Skip to content

הצד האחורי של המוזיאון

ספטמבר 22, 2006

בגיל שבעים וארבע יונה פישר ממשיך לעבוד. הוא גר בדירה נאה בתל-אביב, משמש כאוצר של מוזיאון אשדוד לאמנות, ובמקביל כותב מאמרים ואוצר תערוכות בחללים פחות ממוסדים. כבר למעלה מארבעים וחמש שנה שהוא עושה זאת – אוצר, כותב, נובר בין עבודות ומגלה אמנים. בשנות עבודתו במוזיאון ישראל הוא הביא לכאן כמה מן האמנים הבולטים והמשפיעים ביותר בארץ ובעולם, וערך את כתב העת החדשני לאמנות "קו". בשנת 1978 הוענק לו פרס ישראל. הייתה זו הפעם היחידה שוועדת הפרס בחרה להעניקו לאוצר.


יונה פישר בעבודה של חנה סהר

יש לו סטייל, לפישר. אנו יושבים בסלון לצד פסנתר כנף, ושותים תה שיובא במיוחד מדרום אפריקה. על הקירות סביבנו תלויות עבודות רבות. משה קופפרמן, רפי לביא, אביבה אורי ועוד. "אוסף כזה לא יוצרים, הוא פשוט נהיה", אומר פישר בחיוך. "תסתובב עם אמנים במשך חמישים שנה, ופתאום תראה שיש לך אוסף".
השיחה בינינו נעה לכיוונים שונים, ומקפלת יחדיו מקומות, זמנים ותרבויות. ממוזיקה ביזנטינית, דרך ציורים מזויפים של הנס הולביין, ועד להצגה "מנו מלך אטלנטיס", שראה בתיאטרון תמונע. בכל פעם שאני מנסה למשוך את השיחה לכיוון העולם העכשווי, האינטרנטי, פישר מתחמק באלגנטיות, ומסביר שמפאת פער הדורות הוא אינו יכול לתרום רבות לנושא. עם זאת, נדמה שכמה מתובנותיו הינן רלוונטיות היום כבעבר.

לטשטש את הגבולות

שנינו צברים, אך אנחנו פותחים בהגירה ובפליטות – נושאים שהעסיקו כמה מן האמנים שפישר ליווה לאורך השנים. אני חושב על שם התערוכה "היזכרות מתוקה, זכר מר", והוא מסתייג מעט, מבקש להבהיר דבר או שניים.
"אמנות היא מהלך, או דרך הצגה של בעיה מסוימת. במקום לנאום ולהסביר לאנשים משהו באופן מילולי, מציגים אותו בצורה פלסטית. האמנות המודרנית עוסקת רבות בטשטוש הגבולות וצמצום הפער בין האמנות לחיים. בין התרבותי ליומיומי. אביטל גבע, שיושב בחממה שלו, הוא דוגמא טובה לכך. כשהתחלתי לעבוד עם קופפרמן, אריה ארוך, פנחס כהן-גן ואמנים אחרים, הם עסקו במושג האמנות, ובתהליכים שקורים במהלך היצירה. הפרשנות החברתית התפתחה רק מאוחר יותר, גם בשדה הביקורת וגם אצל האמנים. קופפרמן למשל, צייר סדרה של ציורים במהלך מספר שנים. לציור הראשון הוא קרא "יום-רגיל", לשני "סיכום", ולשלישי "זיכרון". גם הוא שינה את המושגים שבהם הוא השתמש.
וכיום, לאחר שמושגים אלו "התאזרחו", האם יש להם נוכחות באמנות הצעירה?
עד כמה שאני מכיר, אני חושב שאמנות ישראלית עכשווית מוטרדת פחות משאלות של מקומה ביחס לעולם הגדול. בתקופת מלחמת ויאטנם שמתי לב שבעוד אמנים בכל העולם יוצרים עבודות שמתייחסות לנושא, בעוד שבארץ הוא כלל לא הורגש. האמנים הישראלים היו כל-כך עסוקים בחרדת הרדיפה שלהם, ובהלם המכונן שהם עברו בדרכם לכאן, עד שלא נשאר להם פנאי לעסוק בנושאים "חיצוניים". כיום המצב קצת שונה.
אם אמנות מתמזגת ביומיום ומטשטשת את הגבול בינה ובין החיים, מה תפקיד המוזיאונים?
לחשוף. תפקידה של המחלקה לאמנות מודרנית במוזיאונים הוא לחשוף אמנות חדשה, להכות בברזל בעודו חם. אמנות צריך להציג כאשר היא מתרחשת, ולא רק בדיעבד. העובדה שהגבולות בין אמנות לחיים מיטשטשים מעמידה את המוזיאון תחת מחויבות גדולה אפילו יותר מבעבר. שכן תפקידו לסמן את האמנות, להצביע על מיקומה וחשיבותה.
כשמוזיאון ישראל נפתח, בשנת 65', קיבלתי ביתן צדדי, ביתן בילי רוז, ושם עשיתי מה שהתחשק לי. הבאתי לארץ, בפעם הראשונה, אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואפילו פורנוגרפיה. כריסטיאן בולטנסקי עשה שם את התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו, לפני שהפך לכוכב עולמי. כמובן שכל זה יצר צרות צרורות וגרר מכתבי מחאה ואיומים, במיוחד מצד אגודת הציירים והפסלים בארץ. זו בעיה מוכרת. הייתה תקופה שהמוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס סירב, מתוך עיקרון, להציג אמנים חיים. כך היה גם במוזיאון תל-אביב, שנמנע בזמנו מהתמודדות עם אמנות צעירה. לדעתי זו הפקרות של המקצוע.
מי כן עומד בדרישות המקצוע?
דליה לוין, ממוזיאון הרצליה, עושה עבודה טובה במסגרת הנישה שבחרה, גם אם היא מצומצמת. הייתי השבוע במוזיאון פתח-תקווה, שנפתח מחדש, ונראה שיש למה לצפות ממנו. וגם במוזיאון חיפה חלו שינויים לטובה בשנים האחרונות.
בארץ יש נטייה להשאיר אוצרים ממסדיים בכיסאותיהם במשך שנים. הם לא מאבדים את הקשר?
בהחלט, וזה מסוכן. שים לב שגם באמנות המודרנית עצמה אין מושג של נצח. תמיד ידעתי שכדי להכיר אמנים צעירים, עלי להסתובב עם אמנים צעירים אחרים. לאמנים יש חושים מאד מחודדים. הם יודעים עם מי יש להם עסק, מתי אמן הוא אמן טוב ומתי לא. אבל בשנות השמונים התחלתי גם אני להרגיש שאני מאבד עניין במה שקורה בשדה העכשווי. לא הסתדרתי, ואפילו תיעבתי, את מגמות החזרה לציור ואת הציור-הרע באמריקה ובגרמניה. חשבתי, הנה קורה לי מה שקרה לקודמיי, ולכן הכרזתי שאפנה את מקומי במוזיאון. אגב, גם אמנים רבים עוברים תהליך מסוכן עם הזמן. זו הטרגדיה של אמן מצליח.
פישר מדבר על חובתם של מוזיאונים כלפי האמנות העכשווית, אך הוא מכיר גם בתפקידו של המוזיאון כמוסד מחנך. "מוזיאונים" הוא אומר "הם גם ארכיונים המשמשים לתיעוד, מחקר וחינוך. עליהם להקצות מקום לתצוגות קבע של אמנות קנונית. לכן במוזיאון תל-אביב למשל, במקום להציג אוסף של אמנות סוג ב' מן המאה ה-19, צריכים היו להציג את אוסף אנסאר הנפלא שלהם, ופרקים מכריעים בתולדות האמנות הישראלית והבינלאומית".

רגישות לצד אנינות

אנחנו מסתכלים על אוסף המוזיקה של פישר, שמסודר בצורה כרונולוגית. אני מביט על "מתחם המאה ה-20" – סטרווינסקי, ג'ון קייג', פיליפ גלאס, ומעט ג'אז. מוזיקה של אינטלקטואלים, "עם אורך נשימה", כדבריו.
"אני שומע כל מוזיקה, אבל מקשיב רק למוזיקה גבוהה – מה שמכונה בטעות מוזיקה קלאסית, גם אם היא נכתבה בסוף המאה ה-20. ניסיתי להקשיב למוזיקה קלה. אני יכול אפילו ליהנות מכך, אבל רק להאזנות ספורות, וזה מה שמפריע לי".
אליטה?
מושגים כמו אליטה ואינטלקטואליות, כפי שאנו מכירים אותם היום, הם המצאות של תנועות פוליטיות ימניות. זה התחיל כשהסופר אמיל זולא פרסם מסות בעיתון, והביע מעורבות חברתית ואמפתיה לאוכלוסיות חלשות. פעילות הומאנית זו נראתה אז, ולעיתים גם היום, כראויה לגנאי. כשבעצם היא מצביעה על רגישות חברתית לצד אנינות. אני מקשיב למוזיקה מכל העולם, ואין פה הגמוניה מערבית. אבל חשוב לי שיהיה עניין, שהמוזיקה תגרום לי לחשוב ולהרגיש. שמעתי פעם רסיטל בביצועו של הפסנתרן גלן גולד, וזה היה הרסיטל המטלטל ביותר ששמעתי מימיי. גולד הוא אולי האדם היחיד שאני יכול לקרוא לו גאון. יש לי את כל ההקלטות שלו, אבל אחרי קונצרט ההקלטות הן כמו רפרודוקציה לעומת המקור.
מה משמעות המושג מקור בעולם של שיכפול והיפר-מציאות?
חשיבות המקור הייתה בעייתית מאז ומתמיד. אנשים הולכים במוזיאון ומסתכלים על השלטים. אם כתוב לאונרדו, זה יפה. אם כתוב תלמיד של לאונרדו, זה כבר פחות יפה, בלי קשר לעבודה עצמה. מבחינתי, העובדה שיש מישהו שעומד מאחורי העבודה, גם כאשר היא נעשית דרך האינטרנט, היא עדיין מהותית. זו משמעות המקור בשבילי. היא אינה תלויה בהכרח ביחידאיות, כך ששכפול אינו גורם מונע או מסרס. על הקיר מאחוריך תלוי צילום של רועי קופר. יש בוודאי עוד חמישה-שישה כמוהו. על הקיר מאחורי, לעומת זאת, יש ציור של קופפרמן, שאין שני לו ואין דומה לו. שתי העבודות מצוינות, שתיהן חשובות, גם אם לכל אחת מהן יש אופי שונה. כשהעבודה טובה זה לא כל-כך משנה.
דיברנו על אמנות, מוזיאונים, גלן גולד, ואני שואל את עצמי מה מקומה של התרבות הזו. האם היא בכלל רלוונטית? הרי בשביל הרבה אנשים מוזיאון זה עונש, ומוזיקה טובה זה כוכב נולד.
במהלך השנים חשבתי על הנושא הזה הרבה, ואין לי תשובה חד-משמעית. אני מאמין שאמנות היא המותרות הנחוצות ביותר לחברה. חברה שמצליחה להוציא מתוכה אמנים, ומאפשרת להם ליצור ולנהל דיאלוג פורה, היא חברה שראויה לכבוד. זו גם הוכחה מובהקת לקיומה של דמוקרטיה, לדעתי. אם נחזור ליחס בין תרבות גבוהה לתרבות פופולארית, אף שאיני לוקח חלק בתרבות הפופולארית, מה שאני מכיר גורם לי להרגיש כי התרבות הפופולארית בארץ אינה מקדמת את האוכלוסייה שצורכת אותה. במקום לדחוף אותה קדימה, היא מקבעת. אין מודעות ושאיפה ליצירה איכותית וחדשה.

אנו פונים ליציאה וחולפים על פני הספרייה. פישר שואל אותי על אמנים ומרצים שאני מכיר, ושוב מזכיר איכות. "עדיין ניתן לקבוע שדבר הוא איכותי?", אני שואל.
"אני מוכרח להאמין שכן", הוא עונה.
אז מה אתה, רומנטיקן או מפוכח?
"אני?" הוא מחייך. "אני גם וגם".

פורסם בהעיר, נובמבר 2004

From → ראיונות

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. נ.ב להתראות « חוסר סדר מאורגן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: