Skip to content

היופי שלי השכל של שנינו

מאי 28, 2006


לפני – רעות פרסטר. צילום מטופל #1

צפוף בחנות לאביזרי אופנה של משפחת קנולר. מאות קופסאות קרטון קטנות מסודרות על המדפים הפרוסים מן הרצפה לתקרה. הקופה הרושמת עוד רושמת כמו פעם, ובכלל, הכל נראה כמו פיסת היסטוריה. בחדר אחורי יושבת האמנית רעות פרסטר, בין ארגזי אבזמים, כפתורים ופאייטים לבין מקרר אמקור ישן ומצהיב. פה, בחנות המשפחתית, קבעה את מקום עבודתה, בסטודיו שנראה כמו מרתף שקפא בזמן.
"הרומן עם המחסן התחיל כשסיימתי את הלימודים", מספרת פרסטר. "לא קל לעבוד פה. מצד אחד אני אוהבת את החמימות והאופי של המקום, יש בו אינטימיות של בית, ומצד שני זו בכל זאת חנות – באים לכאן כדי לקנות דברים, אנשים נכנסים ושואלים שאלות. אין כאן שקט, אבל גם אצלי בראש אין שקט".

להרוויח את האמנות

יש משהו שובבי ומפתיע בפרסטר. שובבי מפני שהיא מרבה לצחוק, לחייך ולשחק בשערה, ומפתיע בגלל הרושם השונה, הרציני ולפרקים גם הקודר, שעולה מעבודותיה. בימים אלה היא מציגה תערוכה חדשה בגלריה נלי אמן בתל אביב. לכבוד התערוכה, שנקראת "היופי שלי, השכל שלך", הוזמנה הצלמת רלי אברהמי לצלם את פרסטר ובן זוגה, העיתונאי אהוד אשרי, בסגנון התצלומים המופיעים ב"מדור המשפחתי" שמתפרסם מדי שבוע במוסף "הארץ". כל אחד מהתצלומים עבר תהליך של קיפול וחיתוך על ידי אמן האוריגמי פול ג'קסון, צולם שנית, קופל שנית וחוזר חלילה. התוצאה היא סדרה בת חמש עבודות, שבהן הדימוי הראשוני הולך ומתפרק – מתצלום לתצלום מתנתקת העבודה מהדימוי המקורי והופכת למערך מורכב של חתכים וקרעים. לאשרי, מספרת פרסטר, לא היה קל עם החשיפה הלא שגרתית, וגם היא, מתברר, קצת ביישנית: "כילדה לא הסכמתי להצטלם. אין לי תצלומי ילדות באלבום, ובכל זאת, כיום אני מופיעה בכל כך הרבה תצלומים שלי".
אבל גם כשאת מופיעה בתצלומים, הם לא עוסקים בך באופן ישיר.
לא. יש איזו הפרדה, כמו במשחק. מהבחינה הזו, רק עבודת הווידיאו שבה אני מתאפרת חשופה באופן שקצת מקשה עליי. יש בעבודה הזו משהו נורא עצוב, כי היא מדברת על התבגרות, על כיסוי ועל ניסיון לעזור לעצמי. אנשים שמסתכלים אומרים שזה סוג של משחק, שאני לא באמת מתאפרת, אבל עבורי זה אמיתי. זו בדיקה אמיתית שקשורה לגיל שלי.
איך מגיעים מתצלומים מנוקבים ותפורים ביד, כמו אלה שיצרת בעבר, לתצלום שמקופל ונחתך על ידי אדם אחר?
לו הייתי יכולה לעשות את זה בעצמי, הייתי עושה את זה. אוריגמי לא ידעתי איך לעשות, אז ביקשתי עזרה. זה קצת צובט לי בלב, כי אני אוהבת לשבת שעות על כל עבודה ותמיד מרגישה שאני צריכה 'להרוויח' את האמנות. אמנם אני בוגרת החוג לצילום במדרשה, אבל אני לא מסוגלת לעשות תצלום בלי לעבוד עליו. הקלות הזו של הצילום מאיימת עליי. אני מרגישה צורך להוסיף לו משהו.

מתחת לפני השטח

פרסטר בת 38. בבקרים היא עובדת כרכזת הדרכה במוזיאון פתח תקווה, ולכן "רגילה לדבר בעיקר על עבודות של אמנים אחרים". בזמנה הפנוי היא כאן, במחסן. אנחנו מסתכלים על תצלום של מרבד דשא מלאכותי, שהציבה בתערוכה קודמת במוזיאון הרצליה. מרבד דומה מקדם גם את רגלי המבקרים בתערוכה הנוכחית. "אני רוצה את הדשא כי הוא מתעתע, הוא לא מסוגל לממש את עצמו. יש לי המון חמלה על הדשא הזה. הוא מחקה כל כך יפה את המציאות, אבל הוא אף פעם לא יהיה דשא אמיתי".
התצלומים המטופלים מציגים שכבות, ונראה שבניגוד לדשא המלאכותי, הם כן מכירים בכיליון, בתהליכי חיים.
נכון. הקיפול מוריד את העניין בדימוי השטוח שבתצלום ומפנה את הדגש לשכבות שלו, לסוג של מסיכה או קליפה שמקלפים. זה צילום שזוכר – זוכר ברמת החומר וברמת ההיסטוריה הפרטית של בני הזוג. יש המון דברים להגיד על זוגיות ועל החיים בהקשר של תצלום כזה, על האופן שבו הקיפול – הפירוק של העבודה – מתחבר לתכנים שלה. בסדרת עבודות קודמת תפרתי בגדים על צילומי עירום של חברות שלי. הבגד, התחפושת, ייצג דווקא את הדבר האמיתי, בניגוד לצילום. פה הקיפול הופך להיות הדבר האמיתי. חששתי שאנשים יחשבו שהעבודה הזו היא חגיגה של הקשר, כשזה בכלל סוג של התפרקות.
התפרקות או התבגרות?


אחרי

כשנפגשתי עם פול בפעם הראשונה הראיתי לו על מפיות נייר מה אני מחפשת, והוא פיתח את העניין. היו התלבטויות שקשורות לעניין הזוגי בעבודות. לא ידעתי אם לחזור על אותו קיפול או לעשות קיפול חדש בכל פעם. זה דומה לשאלה אם בזוגיות אתה צועד בשביל אחד שהולך ומעמיק או שנוצרים שבילים שונים ומקבילים. דבר יפה שקרה בעבודות הוא שמקיפול לקיפול הדימוי נעשה קטן, בעוד שהצד האחורי של העבודה הפך להיות משמעותי. ככל שהעבודה התפתחה, חלקה האחורי נעשה מעניין יותר. זה כאילו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח, ומתחת לתצלום נחשף דבר שלא הייתי מודעת אליו בהתחלה. כמו בחיים.
אנחנו כל הזמן מדברים על הסתרות, תחפושות ואיפור.
זה תמיד מורכב. אתה מכיר נשים, לא? סוכרזית בקפה ועוגת שוקולד בצלחת. זה מעסיק אותי המון, וגם מעצבן. פאק אוף, אני אשה אינטליגנטית – למה אני צריכה להיות מוטרדת כל כך מהמשקל והמראה שלי? זה קטע מדהים, ובגלל שאני קוראת קצת יותר מדי ספרות פמיניסטית בשנה האחרונה, אני גם מתעסקת בו. נעמי וולף מדברת על המקצוע השלישי של הנשים – הטיפוח. זה מקצוע שיוצר תסכול תמידי. לכל מקום שאליו אנו הולכות, אנחנו צריכות לכסות את עצמנו ולהיות מודעות למראה שלנו. יש לי חברות מקסימות וחכמות שיכולות לבכות בגלל שניים-שלושה קילו.
האופנה ממש ארוגה אל תוך העבודות שלך.
כן, אבל אופנה לא מעניינת את קצה הציפורן שלי. אני לא מתעסקת בבגדים, אלא במקום של הסתרה. תפירה היא מצב ביניים, שנובע מבדיקה וההרחבה של הצילום. זו מין פנטזיה קלאסית, שמגיעה בסוף לכאב הזה של החירור, למחיר שצריך לשלם על הצורך להיות יפה. מה שמשגע זה שבין היופי שלי לשכל שלך, כמו שקוראים לתערוכה, רק את היופי שלי בודקים, רוצים לראות מה הגיל עושה לו. השכל של הגבר בכלל לא עומד לביקורת בכל הסיפור.


רעות פרסטר – צד אחורי של צילום מטופל

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: