Skip to content

אמנות נושכת

דצמבר 5, 2006

מי שעוסק באמנות נתקל לא פעם בסיפורים המותחים את הגבול בין יצירתיות וחתרנות לקוריוז. בעבר כתבתי על בילי פרייס – אספן אובססיבי של ציוריו של היטלר. המקרה של האמן האוסטרי אוטו מיול קיצוני יותר: בשנת 97 שוחרר מיול מן הכלא לאחר שריצה שבע שנות מאסר בגין ניצול מיני של קטינות. השחרור עבר בשקט תקשורתי יחסי ומיול חזר לפעילות אמנותית (או שלא), שוטפת (בשנים האחרונות הוא מצייר).
מיול השתייך לקבוצת האמנים הרדיקלית "אקציון", שפעלה בוינה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. האגדה מספרת כי אחד מחברי הקבוצה, רודולף שוורצקוגלר שמו, מת לאחר שניסה לסרס את עצמו במהלך מיצג (האמת היא, ככל הנראה, שמותו נגרם מנפילה או קפיצה מחלון).
"האמנות שלי היא התנגשות בין שתי מציאויות שאינן מתאימות זו לזו", מסביר מיול, שמגדיר את יצירתו כאמנות ישירה המבקשת לגעת בקיום באופן בלתי אמצעי. במהלך משפטו טען כי עשה את מעשיו בשם האמנות, וביקש לחתור תחת מוסכמות תרבותיות ולצאת נגד ערכים בורגניים. הקטינות, כמו גם שימושים שונים ולא מקובלים להפרשות גוף, בעלי חיים שחוטים ויחסים סאדו-מזוכיסטיים, נרתמו אם כן לצורך מחאה. "אמנות היא המצאה של מציאות חדשה", טען מיול, והעלה אל דוכן העדים את הקטינות המעורבות כדי שיעידו כי גם לדעתן אין מדובר בניצול אלא בבעילה בהסכמה שנעשתה במסגרת מיצג אמנותי. כאמור, הטיעונים והעדויות לא שיכנעו את השופטים, ומיול נשלח לכלא.

מקרה קצת שונה הוא סיפורו של אמן המיצג הרוסי אולג קוליק, שהוכיח את רצינות כוונותיו כששלח את אחד המבקרים בתערוכתו לבית החולים. קוליק הוא אחד מאמני המיצג הבולטים ברוסיה שלאחר נפילת מסך הברזל. במיצגיו השונים, שהחלו להתפרסם מחוץ למוסקבה באמצע שנות התשעים, הוא נכנס לתאים סגורים וסיגל לעצמו אורך חיים של כלב. עירום, על ארבע, הוא ניזון ממזון לכלבים, התגרד, רחרח, נהם ונבח, והשמועות אף אומרות כי קיים יחסי מין עם כלבים אחרים (בהזדמנויות נוספות התחפש גם לציפור, דג ושור).
בשנת 97 הוזמן קוליק לניו-יורק, שם הציג את המיצג I bite America and America bites me (שם שמתייחס למיצג של האמן הגרמני ג'וזף בויס I like America and America likes me). ברגע שנחת בשדה התעופה JFK הוכנס קוליק לתא הובלה של בעלי חיים, ובילה את השבועיים הבאים בחלל הגלריה דייטש פרוג'קט כשהוא מתנהג ככלב לכל דבר. השלט "כלב נושך" שהוצב בגלריה לא הרתיע את אחד המבקרים שחמד לצון והתגרה באמן. זה עלה לו ביוקר. הוא חטף ביס. בניגוד למיול, קוליק הצליח לזכות בתביעה שהוגשה נגדו בעקבות התקרית.

לא אנסה להסביר ולפרש את המיצגים, גם מפני שלא נכחתי בהם, וגם כי עם יד הלב, אף אחד מהם אינו כוס התה שלי. יחד עם זאת, ברמה העקרונית ניתן לומר כי יש הבדל מהותי בין המקרים. אני לא משפטן, אך נדמה לי שמשמעותו המשפטית של ההבדל, שבעטיה זוכה קוליק בעוד שמיול הושלך לכלא, ברורה. אפשר לאהוב או לא לאהוב את עבודתו של קוליק, אך אין ספק כי מדובר ביצירה אישית, שהוצגה במסגרת תיאטרלית תחומה ובעלת חוקים ברורים. המבקר הפצוע שהתעלם מן החוקים לקח את הסיכון על אחריותו בלבד. אין כל קשר בין זה ובין בעילה, בין אם בכוח פיזי ובין אם באמצעים פסיכולוגיים, של קטינות.
אך ההבדל בין שני המיצגים אינו מסתכם בכך. שני האמנים מציגים גם שתי תפיסות אמנותיות שונות. אמנותו של קוליק משקפת ומביעה עמדה ביחס לחיים, כפי שהוא רואה אותם. מבחינה זו המיצג שלו דומה לכל ציור או הצגה. מיול, לעומתו, מתייחס לאמנות כאל חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. בבקשו "לגעת בקיום באופן בלתי אמצעי", הוא מוותר על אחד הכוחות הגדולים ביותר של האמנות – המרחק.

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: