Skip to content

המעבדה

מאי 19, 2006


ציור של דוד ריב – מתוך התערוכה

יום חמישי בצהריים, הגלריה העירונית ברמלה. תלמידיו של הצייר דוד וקשטיין מבצלאל מטאטאים את רצפת ההאנגר המשמש כחלל תצוגה. זהו יום פתיחת התערוכה "שמור לביקורת", שבה משתתפת חבורת 12 הנועזים – קבוצה מגוונת של אמנים ישראלים ותיקים, מרפי לביא עד מיקי קרצמן, מאבישי איל עד מיכה אולמן. "שמור לביקורת" היא התערוכה השנייה שמוצגת במקום. חברי הקבוצה (שמספרם גדל בינתיים ל-14) מציגים הפעם לצד חברי קבוצת סלונה הצעירה מתל אביב. ההבדלים בין הקבוצות בולטים. בסלונה, כמו תמיד, היצירות מלוות בהומור: יובל כספי מציג רישומי ראשים גרוטסקיים, אדם שר מציג ציור פופ ריאליסטי גדול ממדים, ואילו קרן שפילשר מתכוונת לעמוד במהלך הפתיחה ולצבוע לאנשים פסי בלונד בשיער – כל זאת בשעה שבחדר הסמוך מונחים פסלי ספרים מחול וברזל חלוד של אולמן, ציורי מפות סדוקות של לארי אברמסון, צילומים מאשפוזו האחרון של גדעון גכטמן בבית החולים ועוד.

"אתה יודע איך שמחתי שהחבר'ה המצחיקים האלה מסלונה מזמינים אותי להשתתף בתערוכה?", שואל וקשטיין. "אתה מבין כמה זה משמעותי, כמה זה מורכב? בנינו על שני קצוות כי אני רוצה שיתוף פעולה, ומפגש רב דורי כזה יכול לקרות רק כאן. אין לנו במה מקצועית במקום אחר".

ללמוד, לגנוב, להעתיק

"במשך ארבע שנים עבדנו כאן בשקט, מאחורי הקלעים, כשהדבר היחיד שאנחנו עושים זה ללמד ילדים לצייר", מספר וקשטיין. "השנה נולדה גם הגלריה. המוסד הזה אמור להיות מעבדה. עולם האמנות המקצועי לא שופט אותנו כאן. הסצינה נשארת חשדנית ומרוחקת".
אז נוצרת חממה – מרחב מוגן.
"כן, ועכשיו השאלה היא אם זה עובד – אם השפה שלנו משתנה, אם אנחנו מאותגרים מבחינה אמנותית בזכות המקום הזה. לקחתי 14 אמנים בוגרים שלכאורה מביאים איתם גוף עבודה סגור, בשל ומנומק; אבל לחברי הקבוצה הזו יש גם המון שאלות כלפי עצמם. הם מתבגרים, אולי גם מזדקנים, והאמנות שלהם מזדקנת איתם. המקום הזה מאפשר להם לשמור על הטריות ולהכניס סימני שאלה חדשים אל תוך העבודה. הצעירים הללו, 'הנוראיים', הופכים למנוע אדיר שמטיח את הדברים בפרצוף של המבוגרים, ופתאום מתבלגנות להם כל מיני הנחות יסוד על מי גונב מה ממי. גם לצעירים זה מפגש מסובך. אין להם הגנות – רק ניסיונות. אחד טוב ואחד פחות טוב, ואני לא אגיד זה כן וזה לא. מה, אני גלריסט? זה לא מוזיאון הרצליה פה, ולא עבודת ספורט אלגנט, חתום ומתוארך. הקופות שלנו פרוצות. החזית פתוחה".
אני לא רואה דיאלוג בין העבודות בתערוכות.
"הדיאלוג עקיף. האמנים יבואו ויסתכלו, לא יגידו מילה, אבל מחר, בסטודיו – טראח! תגלה שמשהו נכנס, משהו נפתח".

בדומה לתחנה ברמלה, גם באופקים, ראשון לציון, נצרת ורהט פועלים כיום מרכזים ללימודי אמנות בהנחיית סטודנטים. עד כה, רק ברמלה נפתחה גם גלריה. "זה נורא פשוט", מסביר וקשטיין. "ברמלה יש גלריה בגלל שיתוף הפעולה של הרשויות. באופקים, למשל, קיבלנו איגלו עם קירות עגולים שאי אפשר לתלות עליהם עבודות. במקומות אחרים לא קיבלנו כלום. יש המון חללים נטושים, אבל אין עם מי לדבר. פה הצלחנו ליצור שיתוף פעולה".
אל מי אתה מכוון את הגלריה: לקהל תל אביבי או לקהל מרמלה וסביבתה?
"האמת היא שאני מכוון אל עצמנו – אל האמנים, התלמידים והמשפחות שילמדו משהו וייצרו פה משהו חדש. לא רוצה מתנ"ס קהילתי פתוח. רוצה חומות, מעבדה סגורה לעבודה ולמידה, מין מסגרת של חונכות הדדית. זו צורת עבודה 'לא תקנית', כי יש פה תערובת של אמנים ותלמידים וילדים, וזה לא בדיוק מה שהאליטה הבצלאלית חושבת שנכון לעשות מבחינה מקצועית. אנחנו כל הזמן מסתכלים אל המרכז, וזה בכלל לא פשוט להבין שמי שנמצא בטבור העולם זה אתה, ולא איזה אמן בניו יורק. אתה יכול לתפוס איזה קו כתום בעבודה של איזה נקניק שהציג בגלריה בסוהו, לקחת את זה לכאן ולעשות מהפכה. באותה צורה אתה יכול ללמוד – וגם לגנוב ולהעתיק – רעיונות מהפריפריה".

בלי שטויות פדגוגיות

את הגלריה הקים וקשטיין יחד עם מנהל המקום, תלמידו לשעבר עאמר דרבס, וכן עם תלמידיו בהווה. אחד מהם, אבשלום סולימן, תלמיד שנה ד' במחלקה לאמנות בבצלאל, חולק על מורהו בעניין אחד – הוא לא מחפש חומות. "מהפרספקטיבה של דוד יש המון תחנות אמנות", מסביר סולימן. "הוא רואה את כל האופרציה של מי שעוסק בזה באופן ישיר, ומבין את השינויים הכלליים שקורים בזכות זה. בגלל אופי המקום שלנו ברמלה אנחנו יכולים לעשות דברים בעוד כיוונים. אנחנו יושבים ליד בית ספר שאנחנו מאמצים ומאומצים על ידו, ועאמר טורח כל הזמן על בניית הקשר עם הקהילה. יש גם היבטים שקשורים בסוציולוגיה הפנימית של רמלה, שהיא קהל היעד הראשון שאליו אנו פונים. יש לנו שלוש קבוצות של תלמידים במקום – יהודים, ערבים נוצרים וערבים מוסלמים – והסיפור המעניין הוא שדווקא המפגש בין הילדים הנוצרים והמוסלמים הוא מפגש מיוחד. אלו ילדים שלדעתי לא נתקלים אחד בשני ביומיום".
איך משתלבים הילדים במערך התערוכות?
"בתערוכה הראשונה הצגנו פורטרטים של חברי כנסת, שנעשו יחד עם הילדים. במקביל לעבודה הזו הזמנו אמנים בוגרים שיבואו להציג, מתוך רצון לבחון מה קורה כשמזמינים אמן כמו מיכה אולמן, ולידו שמים דיוקן של עמיר פרץ".
למה דווקא חברי כנסת?
וקשטיין: "אני מביא את הדברים שמעניינים אותי, כי לבקש מכל אחד לחשוב על נושא מתאים זה שטויות פדגוגיות שאפשר להתבשל בהן עד סוף העולם. כשהעבודה באה ממקום של אמנות, ההיררכיה הופכת הרבה יותר פשוטה".

כאמור, לא פשוט להפעיל גלריה קהילתית בארץ. החופש מאילוצים מסחריים צופן בחובו הגבלות אחרות, שקשורות בעבודה מול הרשויות והקהילה. במפגש בין אוצרים ויוצרים קהילתיים, שנערך באותו יום במקום, סיפר אחד המשתתפים כיצד נאלץ לצנזר תכנים המוצגים בגלריה שהוא מנהל, השוכנת ביישוב מסורתי. אוצר אחר סיפר כי לאחרונה קיבל הצעה להקים גלריה עירונית בצפון הארץ. "מצוין", אמרו המשתתפים. "לא בדיוק. הגלריה אמורה לפעול בבניין המוזיאון לתולדות היישוב היהודי במקום", אמר האוצר. "נו, אז מה הבעיה", שאלו המשתתפים. "המוזיאון לתולדות היישוב היהודי שוכן בבניין שהיה פעם מסגד".


קרן שפילשר – מתוך התערוכה

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: