Skip to content

אבא'לה בוא ללונה-פארק

אפריל 24, 2006

תכונה רבה הורגשה ביד-ושם שבוע לפני פתיחת המוזיאון החדש. פועלים תאילנדים, רומנים וערבים עסקו בטיוח, צביעה, מירוק, ליטוש ותליית אחרוני הפריטים על הקיר. הכל כדי להגיע מוכנים לטקס חנוכת המוזיאון ההיסטורי החדש. גדודי כתבים וצלמים זרים גדשו את המקום, עטים בהתלהבות על כל פיסת מידע וזווית צילום, רושמים ומקליטים כל מלה שיוצאת מפיו של אבנר שלו, האוצר הראשי, שהתרוצץ חנוט בחליפה בין העיתונאים הזרים לעובדים הזרים. "הלוואי שהעיתונות הישראלית היתה מגלה את אותו העניין", התמרמרה אחת מעובדות המוזיאון בעודה מפנה את מקומה לטובת צלם טלוויזיה סיני. בינתיים, בחוץ, מדריכה נתנה הסבר בעברית עילגת לקבוצת תלמידות אולפנא. בצד נימנם המלווה החמוש, רובה קרבין על ברכיו. התמונה שנוצרה מהצירוף הזה, של הפועלים והעיתונאים, תלמידות האולפנא והמאבטח, האוצר והקיר המטויח, כוללת בתוכה את כל המורכבות והבעייתיות שמאפיינות את האתר המחודש.

שאלות מהותיות

אתגרים רבים עמדו בפני המתכננים של המוזיאון החדש ביד-ושם, שייעדו אותו לעידן שבו לא יהיו עוד ניצולים שיוכלו לספר את הסיפור. עשר שנות תכנון ועבודה והשקעה של כמאה מליון דולר היו צריכים לספק מענה לשאלות מהותיות של הנצחה וזיכרון: כיצד מוודאים שזכר השואה לא יהפוך לעוד פרק עבש בלימודי היסטוריה לבגרות? איך שומרים על מעמדו של המוזיאון ביד-ושם, בשעה שמוזיאון השואה בוושינגטון מעביר את מבקריו דרך קרון כמעט אורגינלי? איך יוצרים מוזיאון שיצליח לדבר בו בזמן אל מבוגרים, תלמידי תיכון, תיירים וראשי מדינות, וכיצד ממחישים את זוועות המאה העשרים באופני הייצוג של המאה ה-21?

"אני ניגש אל המשימה הזו בענווה", אמר משה ספדיה, האדריכל שנבחר לתכנון הפרויקט, בטקס הנחת אבן הפינה למתחם החדש. "ענווה", אמר, ושיסע את האתר לשניים באמצעות מנסרת בטון אדירת ממדים, שמפלחת את הר-הרצל מצד לצד.
ספדיה, אדריכל שעידון והשתלבות הרמונית בנוף אינם בין המאפיינים של עבודתו (ראו, למשל, את פרויקט היוקרה בשכונת ממילא – אסון ארכיטקטוני שבימים אלו קורם עור וגידים מתחת למגדל-דוד), בחר להתייחס להנצחה באמצעות אדריכלות ברוטלית ומניפולטיבית. מבחינה זו הוא אכן הצליח להנציח. קשה להחמיץ את המבנה שהקים, ויהיה מאוד קשה לשכוח אותו, אבל לא בטוח שמהסיבות הנכונות. במהלך הסיור במקום אי-אפשר שלא לחוש בפער הגדול והצורם בין עבודת האוצרות הרגישה, הקשובה והאמפתית שנעשתה במוזיאון, ובין מבנה הרהב שבתוכו הוא שוכן.
המסלול מתחיל במרכז המבקרים – קוביית זכוכית ובטון לבן הכוללת דלפק מודיעין, מסעדה וחנות מזכרות – וממשיך אל מנסרת הבטון, היא המוזיאון ההיסטורי. בכניסה למוזיאון מוצגת עבודת וידיאו של האמנית מיכל רובנר, שמתארת את יהדות אירופה טרם המלחמה. הזמנת העבודה מבטאת את אחד ההבדלים המהותיים בין המוזיאון הישן והמוזיאון החדש, הבדל שמשקף את התמורות שחלו בחברה הישראלית. אם המוזיאון הישן נפתח בעליית הנאצים לשלטון, הרי שכיום ניתן מקום של כבוד גם ליהדות הגולה, על עושרה ורבגוניותה. אפשר גם לבקר בחדר המדמה בית יהודי-גרמני, עם פסנתר ורהיטי עץ מעוטרים. דרך החלון שבחדר ניתן לראות את חלל התצוגה הסמוך, שמתאר את עליית הנאצים לשלטון. זו תצוגה יפה שמדגימה את הקונפליקט הגדול של היהודים הגרמנים, בני תרבות שהיא בו בזמן כה עשירה וכה הרסנית. בכלל, נדמה שהניסיון לספר את הסיפור, או לפחות חלקים ממנו, נעשה כיום בדרך פחות אלימה מבעבר.
המוזיאון הקודם, החשוך ורווי הפאתוס, סיים את תפקידו. במוזיאון החדש התמונות הן אותן תמונות, והזוועות הן, כמובן, אותן זוועות. אך הסיפור מסופר מנקודת מבט אנושית יותר, ונעשה ניסיון לחבר בין הפרטי לקבוצתי. לכן ההסברים והמוצגים ההיסטוריים משלבים גם יצירות אמנות, מסכי פלזמה מקרינים עדויות אישיות של אינספור ניצולים ואלפי פריטים מקוריים מוצגים בחללים השונים, מנעליים ועד מרצפות רחוב. כל התצוגה מגובה במערכות אורקוליות חדישות ואיכותיות, שמעניקות חוויה חושית רב-ממדית. מסלול ההליכה עובר בזיגזג מתחנה לתחנה ואינו מאפשר לפסוח על פני אף פריט. התיעוד נעשה באופן כרונולוגי: מתחיל ביהדות אירופה טרם המלחמה, ממשיך בעליית הנאצים והתגברות האנטישמיות, פרוץ המלחמה, ההווי היהודי בגטאות, ההשמדה, השחרור, ולבסוף משפטי נירנברג ותחילת השיקום. בניגוד לתהליך ההאדרה שעבר מרד גטו ורשה במוזיאון הישן, הפעם מוצג סיפור המרד בשטח מוגבל שמתאים יותר למשקלו האמיתי בהיסטוריה. כאמור, הכל נעשה בהתאם לרוח התקופה. הכל מלבד הארכיטקטורה.

כמיהה לשקט

"הרי אתה עצמך דרשת להחליף את השם של המדור מ'כוח אדם' ל'משאבי אנוש'. זאת אומרת שהחלטת לוותר על הכוח לטובת האנושיות", אומר בעל המפעל הישיש לממונה על משאבי האנוש בספרו של א.ב. יהושע, שחבל שספדיה ואנשי ועדת התכנון של יד-ושם לא קראו. רגע לפני שהסיור מסתיים מגיעים המבקרים להיכל השמות החדש, שמעוצב כזוג חרוטים מחוברים, תשעה מטר גובהם ו-11 מטר רוחבם. חרוט אחד פונה אל השמים, והשני אל תוך האדמה. מהיכל השמות מגיעים אל קצה המבנה – מרפסת שתלויה על פי תהום, מול הנוף. ירושלים מימין והטבע הגדול משמאל. ממש כמו בציורים של קספר דויד פרידריך או בסרטי ההרים של לני ריפנשטאל. השמים למעלה, האדמה למטה, והנוף הוא הגאולה. הסימבוליזם השטחי והמגלומני יוצר תחושה של מועקה. שתי כנפי הבטון הפרושות לצדדים משני עברי המרפסת נותנות הרגשה של לונה-פארק. קרנבל של מניפולציות שכאילו מחכה לסניף מקדונלדס שיוקם בקצהו. מה שנשאר בסוף, כשעומדים על המרפסת, מול הנוף, זה קצת כמיהה לשקט, למבטו ההומני של פרימו לוי, לרישומי הזמן של מיכה אולמן. אפילו ליהודה פוליקר.
היהודים, עם הספר והמלה כתובה, בחרו, כאומה, באדריכלות הראווה. הדממה של בני הדור הראשון, שהתחלפה בסקרנות של הדור השני, הפכה בשנות האלפיים למפגן שרירים שמוותר על הדקויות והמורכבות לטובת פאתוס מחודש. זונח את האנושיות לטובת הכוח. לו היו נשאלים, אני בטוח שהפועלים הרומנים, התאילנדים והערבים שעבדו במקום היו מסכימים איתי.

פורסם לראשונה ב"כל העיר" ובאתר מארב.
צילומים: עידו הרטוגזון ואמיר וודקה

From → מסביב

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: