרותי. במישור העלילתי מדובר קודם כל באופן בו מתאר המספר את אוסטריה בכלל, ואת וולפסאג כמיקרוקוסמוס אוסטרי בפרט, ומגיע למיצוי בהחלטתו של המספר, שמוצגת רק בשורות האחרונות של הסיפור (זהירות, ספויילר), להוריש את האחוזה האוסטרית הגדולה, על כל מה שהיא מסמלת, לידידו אייזנברג. אייזנברג היהודי, בן העם שהאוסטרים ביקשו למחוק, יירש אותם בעל כורחם. זהו ניסיון לכפר על חטאי העבר, וזו אפשרותו היחידה של מורנאו להפנות עורף באופן מושלם ככל האפשר לתרבות ממנה הוא כל כך סולד – תרבות ברברית שלטענתו כלל לא מנסה להקיא ולמגר מתוכה את זרע הברבריות. ההחלטה להוריש את האחוזה לאייזנברג, ובכך לבגוד במורשת האבות המתים ולהתנכר לאחיות החיות, מסמלת את התבגרותו של המספר. וולפסאג, כפי שהייתה מוכרת עד כה, נמחקת, ומעתה תנוהל דווקא על ידי נציג העם שניסתה למחוק. כך רומן שהתחיל בתיאור מסע החניכה התרבותית של גמבטי, תלמידו האיטלקי של המספר, מסתיים דווקא בהשלמת תהליך התבגרותו של המורה.

המישור השני בו מתקיימת המחיקה הוא המישור הלשוני של הסיפור, שמאופיין בשפה מסולסלת וחזרתית, המורכבת ממשפטים ארוכים, עתירי פסיקים ופסוקיות, מילים נרדפות, מצבים החוזרים על עצמם, תיאורים ממושכים המתעכבים על אינספור פרטים, חלקם מרכזיים וחלקם, לפחות לכאורה, שוליים למדי, וכל זאת, כאמור, בספר שמורכב רק משתי פסקאות ארוכות-ארוכות. לשון מופרזת זו, המשמשת את ברנהרד גם בספרים אחרים, מכונה על ידי המספר אמנות ההגזמה. "סודה של כל יצירת אמנות גדולה הוא ההגזמה", הוא אומר, "איש לא העלה את אמנות ההגזמה לשיא כמוני". ההגזמה באה לידי ביטוי הן באמצעים הלשוניים שהוזכרו, והן בסתירות שמופיעות בסיפור. כך, למשל, מצד אחד המספר מבהיר כי הוא בז לאמנות הצילום, אותה הוא רואה כאמנות הלועגת למושאיה. מצד שני בוז זה אינו מונע ממנו להתבונן ממושכות בתצלומים של בני משפחתו, תוך שהוא לועג להם בהנאה, בדיוק כפי שעושה המצלמה, לדבריו, וכל זאת דקות ספורות בלבד לאחר שקיבל את הידיעה על מותם של בני המשפחה המופיעים בתצלומים.


תומס ברנהרד. מקור התמונה

"אבל הרי איני יכול לבטל את קיומם של בני משפחתי, אך ורק מפני שזה רצוני"

כאמור, "מחיקה", של ברנהרד – המחיקה, שמבצע מורנאו – נוצרת באמצעות מלל רב. מדובר בפעולה פרדוקסלית לכאורה, שכן הריקון אינו מושג בה באמצעות ניקוי או התעלמות, כי אם באישוש והנכחה. המחיקה אינה נוצרת באמצעות הסתרה, אלא בהכתמה והדגשה מוגזמת. המחבר אינו מעוניין לטשטש את זכר העבר, כי אם לבצע פעולת נתיחה עמוקה ואכזרית הרבה יותר. הוא יימחק את זכר העבר באמצעות הצפתו בהווה.

מוטיב ההעלאה בזיכרון כאמצעי יקיצה אל ההווה, מתואר על ידי ולטר בנימין כמפתח להבנת מהלך ההיסטוריה. בנימין מתייחס בכך לתפיסתו את חוויית המודרניות, שתוארה על ידו כהלם. "הגאולה מבוססת על כוחה של העלאה בזיכרון, שהיא כוח הפועל לאחור, לאמור, מטביע את רישומו על העבר", מתאר זאת יורגן ניראד.
בספרו "מוצאו של מחזה התוגה הגרמני", מסביר בנימין את משמעותו של מושג האלגוריה. הוא מבחין בין האלגוריה והסמל: הסמל הוא תמצות קצר, חינני ומיידי, בעוד האלגוריה מתפרסת על פני זמן ונושאת אופי דיאלקטי. "בסמל מתגלים לרגע, עם זוהר השקיעה, פני הטבע המזדככים באור הגאולה, ואילו באלגוריה נחשפים לעיני הצופה ה-Facies Hippocratica (פני הגוסס) של ההיסטוריה כמין נוף קדמוני שקפא". במילים אחרות, בניגוד לקלאסיקה, שמחויבת להציג את השלם והיפה, האלגוריה מציגה את הפצוע, השבור והמקוטע. היא אינה עושה זאת באופן ההירואי, הרומנטי, כי אם בצורתו העירומה ביותר. "תוכנן של יצירות הבארוק הטיפוסיות נעדר כל ציעוף נאות", טוען בנימין, ולכן מביעה האלגוריה, בדרכה הבארוקית הגדושה, שקיעה המלווה בייסורים.  כפועל יוצא מכך רואה בנימין באלגוריה הבארוקית אמצעי הולם להתמודדות עם עולם מרוסק. אמצעי המסוגל להביע את "חוסר השלמות של הלשון ושל ההיסטוריה גם יחד", כדברי סטפן מוזס. האלגוריה מסמלת עבור בנימין ריקון הנובע משבר. באלגוריה "המשמעות והמוות מבשילים יחדיו". "האלגוריות מקיימות בתחום המחשבות מה שההריסות מגלמות בתחום העצמים", הוא כותב.

את ספרו של ברנהרד ניתן לקרוא ברוח דבריו של בנימין, ולפרש את סגנונו המופרז כאמצעי של העלאת העבר מחד גיסא, ויקיצה אל ההווה מאידך גיסא. הבוז, התיעוב והייאוש של המספר מן העולם בו הוא חי ואותו הוא מבקש למחוק, מתוארים באמצעים אלגוריים, בלשון בארוקית המאופיינת בתיאורים המוגזמים, מערפלי החושים בהפרזתם – תוצר השקפת עולם הרואה את המציאות כתוהו ובוהו הראוי לתיאור שאינו מוצג "בתנועה קדימה, כי אם בתפיחה לפנים".

שני המישורים, העלילתי והלשוני, מציגים, על פניו לפחות, פתרונות סותרים. הראשון מסתיים באפשרות לגאולה, ואילו השני נותר מתבוסס בגוזמאותיו ובמשפטיו הארוכים והמפוסקים לעילא. פתרון חלקי לקונפליקט ניתן למצוא בסינתזה הבלתי אפשרית לכאורה, שבנימין יוצר בין רעיון המטריאליזם ההיסטורי ובין תפיסת הגאולה הדתית. כך, בעודו מאבחן את ההיסטוריה כערימת הריסות – "תהליך התנוונות שאין לעצור אותו", הוא יכול  לכתוב גם כי "הרסיסים והשברים, על כל המשמעות הטמונה בהם, הם הם חומר הגלם היקר ביותר של היצירה".

בנימין מציע כאן (אך לא בהכרח במקומות אחרים), פרשנות אופטימית. ראיה זו מפותחת אף יותר בכתביו על יצירתו של בודלר, בו ראה את משורר העידן המודרני. הלם היקיצה אל ההווה המפורק, "מרוכך" כאן באמצעות מה שבנימין מכנה "חוויה משלימה". זהו תהליך שבו יוצרים השברים מעין אחדות מחודשת, ו"הבשמים, הצבעים והצלילים עונים זה לזה"*.

* גרשם שולם מוצא בפרשנותו של בנימין זיקה ברורה ליהדות. הנה נושא לפרק הבא.

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. מקום האמת « חוסר סדר מאורגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: