Skip to content

על ירח דבש ועל העוקץ

ספטמבר 25, 2006

בשבוע שעבר, לאחר לא מעט אימונים בחתונות של חברים, עדי ואני הופענו גם בחתונה שלנו. בעקבות האירוע המתועד בהמשך הפוסט, החליטה הדודה של עדי כי הגיע הזמן לעזוב את ה"דברים" שאנחנו מתעסקים בהם ולהכנס כבר לעסקי השעשועים. בינתיים, עד לפריצה הגדולה, אני יכול לספר שאנו חובקים בגאווה בלנדר, מיקסר, שייקר וטוסטר, החולקים מדף פצפון במטבח בגודל מטר על מטר בנחלאות, ומחכים בנימוס שהזוג הצעיר יבין שחימום מרכזי ומערכת אינסטלציה שהותקנה אחרי מלחמת העולם הראשונה זה לא לוקסוס*. יש כל מיני דברים חדשים שלמדנו בזכות החתונה הזו. קינואה, למשל, אותו דגן הנערץ על חובבי יוגה שאוהבים ללכת יחפים על אספלט לוהט ולהרגיש קרובים לטבע, וכן על עמיתיהם המתחברים לילד שבהם באמצעות כפכפי פלסטיק זוהרים ומגושמים, התבררה כמאכל שכולם אמנם אוהבים לדבר עליו, אבל אף אחד לא באמת מוכן לאכול אותו. אחרת לא ברור כיצד הגענו למצב בו חצי מהמקרר שלנו תפוס על ידי שלושה מגשי קינואה מלאים. אח, לו הייתי ולווט.
קינואה או לא קינואה, בסוף השבוע אנחנו נוסעים לסין. המחשב ישאר בבית, עובדה שבוודאי תשפיע על תחזוקת הבלוג בחודש הקרוב. אני מקווה שאצליח לכתוב קצת למרות המגבלות הטכנולוגיות. יש לי פנקס ועט, אך כיוון שעל פי כתב היד שלי נראה שנועדתי להיות רופא, מוטב לשמור על פסימיות זהירה.

חתןכלה

*האמת היא שכבר הבנו שהגיע הזמן לעבור, ואם הכל יסתדר כפי שמתוכנן, את פוסט השנה טובה הבא אכתוב בדירה מחוממת לעילא, עם חדר שינה נוסף וגן שעשועים ממש מול הבית, אם אתם (ואנחנו) מבינים את הרמז.

שלשום חגגנו את ראש השנה (חג אחד, שתי משפחות, שלוש ארוחות), ומכיוון שבכל דבש יש גם עוקץ, אני מפרסם כאן קטע שהופיע בראש השנה שעברה במוסף התרבות (ז"ל) של כל העיר (יבדל"א), ונראה רלוונטי גם השנה:

ספטמבר 2005. כבר חודשיים ש-א', עובד תחזוקה בבצלאל, גר בבית סבתו בהר הזיתים. "לפחות זה קרוב לעבודה" הוא אומר. הוריו גרים באוהל בבית-חנינא. "לא בעיה להגיע לשם. תיסע מאחורי קניון פסגת-זאב". שבועות ספורים לפני ההתנתקות נהרס בית משפחתו של א' בהוראת עיריית ירושלים. בשבע בבוקר שלמחרת הוא התייצב לעבודה. איש מבין עובדי בצלאל לא שמע על כך, וזה גם לא משנה. כמו מרבית עובדי הניקיון והתחזוקה באקדמיה, גם א' מועסק על ידי חברת כוח אדם. מה יעשה בחורף הוא עדיין לא יודע. בינתיים המשפחה באוהל והוא גר אצל סבתא. למשפחתו אין כסף לבניית בית חדש. אישורי בנייה בכל מקרה לא יקבלו.
בינתיים, בבית הנשיא, משה קצב טוען כי "זה כואב ולא מוסרי!" בישיבת הממשלה, שר החוץ מחזק את ידיו: "זה תקדים מסוכן. קיבלתי פניות בנושא מכל העולם". "כיהודי, איני מסוגל לעשות זאת" מכריז שר הבריאות, שתומך בבקשתו של שר הביטחון לעכב את ביצוע ההחלטה. "זו חרפה למשפט בישראל" קובל אחד מחברי הכנסת. עמיתו מכנה את הפעולה "בזויה", ואף מוסיף כי "עדיף היה שהאויב הפלסטינאי יבצע אותה". מהמועצה האזורית נמסר כי "אנו מזועזעים. בג"צ הולך ומאבד את תוקפו והגינותו המוסרית, ולא יוכל לרחוץ עוד בניקיון כפיו". "אסור לתת לברבריות ולוונדליזם להשתלט" מזדעק שוב שר החוץ, ומסיים בקריאה "יהודי לא הורס בית כנסת"!
לא רחוק משם יושב העיתונאי ארי שביט. אצבעותיו פרוסות על מקלדת המחשב, דמעה ממלכתית מבצבצת מזווית עינו. "זו התנתקות אטומת לב" אומר שביט, ובכלל לא מבין עד כמה הוא צודק.

שנה טובה.

From → יומן

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: