Skip to content

צמודה לקרקע

מאי 13, 2006

הילה קרבלינקוב – מסקינג טייפ על נייר

יום ראשון בבוקר. בני ברק. הדרך לרחוב קובלסקי רצופה פנויות לא נכונות. בבני ברק אין שלטים, רק עוברי אורח. על לוח מודעות אחד, קרעי פשקווילים מנהלים קרב מאסף בקריאה להחרים את הבחירות. מרפסות אחדות מקושטות בדגל ישראל, אחרות בכרזות של מפלגות חרדיות וימניות. מרפסות בודדות מעוטרות בשניהם. על דלת ביתה של הילה קרבלינקוב מודבקים סטיקרים רבים – מעזה לחברון, מאז ולתמיד. לא בדיוק קבלת הפנים הרגילה שמצופה מאמנית צעירה, בוגרת המדרשה, שמציגה בימים אלו תערוכת יחיד ראשונה. התערוכה, שמוצגת בגלריה של המדרשה בתל-אביב, כוללת ציורים גדולי ממדים (שניים עד שניים וחצי מטר), שעשויים מפיסות מסקינג טייפ תעשייתי וצבעוני המודבקות זו לצד זו ומתארות סצנות רחוב שונות, אירועים מחיי החברה הדתית, תמונות מן המאבק נגד ההתנתקות ועוד.
"המסקינג טייפ הצבעוני נולד מציורים שצוירו על נייר עיתון מתוח ומסקינג טייפ רגיל. מספרת קרבלינקוב. אחרי כמה זמן הציור התחיל להתקלף. התלבטתי, מתאים לי, לא מתאים לי. ואז, במקום לצייר על מסקינג טייפ, החלטתי לצייר עם מסקינג טייפ. יש אמנים ישראלים שהשתמשו בחומר הזה בעבר, כמו מיכל נאמן וציבי גבע, אבל השימוש שלי שונה".

מקום של חיפוש

היא בת 24, ומציירת מגיל צעיר. בגיל 19 התקבלה לבצלאל, אך נבהלה מהשינוי הכרוך בעזיבת הבית ופנתה למכללה הדתית תלפיות בתל-אביב. כעבור שנה עברה למדרשה בבית-ברל, ושם, לדבריה, פרחה במשך ארבע שנים של לימודי ציור, פיסול וצילום, אבל גם ז'רגון. כיום האמנות שלה "באה ממקום של חיפוש", הציורים בתערוכה מציעים "נקודת מבט אישית שחסרה באמנות הישראלית", והמורים במדרשה "מד-הי-מים".
"יעקב מישורי, למשל, מאד איתגר אותי. הוא איש מדהים שתרם לי המון, ועד היום אני שומרת איתו על קשר. גם עידו בר-אל מאד הרשים אותי, וגם רועי רוזן, שלימד אותי להסתכל על אמנות ותרבות באופן מיוחד.
העבודות של שלושת האמנים שהזכרת כוללות התייחסות לצדדים לא מקובלים של מיניות, פרוורסיה ופורנוגרפיה. איך בחורה מבית דתי מסתדרת עם תכנים כאלו?
כשאני מסתכלת על אמנות אני מעריכה אותה כאמנות ולא מחברת את זה לדת שלי. אני לא יושבת עם ספר הלכות וקובעת מה מותר ומה אסור לעשות, אלא בוחנת כל דבר על פי השאלה עם הוא מדבר אלי או לא. אמן נוגע בתכנים שקשורים לעולם שלו, בדיוק כמו שמה שאני עושה נובע מהעולם שלי, וקשור במה שיש לי להגיד. ציבי גבע, שגם היה מורה שלי,  הוא איש מקסים ואמן נפלא. אני לא שופטת אותו כמי שבא להתנגח בי בגלל שאני ימנית והוא שמאלני, אלא כאמן שמדבר, אמן שמביע. הוא אומר לי משהו באמנות שלו, ואני רוצה ללמוד ממנו.

התערוכה החדשה מוצגת במסגרת פרס הצטיינות שקיבלה קרבלינקוב בתום לימודיה. באחד הציורים המוצגים מופיעה דמותה כשהיא תולשת מן הקיר פשקוויל העוסק בפאות נוכריות שהגיעו מהמזרח הרחוק. יש הטוענים כי השיער המיועד לפאות נגזז מראשן של נשים במסגרת טקס דתי, והחשש מעבודה זרה גרם לרבנים לאסור על חבישת פאות בכלל, גם כאלו שעשויות משיער מלאכותי, בגלל מראית עין. "מסוכן לתלוש פשקוויל ברחוב כי התגובות מהירות ולא נעימות, אבל היה לי חשוב לעשות את זה. מספרת קרבלינקוב. זה צרם לי מאד מבחינת ההתייחסות לנשים. יום אחד אני אתחתן ואלך עם כיסוי ראש, ואני לא רוצה שיגידו לי שזה לא כשר".
מה היית עושה אם היו קורעים את הסטיקרים שיש לך על הדלת?
כשאבא שלי חנה בתל-אביב באמת כתבו לו על האוטו "מתנחל מסריח" וניסו לתלוש לו את הסטיקרים. זה דבר זוועתי לעשות. חיה ותן לחיות.
ופשקווילים מותר לתלוש?
זה דבר שנעשה לצורך עבודת אמנות. זה שונה. כשזה מגיע למקום של אמנות, זה מקום של דיבור ולא של ונדליזם.

מקום של בושה

יש בקרבלינקוב מעין תמימות ממולחת. היא מדברת בשטף, לעיתים ברצף ולעיתים פחות. רגע אחד היא מתרפקת על דימוי האאוט-סיידר שנחת מכוכב אחר ("לא גדלתי בעולם האמנות ואני לא מכירה אותו"), וכעבור שנייה מספרת שלאחרונה החלה לעבוד עם הגלריסטית יפה ברוורמן, ש"בונה את הסטטוס שלי כאמנית". ברור לה שהיא טיפוס חריג בעולם האמנות המקומי, אך היא משתדלת לנתב את העניין ולשחק על פי הכללים. דעותיה בנושא יהדות, ישראליות ויחסי יהודים-ערבים עלולות לקומם רבים, וכך גם ציור חדש שעליו היא עובדת בימים אלו, ועוסק בהתנתקות.
"אני אדם מאד רגיש, ולראות את התמונות בטלוויזיה עשה לי נורא. זה לא צריך להיות ככה. לגרש אנשים מהבית ושלום על ישראל. את התחושה הזו ניסיתי להעביר לציור. רואים שם אנשים בוכים, אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. אז מה, זה לא יתאים לאנשים בגלל שזה ימני? בטח שזה יתאים, כי זה עוסק ברגש.
איך את מרגישה כשאת רואה יצירות שעוסקות בדיכוי של האוכלוסייה הערבית?
גם זה צובט אותי, כי סך הכל אנחנו בני אדם מתורבתים שלא רוצים לעשות שואה אחד לשני. מה, אני לא הייתי רוצה שיהיה פה שלום? אני לא רוצה ללכת לקנות חומוס או שרוואל באום אל פאחם או בדליית אל כרמל?
מה דעתך על התערוכות ה"יהודיות" שמוצגות בארץ מפעם לפעם?
"בתערוכות אמנות שהוצגו בשנים האחרונות ועסקו בדמות היהודי העכשווי, לא הצליחו לתאר את היהודי באמת – לא את היהודי הדתי ולא את החילוני, שהם בעצם אותו הדבר. כולנו הגענו מאותם מקומות, עם התחושה הגלותית, הזקן הארוך והמבט המושפל בעיניים, אבל אנחנו כבר לא שם. זה מפריע לי כי זה היהודי שבן-גוריון התבייש בו, ואני לא רוצה לדבר ממקום של בושה. אז אפשר לעשות תערוכה נוסטלגית על היהדות, אבל צריך לקרוא לזה נוסטלגיה, לא יהדות עכשווית. הישראלי הוא היהודי העכשווי.
היהודי העכשווי הולך עם טלאי כתום בצורת מגן דוד כמו שמופיע בציור שלך?
היהודי העכשווי לא מוותר על הארץ שלו בקלות.
הזכרת קודם עבודות של מיכל נאמן. המסקינג טייפ שלה מט לנפול. הוא כמעט מתפורר. המסקינג טייפ התעשייתי שלך, לעומת זאת, נאחז ב"קרקע" – במצע הציור. אם תפרידי אותו כל הציור יתפרק.
בהתחלה ציירתי ציורים שהתכלו. אמרתי לעצמי שאני לא אהיה זו שתהרוג את הציור שלה,  אז לקחתי חומר ש… שנצמד לקרקע!

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: