Skip to content

מקום האמת

יולי 16, 2006

בסוף הפוסט הקודם שכתבתי על ולטר בנימין, לפני חצי שנה, הזכרתי שגרשם שולם זיהה בפרשנות של בנימין לכתביו של קפקא זיקה חזקה ליהדות, וכתבתי שזה יכול להיות רעיון לפוסט המשך*. הנה זה מגיע**:

ולטר בנימין היה אדם בעל כובעים רבים: מבקר ספרות ואמנות, פילוסוף ופילולוג, יהודי וגרמני, "אזרח העולם" ואדם של ניגודים. כפועל יוצא מכך, תיאור זיקתו של בנימין אל היהדות צופן בחובו שתי בעיות: הראשונה היא הגדרת היהדות. השנייה היא הגדרתו של ולטר בנימין. באופן כללי ניתן לומר כי בנימין זיהה את היהדות עם אינטלקטואליות קוסמופוליטית, ומבחינה זו אין ספק שהיה יהודי בכל רמח אבריו. אך שאלת זיקתו לדתו מורכבת יותר וניתנת לפרשנויות שונות.

רבים מכתביו של בנימין ערוכים כמבחר פרגמנטים – מקצתם מסות וספרים באורך מלא, חלקם קצרים מאד, אחרים כלל לא גמורים. בנימין, שכבר בחייו היה הוגה שנוי במחלוקת, מעורר מלחמות ירושה הנמשכות גם בימינו. כך, בעוד הוגים מרקסיסטים וניאו-מרקסיסטים יכולים לקחת מבנימין את רעיונותיו בדבר המטריאליזם ההיסטורי, יהודים וציונים כמו שולם, שהיה ידיד קרוב של בנימין, יכולים להדגיש את הצד היהודי בהגותו, ואילו כותבים פוסט-מודרניים רואים בו את אחד מחלוצי הכתיבה המנופצת, שמוותרת על ציר ליניארי ואינה מתמסרת בקלות. המחשבה המנופצת, שהודגשה בעצם נטייתו של בנימין לשוטטות ובהיקסמות הביקורתית מן העיר המודרנית, מהווה הסבר אחד לבחירתו לכתוב באופן מקוטע ולא ליניארי. הסבר אפשרי נוסף נעוץ בעובדה שבנימין מת בגיל 48, כששנותיו האחרונות עברו עליו כגולה דל אמצעים והתאפיינו בחוסר וודאות. ייתכן שלו היה מאריך חיים, היה מאגד את כתביו ומסכם את משנתו באופן בהיר ומסודר יותר.

בתנועת מטוטלת: תולדות חייו של בנימין

ולטר בנימין נולד בברלין בשנת 1892. בן למשפחה יהודית-חילונית, בורגנית ומשכילה. כבר בצעירותו הביע ביקורת גורפת על החברה הבורגנית. ביקורת שבאה לידי ביטוי בין השאר במריבות בלתי פוסקות בין בנימין לאביו, אך לא מנעה ממנו להיות סמוך לשולחנו גם כשכבר היה אדם נשוי בן למעלה משלושים. בשנות העשרה למד בנימין באוניברסיטה, שם פגש לראשונה את גרשם שולם, שראה אותו נואם בפני קבוצת תלמידים. את נאומו של בנימין תיאר שולם מאוחר יותר כמפותל ובלתי נהיר, ובו בזמן ראוי להבאה לדפוס כפי שהוא. בנימין עצמו מצטייר מדבריו של שולם כתמהוני מעט, שכן הוא נאם בעודו בוהה בנקודה לא ברורה בחלל, מתעלם לחלוטין מנוכחותם של מאזינים, ונראה שקוע כל כולו במשמעות דבריו. "כשירצה בנימין באחד הימים על תולדות הפילוסופיה באופן משמעותי", כתב שולם, "לא יבין אותו איש. אך סדרת הרצאותיו תוכל להיות כבירה…".

בסוף שנות העשרה שקד בנימין על עבודת הדוקטורט שלו על "מושג הביקורת ברומנטיקה הגרמנית", ובהמשך ניסה ללא הצלחה להתקבל למשרות הוראה וכתיבה. שולם עצמו מספר כי ביקש לסדר לו מלגת מחקר בירושלים. תוכנית שהתמסמסה עקב חוסר החלטיות ותפניות אידיאולוגיות מצדו של בנימין, שלא חדל אמנם לנהל דיאלוג עם היהדות, אך לא חש כל זיקה לציונות ואף הוקסם יותר ויותר מן המארקסיזם. זאת למורת רוחו וחרף קביעתו הבטוחה של שולם, שהעיר באורח אופייני כי "(בנימין) הגיע עד סף היהדות, ובוודאי לא יארך הזמן עד שיחוש בעצמו את הכרח ללמוד עברית".
לאחר עליית היטלר לשלטון נאלץ בנימין לעקור לפריז. עיר שהוקסם ממנה, אמנם, אך לא במסגרת הנסיבות. בפריז חי בדלות ונתמך על ידי המכון למחקר חברתי בראשותם של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, שפעלו בניו-יורק. בשנת 1940, לאחר פלישת הגרמנים לצרפת, ניסה בנימין לברוח לספרד. הוא נעצר במעבר הגבול הספרדי ונמסר לו ולחברי קבוצתו כי יוסגרו לנאצים ביום למחרת. מבועת מן המחשבה שייפול לידי הנאצים הוא שם קץ לחייו באותו לילה. למחרת נפתח המעבר מחדש, ובני קבוצתו של בנימין חצו את הגבול בהצלחה.

בדברים שכתבו לזכרו, הן שולם והן חנה ארנדט מתארים את בנימין כאדם מבריק אך חסר כישורים חברתיים. כדוגמא לכך מתאר שולם כיצד בחר בנימין לפנות אליו במילים אלו: "אדוני הנכבד, אבקש לבקר אצלי ביום ה' זה בשעה 5:30 בקירוב". פנייה זו נעשתה, אגב, כשהשניים כבר היו מיודדים.
בנימין מצטייר מדבריהם של שולם וארנדט כאדם ביישן ומופנם, שהשניות – תנועת המטוטלת בין קטבים מנוגדים לכאורה, שבאה לידי ביטוי בכתביו, הורגשה גם בחייו הפרטיים. נראה שחוסר יכולתו לשווק את עצמו היא אחת הסיבות לחוסר הצלחתו המקצועית. בתקופת חייו היה בנימין מוכר רק למתי מעט, ורק בשנת 1955, חמש עשרה שנים לאחר מותו, יצאה לאור מהדורה נרחבת של כתביו בעריכת אדורנו. מאז הפכה הגותו של בנימין מקור בלתי נדלה למחקר ופולמוס, והוא נחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמקוריים שפעלו במאה ה-20.

בראשית – ראשית

אם מנסים לתאר בכלליות את תפיסת עולמו של בנימין, ניתן לומר כי הוא ראה את המציאות כתופעה של התדרדרות משלמות ראשונית שהוחרבה. מאפיין נוסף בהגותו הוא ראיית השפה כמייצג היחיד והמוחלט של הידע. "מקום האמת הוא הלשון", כתב.
את המפתח לקשר בין שני המוטיבים, הראשית והלשון, ניתן למצוא בסיפור הבריאה. בסיפור התנ"כי, השפה משמשת את אלוהים לצורך יצירת העולם. כאשר הוא אומר "ויהי אור" – נוצר אור. המילים הן שיוצרות אותו. מאוחר יותר מקבל גם האדם לשון, כאשר הוא מעניק לבע"ח שמות – הוא למעשה מכיר אותם באמצעות מילים. "אלוהים עשה את הדברים ניכרים בשמותיהם. אבל האדם קורא להם על פי ההכרה", כתב בנימין. לשון גן העדן מאופיינת באחדות בין מסמנים ומסומנים. מבחינה זו מדובר בלשון מושלמת, שכן הפער בין השפה ובין המציאות, המוכר לנו מחיינו, אינו קיים בה. רגע הגירוש מגן עדן מסמל עבור בנימין שבר בלשון, שהפכה לכלי תקשורת ותו לא. מרגע זה נוצר הפער בין מסמן ומסומן, כאשר הלשון אינה מסוגלת עוד לייצג את הדברים – רק להצביע עליהם. למחשבה זו יש סייג אחד – הלשון הפואטית. בפיתוח הלשון, שנעשה באמצעות הספרות מחד והתרגום מאידך, רואה בנימין תהליך גילוי של אותה שפת מקור.

ראשית כחזרה

כאשר בנימין מדבר על ראשית הוא אינו מתכוון בהכרח לנקודה בזמן. במובנה השני, ראשית היא עקרון בסיסי המארגן את הדברים. היא אינה מתקיימת רק בסיפור הבריאה אלא גם בכלל התופעות עצמן. כאשר בנימין מדבר על האמנות בעידן השעתוק הטכני, למשל, הוא מאפיין את הדבר שאבד לאמנות בעידן זה – ההילה. הילה מסמלת את האותנטיות של יצירת האמנות – את האחדות בין דימויי ובין מה שהוא מייצג. זה קורה, למשל, באמנות המשמשת לצרכי פולחן. כאשר אדם כורע, מצטלב או מבצע אקט פולחני אחר בפני ייצוג אמנותי, הוא עושה זאת כאילו האל עצמו שוכן בדימוי. בנימין אינו יכול לקבל עוד את האחדות הזו, שמאה שנים קודם לכן הלהיבה כל-כך את היגל. בעידן שבו לאמנות אין עוד תפקיד פולחני, והיא ניתנת לשעתוק והתקה ממקום וזמן אחד למקום וזמן אחר, הראשית – אותה אותנטיות מאחדת, נעלמת, ובמקומה מופיעה תלישות, קיטוע. "ניפוץ ההילה בחוויית ההלם", כדברי בנימין.

הראשית, טוען בנימין, מתגלה רק כהתחדשות של המשמעות המקורית של הלשון. מבחינה זו יש ברעיון הראשית גילוי של עבר, ובו בזמן של ההווה. "החדשנות היחידה שניתן לקוות לה מתרחשת דרך החזרה", כתב בנימין. זוהי "הכרה מחדש של הסדר הנשכח של ההתגלות". לתהליך זה קורה בנימין בשם היזכרות: השתקעות כמעט מיסטית שבאמצעותה כובש האמן מחדש את העבר "כפי שהיה באמת". היזכרות שכזו אינה מסוגלת לשחזר חיים שלמים, כי אם רסיסים בלבד. תפיסה זו יכולה להסביר מדוע הפכו הפרגמנטים עבור בנימין לסימן היכר של האמת. מעניין שגם אצל בנימין וגם אצל ידידו הטוב שולם, החזרה מופיעה כמרכיב בסיסי בתפיסת עולם רדיקאלית. אצל בנימין זו ההיזכרות, ואצל שולם זו כריכת הציונות בתחייה רוחנית-יהודית. חשוב לציין כי בשני המקרים אין מדובר בקריאות להחזיר עטרה ליושנה, או במחשבה ניאו-שמרנית המבקשת, באמצעות שימוש במושגים כמו אחריות והמשכיות, לשמר את הסדר הקיים. כאשר בנימין ושולם מדברים על חזרה הם מבקשים לטלטל ולערער את הסדר הקיים. זהו ערעור מן היסוד – אל היסוד.

ביקורת האמנות ופילוסופית ההיסטוריה

באחד הטקסטים הראשונים שכתב ולטר בנימין בהשראת ציורו של פול קליי אנגלוס נובוס, הוא מתאר מלאך הנועץ מבט בעומד מולו, ואז "נסוג לאחור צעד אחר צעד. מדוע? על מנת למשוך אותו אל אותה דרך אל העתיד, אשר ממנה הגיע ואשר הוא כה מיטיב להכיר".
הדברים נכתבו בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. תנועת המספריים "אחורה, אל עבר העתיד", שמשתמעת מהם, אינה מעידה, עדיין, על ייאושו של בנימין מרעיון הקידמה והנאורות, אך כבר כאן לא ניתן להתעלם מראייתו את ההיסטוריה כמושג הרסני – תהליך התנוונות בלתי ניתן לעצירה. יחד עם זאת, באותה תקופה כתב בנימין במקום אחר כי "הרסיסים והשברים, על כל המשמעות הטמונה בהם, הם חומר הגלם היקר ביותר של היצירה". ובעצם אין סתירה בין הדברים.

ביקורת האמנות של בנימין מוכרת במיוחד בזכות מאמר מכונן שהוזכר קודם לכן: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". טקסט כמעט נבואי זה ספוג בראיית עולם מארקסיסטית. בנימין עומד בו על התמורות שחלו בתפקידה ומעמדה הפוליטי של יצירת האמנות בעידן המודרני. ברוח המטריאליזם ההיסטורי הוא מתאר את מה שאבד לאמנות בעידן זה – ההילה. עקב התפתחות תהליכי השעתוק המכני כמו צילום, הדפס והקלטה, "נפגע גרעין רגיש ביותר של מושא האמנות… האותנטיות שלו… כל מה שהוא עשוי להנחיל כמסורת מרגע היווצרותו, החל בקיומו החומרי וגמור בעדותו ההיסטורית… טכניקת השעתוק מוציאה את המשועתק מתחום המסורת. בשכפלה את ההעתקים היא שמה במקום מציאותו החד-פעמית את מציאותו בהמון. ובהניחה להעתק לבוא לקראת מי שקולט אותו – יהיו הנסיבות אשר יהיו – היא הופכת את המשועתק לבן זמנו של הקולט. שני תהליכים אלה גורמים לזעזוע עז של הנמסר – ערעור של מסורת, שאינו אלא צדו השני של המשבר וההתחדשות הנוכחיים של האנושות".
בנימין מדבר על פגיעה בתפיסת המרחב והזמן, "התאמת הממשות להמונים והתאמת ההמונים לממשות". "כל מאמצי האסתטיזציה של הפוליטיקה מגיעים לשיאם בנקודה אחת. נקודה זו היה המלחמה", הוא כותב.

חשוב לציין כי לצד תיאור מדויק של פירוק המסורת, המסה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" כוללת צדדים שבדיעבד ברור שהיו מאד נאיביים: בנימין יוצר הנגדה בין האסתטיקה הפשיסטית, ששיאה, כאמור, הוא המלחמה, ובין אסתטיקה מארקסיסטית – שאת שיאה הוא מזהה בפוליטיקה. הוא מוקסם מאמנות הקולנוע, ומתאר אותה כמדיום אמנותי המאפשר שילוב בין קסם וביקורתיות. טענה זו נדחתה על הסף על ידי אדורנו, שישב בניו-יורק והבין עד כמה, בניגוד לדעתו של בנימין, הקולנוע הוא אמנות בעלת אפקט מהפנט ומטשטש שדווקא מנטרל את עמדתו הביקורתית של הצופה. ביקורת פוסט-מודרנית יכולה להצביע על סיבה נוספת לכישלון הטקסט, הנעוצה בעצם ההבחנה שעושה בנימין בין מקור והעתק. זאת בעוד התפיסה הפוסט-מודרנית מבטלת מראש את הימצאותו של מקור.
לצד "כשלונות" אלו ראוי להזכיר כי בנימין היה אחד מראשוני הכותבים על התיאוריה של הצילום. במאמרו "היסטוריה קטנה של הצילום" הוא מדבר על מושג בשם הלא-מודע האופטי – מה שנסתר מן העין ונגלה באמצעות המצלמה. את אמנות הצילום הוא מתאר כקריאה בין השורות של המציאות, מהלך שניתן לזהות גם בכתיבתו. מבחינה זו ניתן לומר שהוא חושב צילום, או כותב כמו צלם.


פאול קליי – אנגלוס נובוס

כאמור, בנימין עסק לא מעט בפילוסופיה של ההיסטוריה. את ההיסטוריון תיאר כמי שתפקידו לקרוא את העבר במהופך – "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה". הוא יוצר הקבלה בין עיסוק בהיסטוריה ובין לימוד של טקסטים קדושים כאמצעי לקירוב הגאולה, כלומר – כחזרה לראשית. אבל אם ראשית במובן שיוחס לה בספרו על מוצאו של מחזה התוגה הגרמני הייתה מושג בעל משמעות אופטימית, הרי שחזרתו של מושג זה חמש עשרה שנים מאוחר יותר, בתזות על ההיסטוריה – הטקסט האחרון והמפורסם ביותר שכתב בנימין – מאופיינת בקדרות, ייאוש והתכתבות עם הרעיון הטראגי של ניטשה בדבר השיבה הנצחית.
בתחילת דרכו מציע בנימין פרשנות אופטימית למהלך ההיסטורי. ראיה זו מפותחת אף יותר בכתביו על יצירתו של בודלר, בו ראה את משורר העידן המודרני, וכן בספר הפסאז'ים – אוסף ציטוטים שעל כתיבתו שקד בשנות מגוריו בפריז. הלם היקיצה אל ההווה המפורק, "מרוכך" ביצירות אלה באמצעות מה שבנימין מכנה "חוויה משלימה". זהו תהליך שבו יוצרים השברים מעין אחדות מחודשת, כאשר "הבשמים, הצבעים והצלילים עונים זה לזה", כדברי בודלר.
בתזות על ההיסטוריה, לעומת זאת, כורך בנימין את המטריאליזם ההיסטורי בחשיבה תיאולוגית. את שתי החלופות – הן האוטופיה המהפכנית והן האוטופיה המשיחית – הוא מאפיין כתהליכים שמבקשים לצאת מן הזמן ההיסטורי – לנפץ את ההמשכיות וכך ליצור מציאות חדשה. מסיבה זו שתיהן, בסופו של דבר, פסולות.

בגידת המולדת

בנימין הגדיר עצמו כאינטלקטואל יהודי שמאלני שאינו מחויב אך ורק כלפי היהדות, כי אם כלפי האנושות כולה. המלנכוליה הייתה מרכיב יסוד במשנתו, והוא זיהה תחושה זו עם גירוש האדם מגן עדן אל גלות פנימית נצחית. גלות  מסוג זה הפכה ממוטיב סמלי למציאות חיים לאחר שנאלץ לעזוב את ביתו ולגלות לפריז. בנימין אמנם היה אאוטסיידר גם בגרמניה, אך התרבות הגרמנית הייתה מולדתו הרוחנית. ה"בגידה" של תרבות הבית הייתה עבורו מכה אנושה ויומיומית, וניתן לאפיין את הגותו כניסיון חוזר ונשנה להעניק למכה הזו פירוש ולמצוא דרך התקדמות ממנה. כשבנימין כותב בתזות על ההיסטוריה כי "לא קיים מסמך של תרבות שאינו בו בזמן מסמך של ברבריות", הוא עושה זאת על רקע גירושו ממולדתו והוקעתו על ידי אמו הרוחנית.
במסה שחיבר במלאת עשור למותו של קפקא כתב בנימין כי ביצירתו של קפקא "משקלו של היומיומי ביותר הוא כמשקל כדור הארץ". בקביעה זו אודות המשקל הכולל בנימין אינו מתייחס להוויה כוללת ואחדותית כמו זו של היגל, אלא להיותם של הדברים היומיומיים מבוססים ומורכבים מסך חורבות הדברים שהיו לפניהם. דימוי החורבה, שזכה, כאמור, להתייחסות נרחבת בכתביו של בנימין, בא לידי ביטוי גם במכתב שכתב לשולם ועוסק ביצירתו של קפקא: "אם מבקשים לברר את דמותו של קפקא לאשורה, במלוא טהרתה ויפיה המיוחד, אין לשכוח, ולו לרגע, דבר אחד: זוהי דמות של מי שנכשל". נדמה לי שלא פחות מכפי שקביעה טראגית זו נוגעת לחייו ויצירתו של קפקא, היא מתארת את חייו ויצירתו של בנימין עצמו.

* כמה קטעים במאמר זה הופיעו בעבר במאמר אחר שכתבתי.

** במקרה גיליתי עכשיו שאתמול חל יום השנה ה-105 להולדתו של בנימין.

From → ביקורת

One Comment
  1. ע.כ. permalink

    כתוב נפלא וקולח. תודה יונתן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: