Skip to content

הטרוגניות ובלגאן

ספטמבר 10, 2006

סצנת האמנות בירושלים צומחת. מה שהתחיל בקטן באירועים חד-פעמיים, הלך והתפתח עד שהפך בתוך כמה שנים לסיבוב גלריות שבו נכללות – לראשונה מזה שנים – יותר משתיים-שלוש תחנות: הערת שוליים, אגריפס 12, ברבור, ונטה, הגלריה החדשה – הם כמה מן השמות שנוספו לרשימת מוסדות וותיקים יותר או פחות כבית האמנים, סדנת ההדפס, גלריה ארט-ספייס, הגלריה במשכנות שאננים ובית הספר לצילום מוסררה. בחודשים האחרונים הצטרפו גם כלי התקשורת לחגיגת האמנות. הארץ דיווח כי "משהו מבורך ומפתיע קורה בסצנה האמנותית בירושלים", מקור ראשון הפליג בתיאור "העשן הירושלמי הסמיך, המתקתק, שנוצר בשנים האחרונות ומאיים על אוויר הפסגות האמנותי בתל-אביב", ובמוסף יום העצמאות של מעריב התפרסמה כתבה בנושא שזכתה לכותרת "היא מתעוררת".

באופן טבעי, המצב החדש בירושלים סוחף גדודים של נציגי גלריות, חברות הפקה, שדכנים אמנותיים ואמני "שיווק חווייתי" בעלי חוש ריח מיומן, הממהרים לקפוץ על העגלה ולנפנף ביוזמות "חתרניות" לאירועים רב-תחומיים, פסטיבלי רחוב, בתי אמנים פתוחים ומכירות פומביות. אז רגע לפני ש"האמנות הירושלמית" עומדת להפוך למותג של ירידים, ביקשנו לעצור לרגע ולשאול כיצד קורה שבעיר קשה ומוזנחת עם שיעור הגירה שלילית גבוה נוצרת תסיסה אמנותית עכשווית. זאת בשעה שבמרחק נסיעה קצר מערבה שוכן גן-עדן תל-אביבי קטן עם קהל אמנות גדול וסצנה מבוססת ורוחשת.

בין פיצוץ לפיצוץ

יריית הפתיחה, מסכימים רבים, נורתה באירוע 'הערת שוליים' הראשון, שהתקיים באפריל 2002 בחצר סיידוף שבמרכז העיר. חברי קבוצת סלה-מנקה, לאה מאואס ודיאגו רוטמן, ארגנו את האירוע לרגל השקת הגיליון השני של כתב העת "הערת שוליים". "מטרת כתב-העת," הכריזו מאואס ורוטמן "היא להסיט לרגע את מבטו של היחיד מן המציאות התרבותית השלטת, אשר בעיני חברי המערכת אינה אלא ברובה תרבות שולית". הטון היה ברור ובלתי מתנצל. מאואס ורוטמן לא ביקשו להצטרף למרכז; עבורם, כל מרכז הוא בעצם שוליים, ובעולם של שוליים, טוב להיות אאוט-סיידר. ההפתעה שבתופעה, ובמיוחד ההצלחה לה זכתה, נבעה מן העובדה שהיא נולדה דווקא בשנים כל כך קשות בתולדות העיר והמדינה בכלל. בין פיצוץ לפיצוץ באו זוג אמנים והוכיחו שאפשר עדיין להתרגש, ליצור מעבדות ניסיוניות, והקהל מגיע. מאז הפכו אירועי 'הערת שוליים' למסורת. הם מתקיימים אחת לחצי שנה באתרים משתנים, וכוללים עבודות של עשרות אמנים. האירוע האחרון, העשירי במספר, התקיים בחודש מרץ 2006 במוזיאון המדע בגבעת רם. למעלה מאלף מבקרים נכחו במקום, לא כולם ירושלמים.

כשפרצו מאואס ורוטמן לשדה הם מצאו קרקע מוכנה וכמהה לזריעה ולהשקיה. עשרות אמנים שפעלו בעיר במשך שנים יצאו לפתע לאור ולצידם צעירים שביקשו ליצור בעיר אלטרנטיבה למה שמכונה לא פעם "בועה תל אביבית". משנשאלו אמנים שונים כיצד מתפתחת סצנה ייחודית במקום ספציפי, ענו רבים כי בירושלים אין מה להפסיד – "כסף ממילא לא נראה מזה, אז לפחות נעשה את מה שאנחנו אוהבים". כך התארגנה כעבור שנה קבוצת אמנים נוספת. שיחה גררה שיחה, חבר הביא חבר, ונולדה הגלריה השיתופית אגריפס 12, הנקראת בפשטות על שם כתובתה. הסיכום היה פשוט: כל אחד מ-16 חברי הקבוצה משלם סכום חודשי לא גבוה המשמש לכיסוי שכר הדירה וההוצאות השוטפות של הגלריה, ובתמורה זכאי להציג  תערוכת יחיד אחת לשנה וחצי, וכן להשתתף בתערוכות קבוצתיות של חברי הגלריה, הנערכות אחת לכמה חודשים. שנתיים אחרי הקמת הגלריה התוצאות מפתיעות גם את האמנים עצמם. רבים מהם מציינים את עצם הקמת הגלריה כהשפעה מהותית על עבודתם, ומתארים את המקום כמעבדה פתוחה לרעיונות, מפגשים ושיתופי פעולה חדשים שלא היו קורים קודם לכן.
מודל נוסף של עבודה שיתופית הוא גלריה ברבור, שהוקמה בשכונת נחלאות ביולי 2005 על ידי חמישה אמנים בוגרי בצלאל שבחרו להישאר לגור ולעבוד בירושלים. הפעילות, שנעשית ללא מטרת רווח, נתמכת על ידי המנהל הקהילתי לב העיר. במקביל להצגת תערוכות מתחלפות נערכים במקום ערבי קולנוע ושירה, סדנאות רישום וציור ועוד. פרויקטים נוספים שקמו בשנים האחרונות הם גלריה וונטה, המנוהלת ע"י הח"מ ופועלת בחסות הזירה בין-תחומית בתלפיות, הגלריה של בית הספר לצילום מוסררה, והגלריה החדשה באצטדיון טדי, שמנוהלת על ידי האמנית חדווה שמש. גלריה נוספת בעלת אופי מיוחד היא "מקלט לאמנות", שנפתחה לאחרונה במקלט ציבורי בשכונת מקור-ברוך החרדית. מנהל הגלריה הוא איקה ישראלי, אמן ואוצר חרדי המנהל גם עמותת אמנים מקומית, ומציג בגלריה תערוכות קבוצתיות מתחלפות בהשתתפות אמנים פעילים ששמם לא יאמר דבר לשוחר האמנות המצוי, לצד שמות ידועים יותר כמו לאוניד בלקלב ונחמיה בוזובוב, שהציגו בעבר בחללים מוכרים.

כל אחד מהגופים שהוזכרו פועל באופן שונה, אך שני מאפיינים עיקריים משותפים להם: פעילות עצמאית נטולת שיקולים מסחריים, והפניית המבט פנימה על מנת לנהל דיאלוג בין האמנים לבין המקום בו הם יוצרים. בית הספר מוסררה מחנך את תלמידיו ליצירה במסגרת של מעורבות קהילתית; בברבור שואפים לשלב בין פעילות פתוחה לתושבי האזור לבין עשייה אמנותית אוטונומית; בגלריה החדשה נפתחה בחודש מאי תערוכה שמתכתבת עם אצטדיון הכדורגל שבמרתפיו היא מוצגת, ובאירוע הערת שוליים שהתקיים במוזיאון המדע הועלו באוב שכבות הזיכרון הסמויות של גבעת רם: כפר ערבי שהפך לבסיס צבאי, וכיום משמש כאקרופוליס ישראלי שכולל את הכנסת, קריית הממשלה, האוניברסיטה העברית ומוזיאון ישראל.

בלי סימון ומואיז הקטן

מה משאיר אמנים בעיר ענייה, טעונה בקונפליקטים רבים, מלוכלכת ולפרקים גם מדממת? בראיונות שערכתי עם אמנים רבים הם ציינו את תחושת הבדידות והזרות בעיר כיסוד מהותי לעבודה, והתעלמו מהדימוי הרומנטי של ירושלים – בלי קדושה, בלי 'אוויר הרים צלול כיין' ובלי 'סימון ומואיז הקטן'. אסף בן צבי סיפר כי "בתל אביב אני שייך. אפילו בניו יורק הרגשתי שייך, ודווקא בירושלים אני זר". לשאלה מדוע הוא נשאר בעיר ענה: "בגלל ההד. בגלל שבירושלים אני משמיע קול ומקבל הד, ונעשה מכויל ומכוון יותר. זו עיר קטסטרופלית מהמון סיבות, אבל לשהייה בה יש משקל סגולי רב".
"לאמן צעיר יש שתי אפשרויות להתפתח", מסכים גם ינאי סגל מקבוצת ברבור. "הוא יכול לנסות להשתלב בקבוצה המרכזית, ולשלם על כך בגמישות ובפתיחות המוגבלת שנוצרת בכל קבוצה מגובשת. לחילופין הוא יכול לנסות להגדיר את המקום שלו באופן עצמאי. אפשר לראות מהלכים כאלו בכל מיני מקומות בעולם, ולכן אני לא חושב שמה שאנחנו עושים ייחודי לירושלים. מבחינתנו, היתרון של העיר נעוץ בעובדה שהיא מאפשרת לצמוח".
צבי טולקובסקי, אמן ירושלמי וותיק שהעמיד דורות של תלמידים, מצביע על המורכבות האנושית של ירושלים כגורם מכונן בעבודתו. "השיבוש, העילגות, ההפכפכות והקוטביות של הדברים, הם בעצם השפה שלך. בתוך הבלגן המטורף הזה, שבגדול ניתן לקרוא לו 'רחוב אגריפס', נמצא המפתח. רחוב אגריפס הוא מקום שבו אתה רואה את כל צדדי החיים. מהילד הערבי שסוחב ארגזים בשביל גרושים, ועד הנערות האמריקאיות והרוסיות המטופחות, מהסטודנט היאפי הצעיר ועד הרוכל הזקן. זה כור ההיתוך הנפלא שפתר לי את בעיית האמנות".

"אחד הדברים שתמיד עיכבו אמנים היה המחסור העצום בחללי תצוגה", מסבירה רותי צדקא, מנהלת בית האמנים בירושלים. "גלריות לא היו פה, תל אביב רחוקה, ואף אחד לא רוצה להמתין שנתיים ויותר לתערוכה בבית האמנים. סלה-מנקה, ובעקבותיהם גם אגריפס 12 וברבור, הבינו שמה שלא יעשו בעצמם איש לא יעשה עבורם. יש אנשים שיראו את זה כנסיגה או הפגנת חולשה, אבל אני רואה את זה כהפגנת עוצמה שנובעת מהבנה והכרה במציאות, ומתחושה שאפשר לעשות דברים באופן עצמאי. יש משהו פתטי בנסיונות של מקומות פריפריאליים לחקות ולשאוף להתקרב אל המרכז. לאחרות, לעומת זאת, יש המון עוצמה, ואמנים הבינו את משמעות הכוח שטמון בלהיות אחר. ההטרוגניות הפראית של העיר הזאת יצרה עבורם חופש עצום".

פורסם בנוסח דומה בכתב העת טרמינל, גיליון מספר 28.

From → מסביב

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: