Skip to content

מי עשה קקי?

דצמבר 16, 2006

אווירה מבודחת שורה על התערוכה של זויה צ'רקסקי בביתן הלנה רובינשטיין. כמו כל בדיחה, היא מתפוגגת אחרי שצוחקים ממנה פעם אחת. בכל אחד מן הציורים גדולי הממדים שמוצגים בתערוכה, מופיעים אולמות תצוגה מוזיאליים, ובהם מבקרים המסתובבים בין יצירות אמנות ידועות בנות המאה ה-20, ממרסל דושאן עד דמיאן הירסט, מברנט ניומן עד טקאשי מוריקאמי. את השלווה האופיינית כל-כך לאולמות הנזיריים, מפירה צ'רקסקי פעם אחר פעם באמצעות דימויים של להקת כלבים תוקפניים, ראש מפלצתי, שפריצים של דם, נשים ענקיות או ערימת חרא מהבילה וריחנית, שצ'רקסקי שתלה באחד הציורים בניסיון המבקש להיות, אולי, בערך, בהפוך על הפוך על הפוך על הפוך, ביקורת.

שמה של התערוכה, "ציור פעולה", מנסה לקרוץ באירוניה לזרם ציורי הפעולה, הנחשב לרגע שיא בתולדות האמנות המודרנית ומזוהה בעיקר עם הצייר האמריקאי ג'קסון פולוק. באמצעות גיחוך על הרצינות והפאתוס המלווה תערוכות של אמנות מודרנית, כמו גם על הערך התיירותי, הממסדי והמסחרי שלהן, צ'רקסקי מבקשת לעסוק, שוב, באופן בו הממסד והמערכת התרבותית הופכים לגורם מכונן המנחה את עולם האמנות, ולנעוץ סיכה, קהה וחלודה ככל שלא תהיה, בהיכל הקודש האמנותי, הלא הוא המוזיאון. הבעיה היא שהביקורת הזו, שבאופן אירוני מובעת דווקא בסדרת ציורים שעל פי הדיווח בעיתונות נמכרו כמו לחמניות טריות עוד לפני פתיחת התערוכה, הפכה כבר מזמן למובן מאליו, ובציורים עצמם, העשויים במקצועיות האופיינית לאמנית, אין שום דבר חתרני, חדשני או אפילו שובבי. ניסיונה של האוצרת אלן גינתון לקשט את הציורים במילים כמו רפלקסיביות, קאנון ואיקונוקלאזם, אינו יוצק לתוכם מסר חדש.

כאמור, יש משהו משעשע בכל הסיפור, אך הוא מצחיק בעיקר בפעם הראשונה. זה נכון במיוחד בקטע עם הקקי, שחוזר על עצמו גם בשלוש ערימות תלת-ממדיות המוצבות על עמודי תצוגה ומקבלות את פני הנכנסים לאולם. קקי תמיד מצחיק. בטח חתרני. אלא שקקי ומוזיאונים הולכים טוב ביחד כבר הרבה שנים, מה שהופך את הקקי של צ'רקסקי, ל… איך לומר זאת בעדינות, קצת יבש. במילים אחרות, כציור הקקי של צ'רקסקי לא מספיק מעניין, כביקורת הוא בנאלי, כסאטירה הוא לא כל כך מצחיק.

לפני שנתיים התפרסמה בעיתון הארץ סדרת קריקטורות שצ'רקסקי יצרה והגישה לוועדת פרס גוטסינדר, המוענק מטעם מוזיאון תל-אביב. דמותה של האמנית הופיעה בקריקטורות כשהיא פונה אל מנהל המוזיאון מוטי עומר, האוצרת אלן גינתון והתורם נתן גוטסינדר, תוך שהיא דורשת לקבל את הפרס ומלווה את דרישתה באיומי אקדחים, בעיטות וישבן חשוף. צ'רקסקי, שבאותו זמן כבר הייתה אמנית ידועה ומצליחה, לא זכתה בפרס, אך היא הצליחה לעורר באז מקומי קטן, שאת פירותיו ניתן לראות עתה בתערוכה.
את דעתי על התנהלותו המגושמת של מוזיאון תל-אביב בעולם האמנות העכשווית כבר הבעתי כאן בעבר. התערוכה הנוכחית רק מחזקת את התחושה כי "בימים אלה אין מלך במוזיאון", ומי שלא רצה את צ'רקסקי ככלת פרס, יקבל אותה בתערוכת יחיד פלוס קטלוג. צ'רקסקי מצטיירת בתערוכה זו כילדה שנהנית לצעוק על ההורים, ואילו ההורים, עומר וגינתון, מזכירים את כל אותם זוגות נבוכים עד ייאוש, העומדים מול ילד חצוף שצועק "תקנו לי", מדברים יפה, אחרי כן בתקיפות, וכשהעניין גולש לצווחות שולפים את הארנק. בערב יספרו בגאווה על התכשיט החכם שלהם, שכבר בגיל שלוש יודע להסתדר כל-כך יפה בחיים.

פורסם בהעיר

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: