Skip to content

סדין כתום

אפריל 8, 2006

יום שני בבוקר. מוזיאון תל אביב. קבוצת חיילים עוצרת לפני צילום גדול ממדים של נתן דביר, המתאר פינוי של נער מגג התנחלות בגוש קטיף. זמן הצילום הוא אוגוסט 2005, המפנים הם אנשי כוחות הביטחון, ואילו הנער המעולף שמורד מן הגג הוא מפגין שהתייבש וקיבל מכת שמש. "זה צילום פוסט-מודרני", אומרת המדריכה בחגיגיות לחיילים הבוהים. "מי יכול לומר לי למה זה צילום פוסט-מודרני?". שתיקה. "מישהו מזהה את הפרפרזה של הצילום על תולדות האמנות?". דממה. השקט המעיק מופר לפתע על ידי צלצול סלולרי. הצלצול ("Big City Life") של החייל מהוסה מיד על ידי שומרת קשוחה. המדריכה מתבוננת לצדדים בעצבנות, החייל מתנצל במבוכה. "צילום פוסט-מודרני הוא צילום שמצטט את העבר, אך מתרחש בהווה", מסבירה המדריכה לחיילים הבוהים עדיין ב"פרפרזה על תולדות האמנות". אכן, מצב פוסט-מודרני.

הצילום המדובר מופיע בתערוכה "התנתקות", שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב. זו תערוכה גסה למראה ומנומסת בתכניה, שניכר כי הוכנה בחיפזון ונדחקה לקרן זווית. היא מוצגת בחלל צדדי, קטן וגדוש עד להתפקע, וכוללת בעיקר עבודות צילום ווידיאו של 22 אמנים, וביניהם שמות מוכרים כמו מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, מאיה כהן לוי, גסטון צבי איצקוביץ' ודנה לוי, לצד אמנים ידועים פחות. רוב העבודות עוסקות בהתנתקות. אחרות מתארות את גדר ההפרדה ואת ההתנחלויות בגדה המערבית. מקצתן התפרסמו בעיתוני התקופה. אחרות – למשל ההתחכמויות הרטוריות של בלו סמיון פיינרו (מודעה בסגנון פרסומות נדל"ן, ועליה הכותרת "בית לפינוי"), או סרטו הדיסאינפורמטיבי והמלודרמטי של נעם שלו, שמתאר את קורות משפחת יצחקי בשנה האחרונה למגוריהם בהתנחלות שירת הים – הושלמו רק באחרונה.

במישור הפוליטי יכולה תערוכה שעוסקת בהתנתקות לקיים דיון במניעים להחלטה על הצעד, באופן ביצועו ובהשלכותיו העתידיות. במישור התקשורתי יכולה תערוכה שכזו לעסוק במקומה של התקשורת ובכוחו של הדימוי החזותי המצולם להשפיע על ייצוג המציאות ואופני קליטתה. במישור האמנותי אמורה תערוכה שכזו למתוח את הגבולות (הגמישים ממילא) בין אמנות, תיעוד, דימוי, טקסט וקונטקסט, ולהאיר נקודות מבט שונות על המצב. בפועל, ההיבטים המוזכרים כמעט לא נידונים בתערוכה. מהתבוננות בעבודות ברור מדוע קרצמן, אלכס ליבק וורדי כהנא, למשל, הם צלמים מוערכים שהגיעו לאן שהגיעו בזכות מבטם הנוקב ואצבעם הזריזה. הצגת עבודותיהם לצד עבודות לא מעניינות ולא מפותחות מורידה מעוצמתן והופכת את מכלול העבודות למקבץ חביב של צילומים "עיתונאיים" על "המצב", משהו בסגנון התערוכות של תנועות מחסום Watch ושוברים שתיקה, שנודדות בין חללי תצוגה ברחבי הארץ. אך מה שמותר למחסום  Watch ושוברים שתיקה אסור למוזיאון, שכן לראשונים אין כל יומרה פרט לצורך לתעד ולהעלות לסדר היום הציבורי מציאות שאנו נוטים לשכוח.

אין לזלזל בהצלחתו של מוזיאון תל אביב להציג תערוכות רטרוספקטיביות חשובות של אמנים ותיקים, שחלקם כבר אינם בחיים ולא מסוגלים לנהל מאבק על מקומם בקאנון ההיסטורי. יחד עם זאת, כפי שמוכיחה התערוכה המגושמת "התנתקות", מקומו של המוסד בשדה האמנות והשיח התרבותי-חברתי העכשווי בישראל הינו מזערי עד לא-קיים. המוזיאון מפר את השתיקה הפוליטית שגזר על עצמו, אך הוא בוחר לעשות זאת כמי שכפאו שד ונאלץ לשלם מס שפתיים לחברה הישראלית שבתוכה הוא פועל.

פורסם בהעיר

From → ביקורת

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. מי עשה קקי? « חוסר סדר מאורגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: