Skip to content

אוהב להתחרט

יולי 29, 2006

"מעמדם של האמנים אך פעם לא היה כמעמדם של סופרים בתרבות היהודית" פותח הצייר אבישי אייל. "האחרונים נחשבים אינטלקטואלים. מקשיבים למוצא פיהם. אף אחד לא הקשיב למוצא פיהם של ציירים כמו שטרייכמן או זריצקי, שבכל מקרה לא ידעו לדבר. אך כיום הכל נקבע על ידי הטלוויזיה. אני לא יודע אם זה דמוקרטיזציה או פלורליזם, אבל אין תקן מחייב לשום דבר. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אין שפה תקנית, לא בלשון ולא באמנות החזותית. בגלל זה הרבה דברים שקורים בתרבות שלנו משקפים סוג של התפוררות".

אנחנו נפגשים בביתו של אייל בהרצליה. בית פרטי קטן ומוקף גינה, שאלמלא העבודות הרבות על הקירות, היה נראה בדיוק כמו אלפי הבתים שסביבו. זה משהו שמאפיין את אייל באופן כללי – הוא השכן מהבית ממול, נשוי ואב לשתי בנות שקם כל בוקר, קורא 'הארץ' ויוצא לעבוד. הוא נולד בשנת 1945 בקיבוץ משמר השרון להורים יוצאי גרמניה. בשנת שישים וחמש הגיע לירושלים, החל ללמוד בבצלאל והתקרב אל האמנים היקיים איזידור אשהיים, יעקב שטיינהרדט ודודו, האמן והמורה המשפיע יוסף הירש. בשנות השבעים, לאחר תקופת לימודים בלונדון, חזר לירושלים והחל להשתתף בתערוכות.

חומר מקומי – תרגום עולמי

"החומרים שלנו הם תמיד תרגום מקומי של התפתחויות עולמיות" הוא מספר. "הפופ היה כאן, האמנות הקונצפטואלית, הקולאז'. ההבדל הוא שבמקום מרילין מונרו אנחנו שמים למשל את גולדה מאיר. זה מה שאני קורא ישראליאנה, כמשחק מילים על אמריקנה. רק כשמתבגרים מבינים שאנחנו לא ממציאים שפה. אתה חי בסביבה ויש אנשים לפניך. תמיד נוצר גם מיליה שלוקח על עצמו את תפקיד האמן האבסולוטי, דבר שלא באמת נכון. אני חושב על אמני קבוצת אופקים חדשים. הייתה להם המון חשיבות עצמית".
לא לחינם מזכיר אייל את קבוצת אופקים חדשים, שחבריה המרכזיים, הציירים יוסף זריצקי, אביגדור סטמצקי ויחזקאל שטרייכמן, קבעו את הבון-טון האמנותי של שנות החמישים והשישים בארץ. אותם אמנים נשאו את דגל הציור המופשט הבינלאומי, ודחקו הצידה את זרמי האמנות האילוסטרטיבית והאקספרסיבית שאייל נמנה עימם. זרמים שחזרו לאופנה בגלגולים שונים רק בעשור האחרון.
כיצד מבחינים בין איור ובין ציור אילוסטרטיבי?
"אני מעריץ מאיירים, קודם כל בגלל שאני בנאדם כל-כך איטי ועבודות לוקחות לי המון זמן. מאיירים מגיבים מייד. בכל שבוע יוצאים עם עבודה חדשה. באופן כללי אני לא יודע אם האיור והציור הם דבר נפרד. המקורות שאני מתייחס אליהם הם רבים. אני שואל מצילומים, מגרפיקה, מפרסום. החומרים הוויזואליים זהים. לקבוע אם זה אילוסטרציה או יצירת אמנות? לא הייתי רוצה להציב גבולות. דודו גבע ז"ל ואני, למשל, בני אותו דור בערך. המחשבות והדעות שלנו דומות. איפה השוני בא לידי ביטוי? אני חושב שבציור יש הרבה יותר רבדים והקשרים לפענוח. כשאתה הקורא את הקריקטורה או את הדף המאויר, הוא נותן לך תשובה אחת, או לפחות תשובה אחת מיידית. הציור אמור להכיל עוד דברים. עוד מסרים לתקופות שונות. כמו רקטה לחלל החיצון, ששולחת דברים לעתיד. בשנים האחרונות, כשאני מסתכל על עבודות ישנות שלי, אני מרגיש לא פעם כאילו שמתי דברים בהקפאה, ועכשיו פתאום הם נעשו אקטואליים".

החזה החשוף נעלם

אקטואליה תמיד נכחה בעבודתו של אייל, הפוליטית במובהק. בשנת 83, חודשים ספורים לאחר שירות כקצין מילואים במחנה השבויים אנצאר בלבנון, הוא הציג באוניברסיטת חיפה סדרת עבודות חדשה בשם "כלב ערבי". תחת טראומת המלחמה הטריה, התכוון אייל להצביע באירוניה עצובה על הכלב המנודה, המגורש, שגורלו נחרץ כבר ביום שנולד. לא כך חשבו באוניברסיטה, כשהורו להסיר את העבודות מהקירות.
"כמו שקורה לא פעם, מה שמקשה על אנשים שבאים מבחוץ הוא החיבור בין מילים ותמונות. אם הייתי מציג רק דימויים בתערוכה, זה היה נתון לפרשנות ולא הייתה כל בעיה. מכיוון שהיה כתוב גם כלב ערבי, נשיא האוניברסיטה דאז, שהיה איש עסקים ולא איש אקדמיה, ראה בזה דגל אדום".
מי שהצילו את עבודותיו של אייל היו דווקא סטודנטים ערבים, שכתבו מכתב להנהלה ומחו על השימוש בשמם לצורך פגיעה בחופש הביטוי. באותה תקופה אייל כבר לימד בחוג לאמנות שבאוניברסיטה. עבודה שהוא עושה עד היום בחדווה גלויה.
"זה לא היה טריוויאלי כשהתחלתי, בגיל שלושים, אבל כיום חלק מן התפיסה העצמית שלי כאמן מקצועי, במקביל לעשייה כצייר ורשם, קשור בהוראה. גם היום אני נורא נהנה ללמד, למרות שלפעמים באים אלי כל מיני טמבלים. כשהתחלתי ללמד התלמידים שלי היו רק מעט יותר צעירים ממני, ובכל זאת תמיד הייתה לי תחושה שיש להם כבוד ומורא מפניי. היום, כשאני מבוגר מהתלמידים שלי בשלושים שנה, לפעמים יש לי הרגשה שהם חושבים שהם יודעים הכל. חלק מהם בטוחים שהם כבר אמנים, ותפקידי הוא רק ללמד אותם טכניקה. כאילו הם לא צריכים לחפש, הם כבר מצאו. בכלל, אף שיש אמנים צעירים שאני מאד אוהב, אני מרגיש שאמנות צעירה בכלל לא עוסקת בשבירת גבולות או בניסיון ליצור שפה חדשה. אז נוצרת אמנות חלשה, אמנות שאינה נאבקת. הצייר שעומד מיוסר מול הבד, בחזה חשוף, נעלם יחד עם סממני תרבות אחרים".
דיברת על היעדר שפה תקנית בימינו – מצב שמאפשר לעשות הכל. האם אתה טוען שהעובדה שאפשר לעשות הכל גורמת, בעצם, לחוסר יכולת לעשות כלום?
"מהרגע שמותר לעשות הכול, אז הכול הולך, ומי אתה שתתקן לבנאדם את העברית, למשל. הוא רוצה להגיד שתי אנשים – שיגיד. זה כמו בפוליטיקה. היום שרים לא חושבים שהם אמורים להתפטר אם אינם מסכימים למהלכי הממשלה. אני חושב שזה ערך בסיסי של יושר. אמרו על ראש הממשלה שהוא גנב, במקום אחר, רק עצם הרעיון היה אמור לגרום לו להתפטר או לפחות להשעות את עצמו. אלו נורמות, וכבר אין נורמות. לכן גם אין נורמות של ציור. פעם ידעו שרמברנדט טוב. היום אסור להגיד את זה, כי מיד יסבירו לך שהמערכת התרבותית-קפיטליסטית היא זו שהשאירה את רמברנדט במוזיאון".

איך בכל זאת מציירים במציאות כזו?
"הדור שלי מאד אהב את ההתחרטויות הציור. תחשוב על ג'קומטי. כל העבודה שלו מבוססת על התחרטויות – ביצוע פעולה, ואז התחרטות. גם בעבודה שלי יש כל הזמן מאבק בין הניסיון לשבור את הכלים, ובין המבט התמידי אל המסורת. אוונגרד, דרכים חדשות, ובו זמנית עין אחת אחורה. אני חי בין הזמן החדש ובין תולדות האמנות".

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: