Skip to content

בזכות השיבוש

אוגוסט 8, 2006


אלי פטל – ציור

תערוכות היחיד של אדם רבינוביץ' ואלי פטל, שנפתחו בשבוע שעבר בביתן הלנה רובינשטיין, הן תערוכות נפרדות וקשורות, דומות אך שונות. במבט ראשון מדובר בשני הפכים. האחד יוצר מיצב מינימליסטי הדוק, בעוד השני תולה את ציוריו על לוחות קרטון. האחד עושה חושך, ואילו השני מחפש אור. האחד משתמש בחומרים תעשייתיים ובמראה מוקפד, והשני מותיר בעבודותיו עקבות ברורים של מגע יד האמן ויוצר תחושת ארעיות לצד סמי-קלאמזיות מכוונת. שני האמנים מושפעים ומתכתבים עם זרמים מרכזיים באמנות המאה ה-20, כמו המינימליזם, האופ-ארט והאמנות המושגית, לצד סגנונות ציור שונים. אך ההתייחסות אל ז'אנרים אלו נעשית מזוויות התבוננות שונות, ובאופן כללי ניתן לומר כי בשעה שרבינוביץ' מדבר בדימויים קנוניים, פטל מצטט אותם. רבינוביץ' שוחה במים שאליהם פטל כמו פוזל מרחוק.

חושך כמעט מוחלט שורר ב"תרדמון" – תערוכתו של רבינוביץ' (הקרויה על שם רעל מטשטש המוריד את טמפרטורת הגוף ומשמש להשמדת חתולים וכלבי רחוב). מקורות האור הבודדים בוקעים משני פתחים בקירות האולם, ומשתי במות דמויות מזבח המוצבות במרכזו. הפתחים זוהרים בתאורת אולטרא-סגול. אחד מהם סגור ברשת לולים, כשלצדה יושבת בובת קוף המניעה את ראשה מצד לצד. הפתח השני כולל מערכת מראות היוצרת השתקפויות אינסופיות. על שתי הבמות שבמרכז צפים שני כדורים, ומתחתם רוחש עשן דק הבוקע מחריצי המשטחים.
תערוכתו של פטל, "הטבע המקורי", מורכבת ממיצב ציור המשתרע על פני שתי הקומות התחתונות של המבנה. חללי הביתן הגדולים והמרובעים נחתכו על ידי מחיצות קרטון גלי היוצרות מעין תאים פתוחים שעל קירותיהם החומים והגולמיים מוצגים ציורים ורישומים שנעשו במגוון טכניקות על גבי מצעים שונים בגדלים שונים.


אלי פטל – ציור

ישנם כמה מפתחות להבנת התערוכות הללו, על הקשרים והשוני ביניהן. האלמנט הבסיסי המשותף בין השתיים הוא העיסוק בעיוורון וראייה – שאלות כמעט נצחיות באמנות – והניסיון לחבל במרחב המוזיאלי, רבינוביץ' באמצעות החשכתו, ופטל באמצעות שבירתו. אצל רבינוביץ', הקובייה הלבנה היא בעצם קובייה שחורה. לא מואפלת, אלא שחורה באמת – ריקה, מחוקה. אפילו נקודות האור הבודדות שבה – ההשתקפויות, העשן המטושטש והאור הסגול הרעיל – מתעתעות. פטל, לעומתו, פוגע בחלל הסטרילי באמצעות תפאורה של ביתני ירידים ארעיים. השימוש שהוא עושה בחומרים ממוחזרים, בסגנונות ציור שונים ובתלייה "לא תקנית", יוצר תחושת מישמש המקשה על הצופה לאתר תמה ציורית ספציפית, והופכת את רצף הקישורים בין העבודות לעניין פתוח. האוצר אורי דסאו מוצא בשפתו הלא-אחידה במתכוון של פטל, הדים לעיסוק בשאלות של ניידות חברתית ומעמדית.

על פניו, האפלה ושבירה של חלל המוזיאון היא טריק ידוע כמותו ניתן היה לראות בתערוכות רבות שהוצגו בארץ בשנים האחרונות (למשל בתערוכות "יופי וקדושה" במוזיאון ישראל, "הפתרון האינסופי" של סיגלית לנדאו בביתן הלנה רובינשטיין ו"שדות" של מיכל רובנר, המוצגת במוזיאון תל-אביב). אך בעוד שבתערוכות אלו שיבוש החלל המוזיאלי הקלאסי, המרווח והמואר, נעשה לצורך יצירת אפקט "מעוצב", שמשמש להעצמת הדרמה ותחושת הקדושה האופפת את המקום, אצל פטל ורבינוביץ' החבלה בחלל היא מעשה אמנותי מכוון ומהותי, שקשור באופן ההתבוננות של שני האמנים בעולם האמנות. בתערוכות הנזכרות שימשו החושך והמחיצות לצורך הגדשה דידקטית של תחושת ההוד וההדר. פטל ורבינוביץ' משתמשים באותם החומרים, אך במקום לחדד הם מבלבלים, ומבצעים פעולה אנטי-מוזאלית הבוקעת מתוך חללי המוזיאון עצמו.

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: