Skip to content

במזרח התיכון אין כל חדש

אוגוסט 18, 2006

שורות אלה נכתבות תחת רשמי המלחמה, מתוך תקווה לא מבוססת כי עד מועד פרסומן תיכנס לתוקף הפסקת אש. אם היא תיושם בהצלחה, בשבועות הבאים ישובו החיילים והפליטים של מלחמת הבזק הזו ויחל שיקום החורבות שיצרה. יועצים לא יחסרו, כמו גם שברים שלא ניתנים לאיחוי.

טראומות קולקטיביות נבנות לא פעם בדיעבד, ואילו אירועים שנדמים כמכוננים בעת התרחשותם נוטים לפעמים להיקבר תחת ערמות של היסטוריה. על כן קשה לנבא בשלב זה איזה הד אמנותי תקבל, אם תקבל, המלחמה, בעבודתם של אמנים מקומיים. סנוניות ראשונות אמנם מוצגות בתערוכה המקוונת של אתר "מארב", שעליה נכתב כאן בשבוע שעבר, אך מדובר ביצירות שרובן הוכנו לפני המלחמה והן נוגעות בה רק בעקיפין. תחושת החורבן האישי והכללי, וההבנה כי אנחנו חיים על זמן שאול בין מלחמה למלחמה, טרם זכו לטיפול עכשווי.

התרבות הישראלית שומרת פינה חמה לחורבות ושברים, שזוכים מאז ומתמיד לטיפול מיוחד. ככה זה כשפועלים בחברה שנעה הלוך וחזור בין חצר תל חי לחרבת חזעה, בין שחר אדום לזמן הצהוב, בארץ שבה כל גל נושא מזכרת וכל גבעה נושאת אנדרטה. לפני ארבע שנים סיכם האוצר גדעון עפרת את ההיסטוריה של דימויי החורבות באמנות הישראלית בתערוכה בגלריה זמן לאמנות. התערוכה כללה ייצוגי חורבות שונים ומנוגדים – ממבטו הרומנטי והפסטורלי של הצייר שמואל חרובי, שהחורבה הזוהרת שמופיעה בציורו מזכירה יותר מקדש, עד לחורבות הגופניות שמופיעות בציוריו של גלעד אפרת, שניגב, פשוטו כמשמעו, את חורבות העיר דרזדן המופצצת מהאוויר. שמה של התערוכה, "מחורבותייך אבנך", שאול משירו המפורסם של אביגדור המאירי, "מעל פסגת הר הצופים". המאירי עצמו מגלם ביצירתו את היחס הדו משמעי כלפי החורבות והמלחמה. האיש שכתב כי "קרוע ובלוי אני שב אליך / אין לב ואין נפש" כתב גם את המשפט "דיקטטור, אדוני, דיקטטור נוצר באהבה. יבוא דיקטטור ויגאל אותי מפה".


גלעד אופיר – מתוך הסדרה נקרופוליס

בסיפור "הסוף", שדווקא פותח את התרגום העברי של קובץ הסיפורים של אידה פינק, מתארת הסופרת זוג אוהבים בלילה משותף אחרון לפני המלחמה. הוא צייר, אמן העין, והיא מוזיקאית, אמנית האוזן. דרור בורשטיין עמד בעבר על ההבדלים בסיפור בין הצייר, שעדיין אינו רואה טנקים ולכן לא מודע לקיומם, ובין המוזיקאית, שכבר שומעת את הד הפיצוצים המתקרבים. "את רואה, לא קרה כלום", אומר הצייר. היא מתרגזת.
אם בתחילת המלחמה דבר אינו נראה אך נשמעים קולות נפץ עמומים ומרוחקים, בסיומה נותר רק שקט מקפיא שעוטף את מראות החורבן. דוגמה מפורסמת לתופעה ניתן לראות בסדרת התצלומים "נקרופוליס" (עיר מתים), שצילמו גלעד אופיר ורועי קופר בשנות התשעים. התצלומים צולמו בבסיסי צבא נטושים, ורבים מהם יכולים להזכיר את תמונות האזורים המופצצים שפורסמו בתקשורת בשבועות האחרונים. התגובות המקומיות לעבודתם של אופיר וקופר נעות בין אלה שמזהים בתצלומים המונוכרומטיים וגדולי הממדים מבנים שהמוות שוכן בהם, חלול ואבוד, חרוך כגווייה של מכונת מלחמה, ובין אחרים, שמוצאים בתצלומים האדרה פטישיסטית ורומנטית משהו – עיסוק של גברים, לטוב ולרע. יש בסדרתיות הארוכה, המכנית והפרטנית שבתצלומים משהו מאותה חרבת חזעה של ס' יזהר, על תיאורי הנוף המדוקדקים והמשוחזרים בדיעבד. שני המרחבים – המרחב המתואר ב"נקרופוליס" והמרחב של יזהר – הם מרחבים מזוהמים, ומלחמה, הם מסבירים בפרטנות עשירה וסיזיפית, אינה עניין הירואי, אלא משעמם.

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: