Skip to content

על הר ערפאת כבר היית?

יוני 2, 2006


שוקי בורקובסקי – ציור מתוך הסדרה אקו ונרקיס. להגדלה

"הספרים שלי הם ספרי אמן ולא קטלוגים" מספר שוקי בורקובסקי, "זה לא תיעוד של עבודות, אלא יצירה בפני עצמה. מבחינה זו התערוכה למעשה מלווה את הספר, ולא להיפך. אין פה דוקומנטציה או מבט אנתרופולוגי. אין סידור כרונולוגי או מיון על פי סגנונות שונים, כי מה שעניין אותי היה המפגש בין אמן ובין תופעה שאינה מוכרת לו".
במשך עשר שנים הסתובב האמן יהושע (שוקי) בורקובסקי בכפרים ערביים ביהודה, שומרון ועזה, בקהיר ובאזור לוקסור וסכר אסואן שבמצרים, בחיפושיו אחר ציורי חאג'. עשרים שנה חלפו עד שקיבץ את רשמיו בספר אמן.
"כשגיליתי את ציורי החאג', נחשפתי גם לתופעת העלייה לרגל, דבר שמאד מצא חן בעיני בגלל אלמנט המסע שכרוך בו. אחד הדברים שהדליקו אותי היה שגם הציורים וגם המסע אינם תופעה נוסטלגית שהתקיימה בעבר, אלא משהו שקורה עכשיו, בעולם מקביל לעולם שבו אני חי. הדימוי של אבן הכעבה – האבן השחורה שהמאמינים מקיפים בזמן התפילות – הוא אלמנט מרכזי בציורים. זה לא דימוי פולקלוריסטי, והעניין שלי בו נבע מדברים שהעסיקו אותי באותה התקופה, כמו מינימליזם, אמנות מתומצתת ומופשטת. פתאום פגשתי את הדבר הזה שהתחבר לעניין שלי, אך הגיע מן הקצה ההפוך".


ציור חאג'

מה זאת אומרת?
הכעבה היא הקובייה שמופיעה בכל הציורים. בגלל מסורת ציור אחרת וחוסר היכרות עם דברים שהתפתחו במערב כמו פרספקטיבה, נוצרו "טעויות" בתיאורי הקובייה. הטעויות האלו ריתקו אותי, כי כשמתחברות להן טעות ועוד טעות, נוצר מבט רענן שאתה לא פוגש בשום מקום אחר. מבט שאינו בודק אותך לפי מה נכון ומה לא נכון, ובעצם יוצר שלם חדש".

לא מסתדר

בורקובסקי, 54, הוא אמן משוטט העוסק במסעות גיאוגרפיים ותודעתיים, וספרו הוא ספר מסע בשני חלקים. אין מדובר במסע אל עבר יעד ספציפי, אלא בטיול – מסע שתכליתו היא המסע עצמו. יום אחרי פתיחת התערוכה אנחנו נפגשים בסטודיו שלו בשכונת תלפיות בירושלים, כשסביבנו עשרות ציורים בשלבי עבודה שונים. כמו הספר החדש, שהכנתו ארכה כמעט שלושים שנה, גם ציוריו של בורקובסקי רצים למרחקים ארוכים. הוא עובד במגוון טכניקות מסורתיות וחדשות, כשלעיתים רק הכנת מצע הציור לוקחת כמה חודשים. קשה לתאר את העבודות המופשטות, ונראה שהן דורשות התבוננות ממושכת.
"אלו עבודות שמתנגדות למילים" הוא מסביר. "לתאר עבודה זה לסדר אותה במגירה, ושפה שמסדרת מגירות היא שפה רדוקטיבית. רוב האמנות שנוצרת היום מנסה לתפוס אותך מהר – ליצור ספקטקל מיידי בידיעה שתיכף תעבור למשהו אחר. העבודות שלי לא רוצות שייתפסו אותן. הן מבקשות להאט. בכלל, אני בעד להחזיר את ההילה לאמנות, לא כמיסיונר, אלא כאחד שמבין את העשייה שלו ככזו. אפשר לקרוא לזה איקונה פתוחה – במובן הזה שכל אחד, מהמקום שלו והתגובות שלו והיכולת שלו לעשות רפלקסיה עם העבודה, ייקח את זה לאן שהוא לוקח. גליה בר-אור, אוצרת המשכן לאמנות בעין-חרוד, כותבת שהעבודה היא "התחלה גמורה".

כאמור, בעבודותיו תר בורקובסקי (בין השאר) אחר תופעות דתיות, אך הוא נוטה להסתייג מאפיונים דתיים של עבודותיו. "אני לא בדיוק צליין חילוני. צליין חילוני זו כותרת טובה, אבל יש הבדל בין עבודה לא חילונית לבין עבודה דתית, או רליגיוזית, כפי שאנשים אוהבים להגיד. הייתי מעדיף לקרוא לזה, כמו בנימין, משוטט חילוני.
הילה אינה מושג דתי?
"זו הילה במובן של יצירת אמנות ולא במובן של דת. הילה זה להסתכל על משהו ולא לדעת מה זה. ולכן מבחינתי כל ציור מלא וטעון מכיל את ההילה הזו".

לא מהסס

עבודתו של בורקובסקי אמנם "מתנגדת למילים", כדבריו, אך השיחה עימו שזורה במטבעות לשון ודימויים מעולמות שונים. לציור יש "טמפרטורה וטמפו משלו", טקסטים הם "קולן מכוון", ותהליך הציור מושווה ל"רקדנית שעושה פירואט – הפירואט אמנם מהיר וקליל, אך נדרשו חמש עשרה שנות אימונים מפרכים כדי לבצע אותו ככה".
פירואט זה יפה, אבל אתה מדבר על האטה…
"כשאני מדבר על האטה אני מתכוון לאי הוויתור על המסע ועל ההתבוננות, אך את הפעולה עצמה אני עושה ללא היסוס. אפשר לעשות טסטים במשך חודש, ואז להניח את הדימוי על הבד ביום אחד".
מונח פה על השולחן קטלוג של ציבי גבע, שעוסק כבר שנים בכאפיה הערבית. הוא מדבר על הגריד ועל האורנמנטיקה, ובכל זאת עסוק בהיבטים פוליטיים. איך זה שאנחנו יושבים כאן בירושלים ומדברים על הכעבה, אך נראה שאין לפוליטיקה כל נגיעה בדבר?
הייתי יכול למשוך את הדיון למקומות כאלו, אבל זה לא הכיוון של העבודה. גם בתקופת המסעות זה לא היה מקור העניין. לשוטט לבד במחנות פליטים זה מטורף לגמרי. באופן טבעי המקומות שאליהם נמשכתי היו דתיים יותר, ולכן ברגע שהגעתי האוויר נעשה מאד טעון. כל האספקטים הפוליטיים היו נוכחים במפגש עם האנשים בשטח, אבל למדתי לגרום לזה להתפוגג. הצלחתי להראות לאנשים שהעניין שלי נובע מאהבה ולמידה, לא מעמדה של כוח או פוליטיקה. אין פה מפגש מלאכותי בין אמנים ישראלים ופלסטינים, כמו שניסו לעשות בהמשך.
חזרת למקומות הללו מאז?
עשיתי שלושה מסעות כאלו, אבל בשנת 88, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הבנתי שזה הופך לטירוף, מה גם שהיה לי המון חומר מעשר שנים של שיטוטים. המשכתי לכיוונים חדשים. ערכתי מסעות למקסיקו ולאפריקה, ולקחתי את הזמן לעבד את המסעות הללו.
והיום?
בשנים האחרונות אני משוטט פחות. יש לי מאגר רווי של שוטטויות, ואני עובד עכשיו על ספר המשך שעוסק בקברי שיח'. הספרים הללו, כמו הציורים, אינם רק תוצר של מסע. הם גם הזמנה למסע. אולי, כפי שמספר הסופר והמשורר בנימין שבילי במחברת המצורפת לספר-האמן, המסע שלי הופך כיום מדרך גשמית וספציפית לנקודה פנימית.

ידע כללי

"בדרך למכה סכנות רבות; גנבים,
סופות חול, רק חלב גמלים לשתות.
עם זאת, כל עולה רגל נושק שם לאבן השחורה
בגעגוע טהור, מרגיש בשטח פניה
את טעם השפתיים הנחשקות…"
ג'לאל א-דין רומי

החאג', העליה לרגל למכה, הוא אחד מחמשת עמודי התווך של האסלאם. זוהי מצוות יסוד שכל מוסלמי מצווה לקיימה לפחות פעם אחת בחייו. המסורת המוסלמית קושרת את אברהם, מייסד המונותאיזם, עם הכעבה, ומכתירה אותו כמי שהנהיג סביבה את עבודת האל האחד. לכן החאג', אתריו וכל הטקסים הכרוכים בו מיוחסים לאברהם, המוסלמי הראשון, להגר, ולבנם ישמעאל, אבי הערבים. ציורי חאג' הם ציורים המצוירים בחזיתות בתיהם של השבים ממכה, ומסמנים אותם כבתי חאג' – מי שעלה לרגל למכה והקיף את הכעבה שבע פעמים. את הציורים מכינים או מזמינים בני המשפחה לכבוד שובו של עולה הרגל, והם מהווים ביטוי חזותי מרתק ונדיר לזיקה בין אדם למקום קדוש ולמחזור הטקסים הקשור בו.

על פי ההלכה המוסלמית (השריעה), העולה לרגל למכה מחויב בעשר מצוות: עליו ללבוש את גלימת עולי הרגל הלבנה, שמסמלת את נטישת כל מה שקושר את האדם לעולם הזה; להגיע למכה לאחר טבילת ידיים ורגליים; לבצע שבע הקפות סביב הכעבה; לרוץ שבע פעמים בין ספה ומרווה (שתי גבעות שביניהן רצה הגר בטירופה כשביקשה מים עבור בנה ישמעאל); לפקוד את הר ערפאת (שבו נשא מוחמד את דרשתו האחרונה) ולעמוד שם עד השקיעה; לעבור את הלילה בתחנת מוזדליפה, להגיע עם עלות השחר למינה ולסקול שם את שלושת העמודים המסמלים את השטן; להעלות קורבן במינה, שם ניסה השטן לשכנע את אברהם שלוש פעמים שיתנגד לעקידה; להקיף את הכעבה שבע פעמים נוספות; לשתות ממעיין הזמזם; ולחוג פעמיים תוך כדי תפילה ליד הכעבה, במקום שבו על פי האמונה עמד אברהם.
על פי האמונה הסופית, עליה לרגל אינה אלא הליכה בדרך, והדרך מובילה מן האדם אל האלוהים. במילים אחרות, כפי שהסביר המיסטיקן הסופי בין המאה ה-14 שהארפודין מנרי: "מטרתם ותשוקתם של עולי הרגל מכוונים אל אדון הבית ולא אל הבית גופו".

From → ראיונות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: