Skip to content

ציור ילדים

יוני 25, 2006

אלחנדרו גולדברג אוהב ילדים. מאד. יש לו כבר שלושה. הגדול רק בן שלוש, אך לו זה היה תלוי רק בו, היה "עושה מייד עוד שניים". בדומה להורים רבים, גם גולדברג מסביר את האהבה הגדולה והפתאומית לילדים בסיפוק ובאושר שהם מעניקים לו, אך בשונה ממרבית ההורים, ילדים עבורו הם גם עבודה. גולדברג הוא צייר, ובשלוש השנים שעברו מאז הפך להורה הוא אינו מפסיק לצייר את ילדיו. בימים אלו הוא מציג בגלריה 33 את ציוריו, המתארים את הילדים בגן המשחקים, בבריכה, על שולחן ההחתלה ועוד.
"ילדים הם נושא ללא סוף" הוא אומר. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להתבונן בהם, והנושאים של הציור יעלו. ציור של ילדים הוא ציור של חיים, של הומניות. חוץ מזה, הוא מוסיף בחיוך, אם הם לא היו, הייתי צריך לשלם למודל".
הבעות הפנים של הילדים בציורים נראות קצת מפלצתיות או מעוותות. דרור בורשטיין כתב שחלק מהם נראים כמו ילדים זקנים.
אם צייר רוצה להצליח, הוא מוכרח להתחבר למשהו שלא ניתן לראות בעיניים, ולהסביר אותו באופן שחושף דבר שלא ראינו קודם לכן. אנשים נוטים לטעות ולייחס לילדים טוהר ושלמות, כשבעצם לכולנו יש צדדים משוגעים באישיות. גם ילדים יכולים להיות מנוולים. הם מצחיקים ומתוקים, ובאותו זמן הם גם שטנים קטנים. כשאני מצייר אותם, אני לא מבקש לתפוס את מה שאני רואה, אלא את מה שאני מרגיש בתוכם. הפורטרטים מוציאים את זה החוצה, ובאותה מידה מוציאים גם את מה שבתוכי. זו עבודה מהירה מאד כי הכל חי. מקסימום אחרי זה אני קצת מתקן דברים בסטודיו".


אלחנדרו גולדברג – ציור

דבריו של גולדברג ממחישים את המאבק הפנימי שמתחולל בציוריו: השאיפה לשלב בין מראה עיניים ובין תחושת בטן. נראה כי המאבק הזה הוא גם מה שטוען את הציורים במתח הרב שניכר בהם. ההומור הפארודי שבציורים מבעית ובו בזמן שובה לב, והדמויות התזזיתיות מעוררות בצופה אי שקט. הן עשויות במהירות ובגודש אקספרסיבי, ומזכירות עבודות של ציירים כמרלן דומא, פרנק אאורבך וג'ורג'יו מורנדי.
"מורנדי צייר בקבוקים, ואני מצייר ילדים. אולי הם יהפכו לנושא הציור שלי לכל חיי", אומר גולדברג.
למורנדי לא הייתה מערכת יחסים אישית וטעונה עם הבקבוקים, כמו מערכת היחסים שלך עם ילדיך.
"אני חושב שדווקא כן הייתה לו. מהציור נראה שהוא דאג לבקבוקים בהמון אהבה. הוא מעולם לא התחתן, וכל חייו חי בדירה אחת עם אחותו. הבקבוקים היו הילדים שלו".

גולדברג בן 39, ונראה צעיר בהרבה. הוא נולד וגדל במקסיקו, למד אמנות בארצות הברית, הגיע לישראל והתקבל לבית הספר לציור ורישום של ישראל הירשברג. הוא נשאר בבית הספר ארבע שנים, וכיום הוא חבר בהנהלת המוסד, שמזוהה בטעות כסדנא ללימוד ציור פיגורטיבי בסגנון המכונה ריאליזם.
בציורים שלך אתה עושה דברים שמנוגדים לכללי הציור שהירשברג מבקש להנחיל לתלמידים.

כן ולא. אני חושב שאנשים, ביניהם גם הרבה תלמידים של הירשברג, מפספסים לגמרי את המסרים שלו. יש לו דימוי של אדם סגור ונוקשה, אך בעצם הוא אדם מאד פתוח, עם טעם רחב ועשיר, גם אם הוא בררן גדול שבוחר דברים בזהירות רבה. כשישראל בא לארץ היה פה רעב מאד גדול לציור ריאליסטי, ואנשים פשוט נצמדו לסגנון שלו. עבור רוב הבוגרים הוא נחשב לאוטוריטה של ריאליזם, ובגלל זה כולם יוצאים מהסדנא שלו כמו הירשברגים קטנים שלא מבינים שהוא לא נותן מתכון לציור, אלא כלי עבודה. זה מאד מפריע לי. מאד. ריאליזם זה בכלל לא הקריטריון והשאיפה של בית הספר, וכל החלוקה הזו בין פיגורטיבי ומופשט היא מאד בעייתית ומלאכותית. ישראל מאמין בציור טוב, ומלמד כלים ליצירת ציור טוב בלי קשר לשאלה לאיזה "סגנון" הוא משתייך. מה שהכי גרוע זה שציירים טכנוקרטים מציירים ציורים היפר-ריאליסטיים נוראיים אבל מאד אופנתיים, ואז אומרים שזה יצא מבית הספר שלו.


א. גולדברג

ציירים כמו ארם גרשוני, אלדר פרבר או נועה שי, קיבלו על עצמם את חוקי ההתבוננות החמורה של ישראל הירשברג, והטמיעו אותם בעבודתם. אתה שובר את החוקים האלה.
אני לא בדיוק שובר את החוקים. לדעתי כולנו מדברים על אותו הדבר בדיוק, אבל אומרים זאת בצורה אחרת. אני משתמש בכלים שלמדתי בבית הספר – צבע ליד צבע, צורה ליד צורה – אותם הדברים שכל הבוגרים עושים. ההבדל הוא שאני לא מבלה חודשים על כל ציור, אלא שעות, ולפעמים אפילו דקות ספורות. אני מנסה לא לחשוב כשאני מצייר, אלא להגיב. אינסטינקט – לא ידיעה. ציור מתעסק בגריעה ועצירה, ואני חושב שהכישרון הגדול ביותר בציור קשור ביכולת לדעת מתי להפסיק לצייר. זה לא קשור להעתקה של מציאות ספציפית, אלא להבנה מה חשוב במציאות הזו, ולהכרה במסר העיקרי ובמהות של מה שאתה מתסכל עליו. כל השאר לא רלוונטי.
אתה יכול לנסח את המהות או המסר של הציורים שלך במילים?
לא. לו היה לי משהו להגיד אולי הייתי כותב שירים או סיפורים במקום לצייר. אפשר לסדר מילים בתוך תמונה, אבל אי אפשר לסדר את התמונה במילים.
אתה מדבר על החופש מול הכללים בציור. לו היית מלמד היום, מה היית אומר לתלמידים?
החוק הראשון הוא שאין חוקים, והחוק השני הוא שבכל פעם שיש לך ספק, תיזכר בחוק הראשון. באותו זמן, ובלי להתבלבל בין הסעיפים, הייתי מתעקש על שני כללים שאסור לשבור בשום אופן – התבוננות, ושמירה על מערכות היחסים בתוך הציור.

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: