Skip to content

סוג של חזרה הביתה

מאי 21, 2006

פאריס הילטון וניקול ריצ'י, נערות הזוהר ויורשות המיליונים, נחתו לפני שנה על קירות גלריה אנטיאה במרכז קול האשה בירושלים. זה קרה בפתיחת תערוכת המחווה לאמנית פמלה לוי, שנפטרה ארבעה חודשים קודם לכן. לוי, אחת האמניות המקומיות הראשונות שעסקו בתכנים פמיניסטיים מובהקים, הייתה אמנית חלוצה בשדה המקומי, שיצרה אמנות פיגורטיבית וסיפורית העוסקת בנשיות, במתח בין המינים ובהקבלה שבין אלימות ופורנוגרפיה. אז מה לפמיניזם ולהילטון – בלון הפלסטיק הוורוד? האם גם ב"אנטיאה" החליטו להסיר את הכפפות ולגעת בבלונד? הציירת ג'ניפר בר-לב, שציירה את דמיותיהן של הילטון וריצ'י, מספרת שעשתה זאת בעקבות צפייה בתוכנית מציאות בכיכובן של השתיים, שהובאו לבית באמצע השום מקום של אמריקה, והתבקשו לחיות בתקציב "מינימלי", ללא פלאפון ומייבש שיער. בר-לב אומרת שהחליטה להציג את הציור מפני שהרגישה הזדהות מסוימת. גם היא וגם לוי גדלו באמריקה, וכשנחתו בארץ הרגישו קצת כמו נערות אמריקאיות מפונקות שצריכות לשרוד בעולם לא מוכר.


פמלה לוי – מתוך סדרת ציורי הלוליטות

סיפור ילדותה של לוי הוא במידה רבה סיפור אמריקאי קלאסי. היא נולדה בשנת 49 במדינת אייווה שבמרכז ארה"ב. בת למשפחה אמריקאית פרוטסטנטית ממוצעת מן המערב התיכון – קרי, הורים גרושים ומשפחה מפורקת. היא גדלה מוקפת באחים ואחיות למחצה, בסביבה אלימה ובמצב כלכלי רעוע. בגיל שבע-עשרה הרתה לחבר ללימודים וילדה את בתה הבכורה סמנטה. כעבור שנתיים נרשמה ללימודי אמנות ומדעי הרוח באוניברסיטת צפון אייווה, שם גם פגשה את איתמר לוי – פסיכולוג ומבקר אמנות ישראלי ששהה במקום לצורך לימודים. השניים הגיעו לישראל, נישאו, הולידו את בנם המשותף יובל, והתגרשו. סמנטה חזרה להתגורר עם אביה בארצות-הברית, ולוי, שהתגיירה בינתיים והפכה לפמלה רות לוי, החליטה להישאר ולעבוד בישראל. היא התגוררה בירושלים, השתתפה בתערוכות רבות והתערתה בעולם האמנות המקומי.

"עבורי הציורים של פמלה הם סוג של חזרה הביתה" מספרת נעמי טנהאוזר-קידר, אוצרת תערוכת המחווה ללוי. "משהו בעבודות מדבר ב-R מתגלגלת ולא ב-ר' עברית צורמנית, ונושבת מהן רוח של שנות השישים במערב התיכון העממי והצנוע של ארצות הברית. רוח של מוזיקת קאנטרי המושרת בקול צרוד של אנשים שנקלעו ללא כוונה למקום שבו הם נמצאים".

לוי הייתה טיפוס מיוחד – דמות קלאסית של אמן מסוכסך עם סיגריה נצחית, בריאות רופפת, אירוניה עצמית שנונה וחושפנית, ומתח מתמיד בין חברותיות וכמיהה להכרה ובין נטייה להסתגרות. כאמריקאית שמצאה את עצמה במזרח התיכון, תמיד הרגישה קצת מרוחקת וזרה למקום. תחושת הזרות באה לידי ביטוי גם בציוריה. המשורר והאנתרופולוג זלי גורביץ', שכתב מאמר לקטלוג הרטרוספקטיבה של לוי, עמד על האופן שבו חלחלו המתחים והניגודים אל עבודתה: "מה שנראה כתנועה המונעת על ידי תשוקה, כריקוד, כרדיפה אחר חפץ לב, הוא, לאמיתו של דבר, רוח עיוועים דמונית, טרופת פחד, בהלה ועצב עמוק. אף אחת מן הדמויות בציורים לא דורכת ממש על רצפת היומיום".
"היא לא דיברה הרבה על ילדותה, אך תמיד היה נראה שהיא לא עזבה את אייווה סתם" מספרת טנהאוזר-קידר. "התחושה היא שקרה שם משהו. משהו שדחף אותה לברוח ואולי גרם לה לעסוק בנושאים שהטרידו אותה, כמו הפרנויה, האלימות והלוליטות, שהפכו למוטיב חוזר בעבודותיה. גם בארץ היו סיפורים. ידענו שיש לה כל מיני חברים אבל לא היה ברור כיצד מערכות היחסים שלה מתנהלות. היא לא דיברה על זה, אבל כל הזמן הסתובבו שמועות על ניצול ואלימות. כשתכננו את התערוכה אמרה אחת האמניות שיש פה ניגוד. מצד אחד העבודה של לוי הייתה תמיד כל-כך פמיניסטית, ומצד שני בחייה האישיים היא תמיד הייתה קורבן. אני חושבת שזה הפוך. מה יכול להיות יותר פמיניסטי מהניסיון לעמוד נוכח המציאות הקשה ופשוט לתאר ולבקר אותה? דווקא פמלה, שהייתה קורבן, היא זאת שיכולה לדבר".

האלימות שטנהאוזר-קידר מתארת באה לידי ביטוי ברבות מעבודותיה של לוי, שמנהלות דיאלוג גלוי וביקורתי עם תולדות האמנות. היא מתייחסת לאירועים וסגנונות ציור היסטוריים, תוך מתן פרשנות פמיניסטית עכשווית. בציורי הלוליטות שלה הופיעו נערות פגיעות – עוד לא נשים וכבר לא ילדות – המתמודדות עם מיניותן על רקע מציאות כפויה. בציורים אחרים תוארו קבוצות של נשים ערומות כשלצידן דמות גבר ערום שראשו מכוסה או נמצא מחוץ לתמונה, כמו למשל בציור "לוט ובנותיו". האוצרת אלן גינתון מסבירה שסיפור לוט ובנותיו הוצג בהיסטוריה של האמנות אך ורק מנקודת מבט גברית המתארת יחסי מין בין זקן וצעירה. לוי, בפרשנות עכשווית, מבקשת לחזור אל סיפור גילוי העריות המקורי והטעון.

חבריה של לוי מספרים על תקופות של ידידות הדוקה, שנקטעו לסירוגין בגלל מצבה הנפשי. מצב שהניב לפעמים גם תוצאות משמחות. גלריה ארטספייס למשל, שהוקמה לפני 11 שנים בבית פרטי במושבה הגרמנית בירושלים, נולדה בזכות משבר כזה. בעלת הגלריה לינדה זיסקוויט מספרת שהרעיון להציג תערוכה בחלל הבית הפרטי נולד בנסיון לעודד את לוי, שעברה תקופה קשה. העבודות, שכללו תיאורי עירום, הורדו במהלך היום כדי שלא להטריד אנשים שבאו למשרדו של בעלה של זיסקוויט, ונתלו מחדש בשעות הפתיחה של הגלריה. גם גלריה "אנטיאה" נחנכה בתמיכתה של האמנית, שליוותה את המקום מיום היווסדו, בשנת 1994.

לוי נפטרה בפתאומיות בגיל 55. עבור אמניות וחברות רבות היא היוותה סמל, כפי שנכתב בטקסט המלווה את התערוכה: "מאבקה, מאבק של אישה, אם ואמנית, נגד כל השדים, הפנימיים והחיצוניים, היה עיקש, מעורר השראה וראוי לציון. חייה וקיומה מאופיינים בהתמודדות עם מצבים שאיתם מתמודדות נשים בכל העולם. הנושאים והתכנים שהיא הניחה על הבד ללא מורא פילסו את הדרך לדורות של אמניות".

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: