Skip to content

Dream Collector

מאי 23, 2006

אף שהוא מכנה את תערוכתו "אספן החלומות", יש משהו מאד לא חלומי בעבודותיו של הצלם האמריקאי ארתור טרס. על פניו מדובר בעבודות המתארות חלומות בגוון סוריאליסטי, אך בפועל מצליחים הצילומים לזקק תמצית מציאות כואבת הקורעת את מעטה הפנטזיה, מבליחה מבעד לחלומי ולשקרי, ונוחתת עמוק אל תוך היומיומי, האותנטי, הארצי. בכלל, הניגוד הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר בסדרת הצילומים של טרס, שהוצגה בקיץ שעבר בגלריית בית-הספר לצילום מוסררה. את מרבית העבודות יצר טרס בשנות השבעים, לאחר שנפגש עם ילדים שסיפרו לו על חלומותיהם. התוצאה היא סדרת צילומי שחור-לבן באיכות הדפסה מופתית.

לאחר שראית תמונות אלה, סופך שאינך יודע עוד אם תיבת נגינה עגומה יותר מארון מתים ג'ק קרואק
אמריקה, קודרת ופנטסטית כאחת, ניבטת מכל צילומיו של טרס. הן בזכות תיאור מרחביה הגיאוגרפיים – הכרך העירוני, נופי הספר של המערב התיכון, הפרבר חסר הזהות – והן בזכות המרחבים החווייתיים, מהם עולה תחושה עזה של כישוף ומיסטיקה נוצרית, אך גם של אורבניות קשוחה. אין מדובר סתם בצילומים של אמריקה, כי אם בצילומים של אמריקה באל"ף רבתי, מה שמזכיר את קביעתו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן, שטען כי "ארצות הברית עצמן הן במהותו של דבר הפואמה הגדולה ביותר". נראה שלא לחינם אזורים אמריקאיים מודרניים, מנהטן למשל, כמעט אינם מופיעים בצילומים. אמריקה של טרס היא דתית וענייה, ומתקיימת במקומות כמו דטרויט ומונטנה, לא ניו-יורק או קיימברידג'. החלומות המתוארים בצילומים הם חלומות של ילדים אמריקאים בני המעמד הנמוך, שחלומותיהם ניזונים מעולם טלוויזיוני. צילום אחד, כמעט סוריאליסטי, מבטא זאת בעוצמה רבה. בצילום המדובר מופיע ילד שבחר להצטלם כשהוא יושב בתוך קופסת טלוויזיה שבורה במגרש גרוטאות, וידיו, המגיחות מתוך הקופסה, אוחזות ברובה צעצוע. טרס היה ודאי מודע לאירוניה שבצילום הילד והטלוויזיה, שכמו מקדים את זמנו. אירוניה זו מתחזקת ממרחק שלושה עשורים, בעידן של תוכניות מציאות וטל-פוליטיקה. ריצ'רד אבדון, צלם אמריקאי בן דורו של טרס, סיפר פעם כי לעתים קרובות הוא חש שאנשים באים אליו להצטלם כפי שהיו באים לרופא או למגדת עתידות – כדי לדעת מה מצבם. קשה להתחמק מההרגשה שצילום הטלוויזיה השבורה של טרס, זו שילד חמוש מתחבא בה, מלמד שלא בחלום סוריאליסטי מדובר, כי אם באבחנה נבואית.
בספריית בית-הכלא אני קוטף פרח ממגדיר הצמחים שיר יאקוזה
בצילום אחר הנוגע בפער שבין פנטזיה ומציאות מופיע נער בשכונת עוני. חזותו של הנער אומרת גבריות קשוחה. הסיגריה ביד, המבט מתריס. רק תווי הפנים העדינים והעור החלק מסגירים את גילו הצעיר. שוב נוכח הצופה עד כמה חזק דימוי המציאות האידיאלית כפי שהוא מועבר, או מוכתב, להמונים. עד כמה משפיע דימוי כזה על תפיסת עולמנו, וכולא אותה בסטריאוטיפים המטשטשים גבולות בין בדיון ומציאות ובין ילדות ובגרות. בתוך כלא המעמד הנמוך עומד ילד, שבוי במאגר דימויים בדיוני. כמו איש היאקוזה, גם הוא נאלץ להסתפק במגדיר. זהו הסרט האמריקאי, וזה החלום האמריקאי, וזו אמריקה.

פורסם במארב

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: