Skip to content

מה המיצב

אפריל 28, 2006


מתוך מיצב של כריסטו וז'אן קלוד, המוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו.

זו כבר שגרה. אחת לכמה שנים מופיע בתקשורת דיווח סנסציוני על אמנות עכשווית. הפרסום נעשה בד"כ על רקע מכירה רווחית של יצירות, פתיחת תערוכה חדשה, או אירוע ציבורי שנוי במחלוקת. הסוקר מתחיל בתיאור המקרה. הוא מציב את הדברים בקונטקסט באמצעות הקלישאות החבוטות (המשתנה של דושאן, הפסלים של ג'ף קונץ), מרים גבה לנוכח הסכומים הגבוהים שמגלגלות היצירות, ומשלב ראיונות עם האזרח הפשוט ("ואללה, גם הבן הקטן שלי יכול לעשות את זה!"). בשורה התחתונה קובע העיתונאי כי המלך הוא עירום, העגלה הריקה תקועה בבוץ, ועולם האמנות מונע על ידי מאחזי עיניים ושרלטנים חסרי אחריות.

כאמור, מדובר בשגרה שגוררת אחריה הסברים הנשמעים כהצטדקות מאולצת ויהירה. רבות מן הטענות החוזרות ונשנות כנגד אמנות עכשווית נובעות אמנם מחוסר היכרות עם הכללים, אך קשה להפריך אותן ב"זמן מסך". יחד עם זאת, אם נתעלם לרגע מן הבורות נגלה שלפחות בנוגע לדבר אחד צודקים כל המבקרים – עולם האמנות המקומי אכן מושפע משרלטנים חסרי אחריות שאינם מודעים להשתמעויות המוסריות של מעשיהם. רק לפני ארבעה חודשים, לדוגמא, התבשרנו על אחד, פרופסור מוטי עומר, שמבקש למכור מוזיאון ציבורי לאחד אחר, סמי עופר. עופר אינו הסוחר הראשון שבוחש בקדרה של מוזיאון תל-אביב, ובכל זאת, היה משהו בלתי נסבל בקלילות שבה התקבלה החלטת המכירה. באותה תקופה כוסו שדרות רוטשילד בתל-אביב בנציגים זכריים של מועצת החלב. המעשה הוצג על ידי היזמים כמיצב אמנותי שנועד לבטא הצדעה לבורסה הישראלית, והוסבר, בין השאר, בנימוק שילדים (אותם ילדים שמוכנים לחיות על שוקולד עם במבה), נורא אוהבים את זה. כידוע, אחד השוורים הוצת במחאה. בעקבות ההצתה נכנסו חוקרי משטרה לביתו של רונן אידלמן, עיתונאי שסיקר את הסיפור. "הבעיה במדינה הזו", הסבירו השוטרים לאידלמן בזמן שהחרימו את מחשבו האישי, "זה שיש בה יותר מדי דמוקרטיה".

על רקע הדברים האמורים יצא לאחרונה בהוצאת סל תרבות ארצי – החברה למתנ"סים, ספרה של מבקרת האמנות רותי דירקטור "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם". זהו ספר קצר ונגיש, שנועד לספק הסבר ראשוני לקורא הסקרן שמבקש להבין מה עומד בבסיס תערוכות תמוהות יותר ופחות, ומדוע מבקרי אמנות מתעקשים לקבוע כי שוורים חביבים מפלסטיק זה לא אמנות, ואילו מיזז וידיאו ארט קונספטואלי פוסט אבסטרקטי הזוי במרתף בדרום העיר, זה דווקא ממש כן. דירקטור אינה מתיימרת לפתור את כל הבעיות והסתירות שמאפיינות את עולם האמנות המדובר, וטוב שכך. מאה שנות מחשבה ויצירה אינן ניתנות לסיכום במחי ספרון אחד.
"אמן הוא מי שהרחיב את טווח ההתבוננות שלנו", מסבירה המחברת, שפורסת את תהליכי המחשבה והפעולה המאפיינים את האמנות העכשווית, החל בהולדת המושג אוונגרד ומיתוס האמן כאאוט-סיידר הפועל בשולי החברה, וכלה באמנים עכשוויים המבקשים לפעול באופן חתרני דווקא ממרכז העניינים, כסוכנים כפולים. היא פותחת בכניסת היומיום למוזיאון (מגוסטב קורבה ועד דושאן), ממשיכה דרך יציאת המוזיאון אל היומיום (מכריסטו ועד ריצ'רד לונג), ואף ביטול המוזיאון (אביטל גבע). עריכת טקסט קפדנית יותר הייתה יכולה לשייף את הדילוגים בין הפסקאות בספר, אך הדבר אינו פוגע בהסברים הפשוטים (ככל האפשר), שמלווים בדוגמאות היסטוריות, תמונות, תיאורי קוריוזים משעשעים, וכמובן, זווית מקומית (אלי פטל זוכה לפרק משלו!).

כאמור, אין מדובר בספר למקצוענים, אלא לקהל הרחב. טוב היה לו בנוסף למורים, מדריכים במוזיאון וחובבי אמנות, גם מנהלי מוזיאונים, כלכלנים ושוטרים היו לומדים משהו מהספר. אז אולי היינו נפטרים ממפגעים כמו הרפת שהוצבה בשם האמנות, לרווחת הילדים ובזכות חופש הביטוי. כי האמת, הבעיה בעולם האמנות הזה היא שיש בו יותר מדי דמוקרטיה.

פורסם בהעיר

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: