Skip to content

אחורה, אל עבר העתיד

נובמבר 21, 2006

משה קופפרמן הוא אחד הציירים האהובים עלי ביותר. אחת הסיבות לאהבה זו קשורה באופן בו עבודותיו נותרות תמיד בלתי מפוענחות לאשורן. עבורי, כל מפגש עם עבודותיו של קופפרמן צופן בחובו גילוי נוסף – הפתעה שמתרחשת גם לאחר מאות מפגשים עם העבודות, ולאחר שקראתי פרשנויות שונות ואף כתבתי עליהן בעצמי, הן בעיתון, הן במסגרת הלימודים והן כאן בבלוג.
בימים אלה מוצגת בגלריה גבעון תערוכת עבודות מוקדמות של קופפרמן, שמצטרפת לרשימת עבודות "מהצד", שהוצגו בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם מאז מותו, בשנת 2003 (קופפרמן השאיר אחריו גוף עבודות גדול. מאחר והיה חבר קיבוץ, לא נאלץ למכור עבודות רבות למחייתו ויכול היה לשמור אותן באטלייה – דבר שמקל על אוצרים המבקשים לנבור במחסנים ולהציג עבודות מוכרות ולא-מוכרות במסגרות פרשניות חדשות). כדאי מאד לבקר בתערוכה הזו. כאמור, היא עשויה להפתיע גם מעריצים מושבעים.

במחשבה ראשונה נדמה שאין טעם לחלק בין תקופות "מוקדמות" ו"מאוחרות" בעבודתו של קופפרמן, שלא פעם נאמר עליו כי הוא מצייר את אותו הציור במשך ארבעים שנה. ובכל זאת, ניכר ברבים מן הציורים המוצגים בתערוכה, שצויירו בתחילת שנות ה-60, כי הם צויירו בתקופה של התגבשות, להבדיל מהתקופה הארוכה, המגובשת, שבאה אחריה. לו היה בחיים, לא בטוח שקופפרמן היה בוחר להציג את כל העבודות. למיטב זכרוני, אף אחת מהן לא הוצגה ברטרוספקטיבה שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בשנת 2002. "מילון המושגים" הקופפרמני, המבוסס על פעולות שתי וערב של בניה והריסה, מחיקה והתהוות, כבר מופיע בעבודות, כמו גם "ארגז הכלים" שלו, על הכתמים הרוויים המונחים על הבד, מעל ומתחת לקווים המדודים, החרוצים בחריצי סכין הציירים שמפלח אותם פעם אחר פעם, אך מוטיבים מוכרים אלו מלווים גם ב"תוספות" צבעוניות וצורניות שנזנחו בשנים של מאבק בין צמצום לגודש.

אני רוצה להתעכב לרגע על החזרתיות שמהווה יסוד מפתח ביצירתו של קופפרמן, ונוכחת בכל אחד מציוריו, שצוירו תוך משמעת ציורית חמורה שלא השתנתה כמעט לאורך שנות עבודתו. קופפרמן זוהה במשך שנים כאמן שואה – פרשנות שהסכים לקבל, תוך הסתייגות, רק בשנים האחרונות לחייו. נדמה לי שתחושת האמביוולנטיות המסוייגת אינה נובעת רק מחוסר היכולת להזדהות עם פרשנות שטחית הרואה בקווים וברשתות סמלים לגדרות ומסילות רכבת, והיא קשורה ליחסה המורכב של מדינת ישראל כלפי השואה, ולנטייה להתייחס אליה כאל אירוע ספקטקולרי ויחידאי. התייחסות כזו זורקת את השואה אל מחוץ לזמן ההיסטורי, המהותי כל-כך ליצירתו של קופפרמן.

באחד הטקסטים הראשונים שכתב ולטר בנימין בהשראת ציורו של פול קליי "אנגלוס נובוס", הוא מתאר מלאך הנועץ מבט בעומד מולו, ואז "נסוג לאחור צעד אחר צעד. מדוע? על מנת למשוך אותו אל אותה דרך אל העתיד, אשר ממנה הגיע ואשר הוא כה מיטיב להכיר". הדברים נכתבו בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. תנועת המספריים "אחורה, אל עבר העתיד", שמשתמעת מהם, אינה מעידה, עדיין, על יאושו של בנימין מרעיון הקדמה והנאורות (שבע שנים מאוחר יותר, קצת לפני שהתאבד כדי שלא ליפול בידי הנאצים, חזר בנימין אל המלאך במאמר ידוע ופסימי יותר בשם "התזות על ההיסטוריה"), אך כבר כאן לא ניתן להתעלם מראייתו את ההיסטוריה כמושג הרסני – "תהליך התנוונות שאין לעצור",כדבריו. יחד עם זאת, באותה תקופה כתב בנימין במקום אחר כי "הרסיסים והשברים, על כל המשמעות הטמונה בהם, הם חומר הגלם היקר ביותר של היצירה". ובעצם אין סתירה בין הדברים.

ביקורת האמנות של בנימין מוכרת במיוחד בזכות מאמר מכונן בשם "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". טקסט כמעט נבואי זה ספוג בראיית עולם מארקסיסטית. בנימין עומד בו על התמורות שחלו בתפקידה ומעמדה הפוליטי של יצירת האמנות בעידן המודרני. ברוח המטריאליזם ההיסטורי הוא מתאר את מה שאבד לאמנות בעידן זה – ההילה. בנימין היה אדם של ניגודים. בתקופה בה כתב את המאמר, כתב גם מאמרים כמעט הפוכים בגישתם. בספר קטן ומלא אהבה בשם "ולטר בנימין ורוח המודרניות", מתאר סטפן מוזס וויכוח שהתעורר בין בנימין וברכט בנוגע לפירוש יצירתו של קפקא, ובמסגרתו יזמו השניים מעין תחרות פירושים לסיפור קצר בשם "הכפר הסמוך". ברכט התייחס בפרשנותו לרעיונות המועברים בסיפור. הוא ראה בו משל לחיים המודרניים, ובניגוד לבנימין, כלל לא נגע במבנה הלוגי הסבוך שלו. כמה ימים קודם לכן הסביר ברכט כי "לקפקא הייתה רק בעיה אחת ויחידה, והיא בעיית הארגון. מה שאחז בו היה הפחד מפני מדינת הנמלים…". עוד טען כי הוא (בנימין) "מנותק מהקשריו הביוגרפיים והחברתיים (של קפקא)", "חוזר תמיד לשאלת המהות של יצירתו", שבמקרים רבים אינה אלא "העמדת פנים של מסתורין. מעשה תעלולים. יש להשאיר אותו בצד". בנימין קיבל את גישתו של ברכט, אך ראה בה פרשנות חלקית. הוא, שכמה חודשים מאוחר יותר יפרסם מסמך כה מטריאליסטי כמו "יצירת האמנות…", מזהה אצל קפקא מהות פנימית שאינה ניתנת לניתוח והפרדה מהיחסים הדיאלקטיים הרקומים במלאכת הכתיבה.

הניגודים לכאורה שעולים מן הדברים מאפיינים את ראיית עולמו של בנימין – הומניסט שנואש מהאנושות, מארקסיסט שדחה מהפיכות, מלומד שביקר את הנאורות, אופטימיסט שאיבד עצמו לדעת. איך זה מתקשר לקופפרמן? מבקר האמנות רוברט פינקוס-וויטן כינה את עבודתו של קופפרמן "אל-ציור – תהליך של סימון ומחיקה בעת ובעונה אחת". איתמר לוי כתב על האמביוולנטיות של כל נגיעה בבד, ומצא בציורים שילוב בין "פיגום אופטימי וגדר מגבילה". ביצירתו, יישם קופפרמן את תפיסתו של בנימין בדבר "הנסיגה קדימה" הלכה למעשה, וחזר אל העתיד באמצעות רסיסים ושברים.

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: