Skip to content

כל בית צריך מרפסת הוליסטית

יולי 7, 2006


פרט מבית, קיבוץ מעגן מיכאל. תכנון – נילי פורטוגלי

נילי פורטוגלי יושבת בבית הקפה הקבוע שלה במרכז שוסטר ברמת אביב ג', ומתבוננת בבניינים שמסביב בתערובת של בוז ובעתה. "היום בונים הכל על פי מודלים קבועים, בלי קשר לשאלה אם הם מתאימים לסביבה או לא. אתה יודע מאיזה כיוון ראו את הים כשנכנסתי לדירה שלי? מהמרפסת של המטבח! הייתי צריכה להפוך את כל הבית רק כדי לעשות את הדבר הפשוט שצריך היה לעשות מלכתחילה".

פורטוגלי היא אדריכלית. בשלושים השנה האחרונות תכננה, בין השאר, את מרכז המוזיקה בכיכר ביאליק, ספריית בית הספר אוהל שם ברמת-גן, ומבני מגורים רבים בתל-אביב, ירושלים, זיכרון יעקב, קיבוץ מעגן מיכאל ועוד. לאחרונה הוציאה בהוצאת אקסל מנגס האירופאית ספר המתעד את עבודותיה ואת תפיסת התכנון שמנחה אותה. הספר עב הכרס כולל מבחר צילומים גדול, תכניות מתאר, מאמרים והסברים. שמו של הספר בתרגום חופשי, הוא "תהליך היצירה ורוח המקום – תפיסה הוליסטית חווייתית לאדריכלות". בדומה לאלבומים אחרים מסוג זה, גם מחירו של הספר חוויתי למדי – 380 ₪.

רגישות

"תפיסה הוליסטית אורגנית באדריכלות קשורה במערכות יחסים קיומיות בין הבית והרחוב, וכוללת את כל האלמנטים, מהכבישים שבחוץ עד אחרון הפריטים בעיצוב הפנים" מסבירה פורטוגלי. "רוב האדריכלות שנוצרת היום עוסקת באידיאות ודימויים שכלתניים, ומתעניינת פחות באדם ובחוויה שהוא עובר. אלא מה, אם תנסה להיזכר במקומות שראית ואתה רוצה לחזור אליהם, אתה לא תחשוב על מקומות שעוררו בך חוויה קונספטואלית ואינטלקטואלית, אלא על מקומות שריגשו אותך. האדריכלות ההוליסטית מבקשת ליצור מקומות שיעוררו בך שוב חוויה רגשית עמוקה כזו, שגם עומדת במבחן הזמן.
את מתארת חוויה רגשית כאילו מדובר באמת מדעית, כשרגש הוא בכלל עניין סובייקטיבי ותלוי תרבות.
מעבר לסובייקט שקשור בתרבות, מסורת וכו', יש ברגש גם יסוד אינטר-סובייקטיבי. הבלשן נועם חומסקי טוען שכל התינוקות בכל העולם נולדים עם יסוד מולד של שפה. זה אומר שלכל התינוקות יש מכנה משותף שנמצא מעל התרבות והחברה. פרופסור כריסטופר אלכסנדר, שהיה מנחה שלי בתקופת הלימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שאל בזמנו איך יכול להיות שגם אתה, גם אני וגם אדם שחי בסין, ביפן או באוסטרליה, יכולים לחוות את אותה חוויה רגשית כשהם נכנסים למבנים כמו מקדשים יפניים או בתי כנסת עתיקים בצפת. זו בדיוק האדריכלות שמעבר לזמן שאני מדברת עליה. אדריכלות שיכולה לסחוף אותך רגשית. זו גם הוכחה שיש משהו מעבר לעניין הסובייקטיבי – שמקומות כאלו הצליחו לפצח מכנה משותף אובייקטיבי ואוניברסאלי שנכון לכלל בני האדם.
איך מושגים "אובייקטיביים ואוניברסאליים" משתלבים באדריכלות שמתייחסת גם לרוח המקום?
אין סתירה, וזה בדיוק העניין. מה שעשתה הקבוצה של אלכסנדר זה לחקור דפוסי תכנון ובנייה שהתקיימו בזמנים שונים בכל העולם. התוצאה, שקובצה בספר "שפת הדפוסים", היא 250 דפוסי תכנון ובנייה, מתכנית אב של עיר ועד לעיצוב החלונות. קח מושג כמו ארקדה – איזור המעבר בין הבניין החוצה. כל ארקדה נראית אחרת בגלל שינויי התרבות, האקלים, תנאי השטח וכו', אבל כל המקומות שיש בהם ארקדה יוצרים תחושה נוחה. הארכיטיפ המקורי נותר זהה. אתן לך עוד דוגמא: אני דור שביעי למשפחה צפתית, ותמיד חשבתי שההתרגשות שלי בצפת קשורה בנוסטלגיה ובהיסטוריה המשפחתית. כשהגעתי לברקלי הבנתי שיש מאחורי זה משהו הרבה יותר בסיסי, כי גם אתה וגם אורחים שלי מחו"ל, מגיעים לשם ומתרגשים.
במאמרים שבספר את תוקפת בחריפות את האדריכלות המודרנית, ובמיוחד את האדריכל האגדי לה-קורבוזיה, שחתום, בין השאר, על השיכונים והבטון החשוף. אך בסופו של דבר, כשקוראים טקסטים של לה-קורבוזיה, מגלים שגם הוא וגם את מדברים על אותו הדבר. שניכם גם מציעים תפיסה הרמטית שמבוססת על יסודות ראשוניים ואוניברסאליים.
יש פער גדול בין דיבורים ועשייה, ובשורה התחתונה, אם תבחן ערים שתכנן לה-קורבוזיה, כמו שנדיגאר בהודו, תראה שהעיר האידיאית שלו היא בעצם עיר מנוכרת שלא יוצרת שום קשר רגשי בין האדם לסביבה. עם יד על הלב, אף אחד לא רוצה לחיות במקומות כאלו.
עיר אינה מקדש יפני או בית כנסת עתיק בצפת. לחברה העירונית יש צרכים אחרים, והשאלה היא האם אדריכלות הוליסטית אורגנית בכלל מסוגלת להתמודד עם אתגרי התקופה הנוכחית.
בהגדרה, מה שנמצא מעבר לזמן, מתאים לכל זמן. אם ניקח את אותן אמיתות בסיסיות ונחבר אותן באופן לגיטימי לטכנולוגיה ולצרכים של החברה המודרנית, נוכל ליצור מקומות חדשים שמנצלים באופן מושכל, הומאני וידידותי את האפשרויות שמציבה בפנינו המאה ה-21, אבל לא מוותרים על המשהו האחר.
משהו אחר?
האדם. המחלה של האדריכלות של ימינו היא סימפטום למחלה כללית ובסיסית בתרבות שלנו, שוויתרה על ערך האדם. כתבתי פעם מאמר שנקרא "אדריכלות עכשווית – חזרה לפשיזם", כי אני חושבת שאדריכלות הפסיקה להציב את צרכי האדם כשיקול מרכזי. בבית המשותף הממוצע הדייר מרגיש כמו אורח נוטה ללון. אין לו שום דרך להרגיש שייכות למקום. כשאני תכננתי בית דירות ברחוב השומר בתל-אביב, לעומת זאת, ניסיתי ליצור בניין שיאפשר לדיירים להזדהות איתו. עשיתי חדר מדרגות כל כך נעים, עד שהדיירים עצמם מספרים לי שהם בכלל לא משתמשים במעלית. במקומות אחרים חדר המדרגות הוא פיר בטון שאתה רק רוצה לברוח ממנו, וזה חבל, כי בניינים לא צריכים לנבוח על בני אדם.
בסדר, אבל בנייה נעימה שכזו דורשת תקציב גבוה.
הבניין הזה עלה שש מאות דולר למטר – לא יותר מכל בניין אחר באיזור. יופי לא חייב לעלות כסף. הכל עניין של תכנון נכון, וזו לא בושה להגיד שנעים לחיות בבניינים שמתוכננים טוב, עם תקרה גבוהה, מרחב אישי והתאמה למקום. תראה את כל הבלוקים פה. מה, אי אפשר היה לתכנן אותם שיהיה בכיף?

פורטוגלי מדברת בשטף וברהיטות, ומשתדלת לבסס את דבריה על דוגמאות מעבודתה. ברוח ברקלי ההיפית-יאפית, היא מרבה להזכיר את השפעת הקבלה, הבודהיזם הטיבטי, ושאר מושגים שנשמעים מצוין בבית הקפה של רמת אביב ג'. בשנות השמונים הכינה פורטוגלי תוכנית מתאר לשכונת בנה ביתך במבשרת ציון. כשאני מעיר כי מדובר בבזבוז קרקעות הרסני שפוגע הן בחברה העירונית והן באיכות הסביבה, היא משיבה כי זו לא הבעיה של האדריכל, אלא של מנהל מקרקעי ישראל. כשאני מזכיר כי מבנים יפים שקמים בארץ נוטים שלא לעמוד במבחן המציאות המקומית, שכוללת תוספות והרחבות "זמניות" ולא חוקיות, תחזוקה לקויה והזנחה כללית, היא טוענת כי "אם לאט לאט כולם יעשו מה שצריך לעשות, תיווצר פה תשתית חינוכית לדורות הבאים. לפני כמה שנים תכננתי ספריה לבית ספר תיכון ברמת גן. ילדים בגיל הזה, ולא משנה לאיזו שכבה סוציו-אקונומית הם שייכים, עושים המון רעש ובלאגן, מציירים גרפיטי והורסים את הרכוש. בספרייה שאני תכננתי, הספרנית בעצמה מעידה שברגע שהילדים נכנסים, פתאום הם מנמיכים את הקול ולא חושבים אפילו לצייר על השולחנות. כמו כל אדריכל, גם אני מוכתבת על ידי החוקים ופועלת במסגרת רחבה. לכן, כשאני מדברת על מקום או על מציאות, זה כולל את כל המשתנים, גם אלו שאינם נעימים. לפעמים אין לי אפשרות לשנות אותם, ולפעמים יש. בקיבוצים, למשל, הקפידו תמיד לבנות באופן שנחשב שוויוני. את כל הבתים בנו באותה צורה והציבו בשורה מסודרת. מה התוצאה? שבית אחד קיבל חלון שפונה לים, ובבית השני החלון פנה לרפת. אז איפה השוויון? כשתכננתי שכונה חדשה בקיבוץ מעגן מיכאל, הייתי צריכה לשכנע את חברי הקיבוץ שבאותו התקציב אפשר לבנות כל בית באופן שונה, כך שיתאים גם לסביבה הגיאוגרפית וגם לדיירים. זה לא עולה יותר. רק דורש מחשבה ותשומת לב.

נחישות

במאמר בשם צביעותם של האמנים והאדריכלים הפוסט-ציונים, שפרסמה פורטוגלי לפני שנתיים באתר האדריכלות הישראלי ארכי-ג'וב, היא מבקרת בחריפות כמה מחוקרי האדריכלות הישראלית המרכזיים. בין השאר טענה פורטוגלי כי מדינת ישראל היא מקום דמוקרטי שמאפשר דיון ביקורתי בין כתליו, ואילו חוקרים דוגמת אייל וייצמן, שהציג באירופה את התערוכה "שטחים חי", שעסקה בבניה הישראלית בשטחים, בסך הכל ביקשו לתפוס טרמפ אקדמי על גל האמפתיה הפרו-פלשתינית באירופה. גם שנתיים אחרי, כשפורטוגלי נזכרת בדבר, היא מתעצבנת ועולה טורים במהירות.
"אני טוענת שאדריכל צריך לתרום לחברה ולסביבה שלו במקום לבלבל את המוח".
גם ביקורת עצמית היא תרומה.
זו לא תרומה, זו צביעות. האדריכלים הפוסט-ציוניים נחלקים לשתי קבוצות. הראשונים הם אלו שבנו קריירה שלמה על בנייה בשטחים ועכשיו מבקשים להכות על חטא, כמו האדריכלית אלינוער ברזקי, שבנתה את עצמה בזכות תכנון בשטחים, והיום, כשפינוי השטחים הפך לבון-טון, פתאום היא מתראיינת בתקשורת ומסתובבת בעולם, מדברת על שלום ומאשימה את הממסד. אז אתה יודע מה, כשהייתי אדריכלית צעירה, גם לי הציעו לתכנן את הרובע היהודי בחברון. בניגוד לכל הצדיקים, אפילו שהייתי חייבת עבודה, דחיתי את ההצעה ולא הסכמתי לעבוד בשטחים.
גם את תירצת את הבנייה במבשרת ציון, למשל, בנימוק שהמדינה מחליטה מה לעשות עם הקרקע, ואילו את רק אדריכלית שפועלת בהתאם לתנאים בשטח.
לא לא לא. אני פועלת בהתאם לתנאים בשטח, אבל עושה דברים הומאניים. הם עשו דברים שהם עצמם מודים שהם לא מוסריים.
ומי חבר בקבוצה הפוסט-ציונית השנייה?
הקבוצה השנייה מורכבת מאנשים שאין להם מה לומר באדריכלות, אז הם מנצלים את הרוח האנטישמית באירופה. יש בארץ אדריכלות גרועה פי כמה ממה שעשו בשטחים, ולו כל אותם חוקרים היו באמת מתעניינים באדריכלות, הם היו כותבים גם על זה. אז שלא יגידו לך שהם מתעניינים באדריכלות. הם מתעניינים בכניסה להוצאת ספרים יוקרתית בצרפת. לו הייתי יוצאת עם ספר שמדבר על אדריכלות ישראלית בשטחים, עשר הוצאות ספרים היו מתחרות ומחזרות אחרי. אבל אני באתי עם אדריכלות הוליסטית, וקרעתי את התחת כדי להוציא את הספר שלי בהוצאה כל כך מכובדת. אתה יודע למה? כי אני ניסיתי למכור אדריכלות עם אינטגריטי. אדריכלות שמעבר לפוליטיקה. בניגוד לכל החוקרים המלומדים, אני נכנסתי בזכות אדריכלות עם תוכן.

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: