Skip to content

טרמינל, ז'ה טם?

יוני 14, 2006

בחודש הבא, כמדי שנה, תיפתח תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות ועיצוב בצלאל, והפעם בסימן חגיגות המאה לבית הספר. בניגוד לעבר, השנה לא תוצג התערוכה בבנין בית הספר שבקמפוס הר הצופים, אלא במתחם הישן של נמל התעופה בן-גוריון. המוסד, הנתון בגירעון, יממן מקופתו הריקה את עלויות ההפקה הגרנדיוזית – דמי שכירות, שיפוץ מסיבי, תכנון, התאמת ועיצוב המתחם, ותפעולו במהלך השבועיים בהם תוצג התערוכה.

עדיין מוקדם לומר מי הם המרוויחים הגדולים מהצעד. רשימת המפסידים, לעומת זאת, כבר מתגבשת. ראשונים הם תלמידי המחלקות השונות בבית הספר, שרבים מהם מדברים על תסכול הולך וגובר לנוכח האילוץ שהכתיבה להם ההנהלה ללא התייעצות. בגילוי דעת שהתפרסם השבוע על קירות המוסד, יוצאים הסטודנטים נגד התוכנית: הם טוענים כי שטח התצוגה קטן מדי וכי אופיו החזותי והעמוס של המתחם עלול "לבלוע" רבות מן העבודות, ותוהים מה לתצוגה הראוותנית ולמסורת בצלאל וערכי המצוינות שעליהם התחנכו בתקופת לימודיהם. למרות החשד שמעוררת הסמיכות בין צמצום שטח התצוגה ובין גיוס הערכים והמסורת, יש הגיון בדברים, ונראה שמוטב היה לו הופנה תקציב האירוע לטובת מלגות לימוד, רכישת ציוד חדש או הטבה בתנאי המרצים, שרבים מהם מועסקים במשך שנים על תקן של מרצים מן החוץ, ומקבלים משכורת רק שמונה חודשים בשנה.

נפגעת מרכזית נוספת היא העיר ירושלים, שתושביה מייחלים לאירועי תרבות ואמנות דוגמת תערוכות הבוגרים השנתית. רק לפני חודשים ספורים ישב על מרפסת בית ההארחה במשכנות שאננים נשיא בצלאל, ארנון צוקרמן, ושוחח עם כתבת מוסף 'הארץ' נרי ליבנה על הצורך להחיות את מרכז העיר. "אני מאמין שאקדמיה לאמנות צריכה להיות במתחם אורגני חי ולא במקום מבודד", אמר אז צוקרמן, שחס על העיר ותושביה, אך נראה שאינו חס על שוחרי האמנות בישראל, שיאלצו לכתת רגליהם אל נמל התעופה המבודד מכל מרכז עירוני. מבחינה זו ניתן לומר כי אם יש מרוויחים גדולים מכל הסיפור, הרי אלו נהגי מוניות השירות של נשר.

אך מעל לכל, בהצגת תערוכת הבוגרים – מפגן כוח של כל אקדמיה לאמנות – דווקא במקום כמו שדה התעופה הלאומי יש מסר. למעשה, הנהלת בצלאל מבקשת לומר לנו, "המקומיים", כי הפנים שלה מופנות החוצה, ואם זה היה תלוי בה, היא בכלל לא הייתה פה, בלבנט. מכיוון שנגזר עליה להיות כאן, היא תעשה זאת באולמות ממוזגים ומעוצבים לעילא במתחם מבודד – הכי בינלאומי שיש, הכי קרוב לחו"ל. ריח של גימיק תקשורתי מעורר חמלה עולה מלטישת העיניים הכלות אל הנעשה מעבר לים. נכון, לצרפתים יש מוזיאון בתחנת רכבת, והבריטים הפכו תחנת כוח ישנה לגלריה לאמנות עכשווית. אלא שלוד אינה פאריס, הירקון אינו התמזה, וגם בלי הדובון והעוזי, שרוליק נשאר אותו שרוליק. חרף הפנטזיות השאפתניות, ההתגבבות בין מדפי מוצרי החשמל אינה משדרת יוקרה. אם כבר, היא מציגה אותנו כפי שאנחנו – פריפריאליים קטנים עם עיניים גדולות. לא בטוח שחברי הנהלת בצלאל נתנו על כך את הדעת, אבל השוויץ הקטן שלהם נותן הדגמה אותנטית מאין כמוה לרוח הקרב הנבעכית, ובו בזמן הברוטאלית והתאוותנית, שמפעמת בליבנו. אז תנו לפרנסי האקדמיה להסתופף בין הדיוטי פרי לאיירפורט סיטי, ולהיראות, כמו שאומרים, עם לוק של מליון דולר. ירצו או לא ירצו, ה"הבה נגילה" עוד תבוא להם בהפוכה.

From → ביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: